דניאל היה בן 12 כשהגיע להחלטה. ההערות העוקצניות על כמויות האוכל, העלבונות שספג בכיתה על המראה והידיעה שהוא שוקל 40 ק"ג יותר מהממוצע לגילו ולגובהו - כל אלה הובילו אותו למסקנה שהוא חייב לאכול בריא יותר.
בהתחלה זה נראה הגיוני. הוא החליף את השניצל בסלט, עלה במדרגות במקום להשתמש במעלית, התחיל לשתות מים במקום מיץ, ולאחר זמן מה ההערות החיוביות מהסביבה החלו לטשטש את הבושה. ההורים, החברים ורופא הילדים שאלו אותו כל הזמן "כמה ירדת?", והוסיפו: "איזה חתיך!".
אחרי שהפסיק לאכול סוכרים, שומנים ובהמשך גם פחמימות, הוא התחיל לדבר במונחים חדשים: "אוכל נקי", "אוכל בריא", ואף ידע לקרוא ערכים תזונתיים, אלא שצריכת הקלוריות היומית שלו ירדה ל־600 - פחות מרבע ממה שגוף מתבגר של נער זקוק לו. ביטחונו העצמי עלה בהדרגה, אבל במקביל קרו עוד כמה דברים, פחות חיוביים.
כשדניאל הגיע לגיל 13, הוא כבר היה ילד שונה. הוא הפך לעצבני, כל הזמן קפא מקור ולבש סווטשירט גם בחודשי הקיץ. בארוחות המשפחתיות הוא ישב בצד ואכל לאט את המנה שלו. הוא איבד בהדרגה עניין בחברים, לא הצליח להתרכז בשיעורים והפך לילד כבוי. ההורים המודאגים לקחו אותו לרופאים, אבל הבדיקות יצאו תקינות, ורק בבדיקות החוזרות נצפתה ברדיקרדיה - קצב נמוך של פעימות הלב.
המשקל שלו עדיין נחשב תקין, אבל נוכח מצבו המנטלי הוא הופנה למרפאה להפרעות אכילה, ושם התחיל בדיאטה מסוכנת, שנמשכה עד שכבר לא זכר איך אוכלים ארוחת ערב שגרתית עם המשפחה מבלי לחשוש שהאוכל הוא אויב, ואיך מרגיש רעב טבעי.
הסיפור של דניאל לא חריג. אם בעבר הפרעות אכילה נחשבו מחלה "נשית", היום כבר ברור לגורמי המקצוע שגם ילדים, נערים וגברים עלולים לפתח הפרעות אכילה קשות. הדוח השנתי האחרון של המועצה הלאומית לשלום הילד, שפורסם בסוף חודש אפריל, מראה כי בשנה השנייה למלחמה חלה עלייה של 23% במספר הנערים והנערות בגילי 12-17 שאובחנו בידי קופות החולים כסובלים מהפרעות אכילה, לעומת השנה שלפני המלחמה, ועלייה של כ־9% לעומת השנה הראשונה למלחמה.
בספטמבר 2023 אובחנו 3,482 בני נוער עם הפרעות אכילה, ואילו בספטמבר 2025 קפץ מספר הנערות ונערים ל־4,269. במקרה של בנים בגילי 12-17 המצב מדאיג אף יותר: שיעור המאובחנים עם חרדה, דיכאון והפרעות אכילה ביניהם זינק ב־32% ביחס לשנה שקדמה למלחמה. נראה שמדובר בתופעה שהולכת ומחריפה, סוג של מגפה שקטה.
לא נראים חולים
מאז הקורונה, ובמיוחד מאז המלחמה, יותר ויותר ילדים ובני נוער מפתחים הפרעות אכילה. זה מתחיל ב"דיאטה בריאה", ובמקרים רבים הופך לעיסוק אינטנסיבי בחיטוב, באובססיה לעיצוב שרירים, באכילה לא מבוקרת של חלבון, ובהפחתה של שומן וסוכר לרמות מסוכנות.
במקביל, מתחוללת בנפשו סערה עזה. הנער מאבד עניין בחברים ובכל עיסוק שלא קשור לספורט ולתזונה, חישובי הערכים התזונתיים ומשקלי המזונות הופכים למרכז חייו, מצב הרוח יורד, והעצבנות גואה. במקרים לא מטופלים, זה מגיע גם לחרדה ולהסתגרות: הנער מפסיק להשתתף בארוחות משפחתיות, לא טועם מעוגת יום ההולדת שלו, ויוצא לריצה אפילו בחמסין.
"ילדים ומתבגרים, בנים, יכולים לסבול מהפרעות אכילה חמורות, ועדיין, משקלם יכול להישאר תקין לחלוטין", אומרת ד"ר עינת צוברי, מנהלת המרכז להפרעות אכילה הדרים של המרכז לבריאות הנפש שלוותה מקבוצת כללית, ומסבירה שהפרעת האכילה השכיחה כיום היא "אנורקסיה א־טיפיקלית", שבה כל הקריטריונים זהים לאנורקסיה נרבוזה (הפרעת אכילה נפשית־גופנית מסכנת חיים, נ"ב), למעט המשקל.
"לרוב אלה ילדים שהתחילו באחוזונים מאוד גבוהים, והתמודדו עם משקל יתר. משנת 2013, זו האבחנה הכי נפוצה בקרב מתבגרים. מחצית מהמטופלים שמגיעים אלינו בשנים האחרונות, נערים ונערות, מאובחנים עם ההפרעה הזאת.
"ילד שסבל מהשמנת יתר ואיבד עשרות קילוגרמים במהירות ממשקלו יכול להגיע עם תוצאות מעבדה תקינות, בזמן שגופו ונפשו בסכנה ממשית. ה־BMI (היחס בין המשקל לגובה, נ"ב) הוא לא מדד לאבחון. כל ירידה משמעותית במשקל, ללא קשר למשקל הסופי, חייבת להדליק נורה אדומה".
על פי נתונים מהספרות המקצועית, יותר מ־87% מהמטופלים פנו לגורמי רפואה כשנה לפני האבחון עם סימנים מקדימים, כמו בעיות עיכול, שינויים בבדיקות מעבדה, עדויות לתת-תזונה ותסמינים פסיכולוגיים - והרופאים לא איתרו את הבעיה. הסיבוכים הרפואיים, לדבריה של ד"ר צוברי, זהים לאנורקסיה קלאסית. כלומר, הסיכון לחיים ולבריאות זהה, אך הזיהוי מאתגר, ולרוב מגיע רק בשלב מאוחר.
ד"ר עינת צוברי: "בעשורים האחרונים יותר ילדים ובני נוער עולים במשקל, במיוחד אחרי מגפת הקורונה והמלחמה, ויש עליהם לחץ לרזון מצד הסביבה. אחד הטריגרים להפרעת אכילה הוא כשמישהו משמעותי מעיר לילד על הגוף או על האכילה"
נתונים של קופות החולים "מכבי שירותי בריאות" ו"שירותי בריאות כללית" משקפים גם הם עלייה דרמטית בשכיחות האבחנות של הפרעות אכילה אצל בנים. ד"ר מור ישראלי, מנהלת המרפאות להפרעות אכילה מחוז השרון של מכבי שירותי בריאות, מדגישה שהמטופלים שמגיעים למרפאות לא משקפים את כלל הבנים שסובלים מהפרעות אכילה, שכן "יש נערים שלא מאובחנים על ידי רופא המשפחה, יש מצבים שבהם המשפחה מבקשת לא לרשום את האבחנה, רבים מגיעים לטיפול באופן פרטי, וחלקם כלל לא מגיעים לטיפול. צריך להביא בחשבון שיש הרבה מאוד נערים שסובלים מהפרעות אכילה, שאנחנו לא רואים".
ד"ר ישראלי מסבירה שההפרעה אצל בנים קשה יותר לזיהוי, כיוון שבנים מכוונים להיות חטובים ושריריים, ולא נראים שדופים כמו בנות שסובלות מאנורקסיה. "קיימת גם הסטיגמה שזו לכאורה מחלה נשית, ולכן הם פונים פחות לעזרה. אנחנו גם מנרמלים את ההתנהגות הזאת: 'איזה יופי, אתה מתאמן בחדר כושר, אתה מקפיד על תזונה בריאה'.
"נוסף על כך, אם אצל בנות אחד הסימנים המובהקים הוא הפסקת המחזור, אצל בנים זה לא קריטריון. אנחנו כן יודעים שיש ירידה ברמות הטסטוסטרון ועיכוב בהתפתחות הגופנית והמינית, אבל זה משהו שצריך לבדוק באופן מכוון".
"בעשורים האחרונים ילדים ובני נוער הולכים ועולים במשקל, במיוחד אחרי הקורונה והמלחמה - וככל שהם עולים במשקל, כך יש יותר לחץ לרזון מצד הסביבה", אומרת ד"ר צוברי. "פעמים רבות הטריגר להפרעת אכילה הוא כשמישהו משמעותי מעיר לילד על הגוף או על האכילה. אנחנו חיים בסביבה טראומטית. המשפחות נמצאות תחת יותר סטרס, ויחד עם האתגרים של בנים בגיל ההתבגרות, הלחץ מכריע אותם".
ד"ר נגה כרם, מנהלת היחידה לרפואת מתבגרים במרכז הרפואי בני ציון בחיפה וראש אשכול פיתוח סגל בפקולטה לרפואה בטכניון, מציגה הסבר חשוב נוסף: "דחפנו את בני הנוער שלנו לרשתות, בעיקר בקורונה, ולאחר מכן במלחמות, כשסגרנו להם את בית הספר ואת החינוך הבלתי פורמלי בגלים - וזו כנראה אחת ההשלכות".
תחרות בלתי אפשרית
אוהד בן ה־16 רצה להיות שרירי יותר, אבל עודף משקל קל גרם לו להרגיש שהוא לא מספיק מחוטב. כשהיה הולך עם חבריו לים, התבייש להוריד חולצה. בשלב מסוים הוא ניגש לטיפול בבעיות משקל באחד המרכזים בארץ, ושם, עם הזמן, התברר ששינוי אורח החיים ל"בריא" הפך להפרעה קשה.
אוהד הפסיק לאכול עם החבר'ה ועם המשפחה, בנה טקסים שלמים סביב האכילה, והסכים להכניס לפה רק מה שהיה בתפריט שהכין לעצמו. המחשבות שלו הפכו לאובססיביות ועסקו כל היום רק במה אכל, האם אכל מספיק והאם התאמן מספיק. לטיפול באנורקסיה הוא הסכים להגיע רק כשהבין שמצבו הבריאותי לא יאפשר לו להתגייס לצה"ל.
"המופעים של הפרעות אכילה אצל בנים שונים מההפרעות הקלאסיות של בנות, לכן גורמי מקצוע רבים נרדמים בשמירה", אומרת ד"ר כרם, שנתקלת בתופעה מדי יום. "יש ללא ספק קבוצה של בנים שיש להם הפרעות אכילה קלאסיות. הספרות העולמית מדברת על יחס של 1 ל־4 בין בנים לבנות, כלומר בן אחד על כל ארבע בנות מתחת לגיל 14, ועל יחס של 1 ל־10 מעל גיל 14".
למחלקת האשפוז של המרכז הרפואי בני ציון מגיעים המקרים הקשים, שמצריכים השגחה רפואית אינטנסיבית. "בין רבע לשליש מהמטופלים אצלנו הם בנים. הם מגיעים יותר חולים, עם השפעות גופניות יותר קשות, ועם מחלה שהיא בדרך כלל הרבה יותר ממושכת, כיוון שלא ידעו לאבחן אותם בקהילה. יש כאן ילדים עם פגיעה לבבית, דופק מאוד נמוך בלילה, אירועי עילפון - תסמינים שמחייבים תשומת לב רפואית גבוהה.
"אם אצל בנות הפרעה בדימוי הגוף מתבטאת ברצון לרזון קיצוני, אצל בנים הרצון הוא בעיקר להיות חטוב, להעלות מסת שריר ולהוריד את אחוז השומן. המשקל משתנה, אבל לא דרסטית כמו אצל הבנות. מצד שני, ההורדה באחוזי השומן, השינוי הקיצוני שהם עושים בהיקף אבות המזון שהם אוכלים וההגברה המשמעותית מאוד בפעילות הגופנית עלולים להוביל לנזקים גופניים לא פחות קשים מאשר אצל בנות. אם ראינו בעבר נערים במצבים כאלה בגיל 15, היום אנחנו רואים אותם כבר בגיל 10".
ד"ר נגה כרם: "אני רואה עלייה ברורה במספרים גם אצל תלמידי ישיבה. הם חווים לחץ גדול מבחינה חברתית ולימודית, ומתוך רצון ליצור עולם פנימי פרטי בתוך אובדן הפרטיות של לחיות כל הזמן בחברותא, מתפתחת אצלם פעמים רבות הפרעת אכילה"
ד"ר עדי חנוך, מנהלת המערך לטיפול בהפרעות אכילה ב"ספרא", בית החולים לילדים במרכז הרפואי שיבא, מדגישה: "אצל בנים יש התעסקות גבוהה עם צריכת חלבונים לבניית שריר ואחוזי שומן נמוכים, כדי שהשריר יבלוט יותר, ולכן יש יותר שימוש בסטרואידים אנאבוליים, במשקאות חלבון ובכל מיני עזרים".
"היום, האויב מספר אחת לעיוות בדימוי הגוף ובתפיסת הגוף הוא הרשתות החברתיות. הפרעת אכילה היא הפרעה מאוד תחרותית, והחשיפה לילדים אחרים מכניסה אותם לתחרות ולתסכול מאוד גדול. זה מתחיל מללכת אחרי טרנד בריאות בלי ליווי של דיאטנית מוסמכת, אלא בעקבות כוכבי רשת, שרבים מהם מפיצים שמנופוביה: 'אם תהיה בעודף משקל, לא יהיו לך חברים', 'הכל עניין של עצלנות, קום מהכורסה, תתאמן כמוני ותיראה כמוני'".
"מה? לשקול את האוכל? זה לא קיצוני מדי? זה לא מעודד הפרעות אכילה?", שואל בהתרסה משפיען רשת שרירי וחטוב, שמייעץ ברשת לבני נוער כיצד לחטב את גופם, באחד הסרטונים שהעלה. "לא! בדיוק הפוך!", הוא משיב לעצמו. "זה מכניס אותך לשליטה. אני רוצה ליצור לך מאזן שלילי - גירעון קלורי. איך נדע כמה קלוריות אתה מכניס, אם לא נספור ולא נשקול את האוכל שאתה אוכל? אז כן, אני מבקש מהלקוחות שלי לשקול את האוכל שלהם. זה מה שגורם לך לשלוט באוכל שאתה אוכל", הוא מסכם ומזמין לקוחות חדשים, נערים צעירים, לעקוב אחריו וללמוד ממנו כיצד לשמור על המשקל.
"על בני נוער שרוצים לראות תוצאות מידיות זה עובד מצוין", מזהירה ד"ר חנוך. "הם נכנסים לטרנד, יורדים במשקל, משנים את מבנה הגוף, ובגילם זה קורה הרבה יותר מהר מאשר באוכלוסייה הבוגרת. הם לא מתכוונים לפתח הפרעת אכילה, אבל הם מקבלים, במקביל, חיזוקים מהבית ומהחברים על השינוי שהם עשו".
"את ממש יכולה לראות בשטח עלייה בהפרעות אכילה בקרב בנים בגיל ההתבגרות, מגיל 11-10 ומעלה", אומרת נירית צוק, מומחית למחקר תרבות הילד והנוער ומנכ"לית פורטל "עשר פלוס" להורים. "את רואה בנים שעסוקים מאוד במראה החיצוני, מסדרים גבות, מתעניינים בלייזר להסרת שיער, ומקפידים על תזונה ועל ספורט. יש ברשתות המון סרטונים של גורואים לכאורה, בלי הסמכה, שמסבירים להם איך לעשות דיאטות, משגעים אותם בכל מיני שיטות ומציגים להם מראה בלתי ניתן להשגה. זה גורם לכך שהילדים והנערים שנחשפים לדברים יוצאים מדעתם".
נתפסים ברשת
ניב היה בן 17 כשהגיע למרפאת המתבגרים ב"בני ציון". במהלך הבירור הראשוני התגלה שהדופק שלו הוא 22 פעימות בדקה - איטי וחלש באופן קיצוני ומסכן חיים. יום לפני כן הוא רץ עשרה ק"מ כחלק משגרת האימונים האינטנסיבית שלו ככדורגלן, וזמן קצר לאחר שסיים את הריצה אושפז בטיפול נמרץ לב, למשך שבוע, לצורך בירור מעמיק.
"זו מעמסה אדירה ללב", מסבירה ד"ר כרם. "ניב צמצם באופן מכוון את האכילה שלו, ולאורך תקופה ארוכה הוא ניזון בעיקר מחלבונים, מעט מאוד שומן וכמעט אפס פחמימות - עד שזה הוביל לפגיעה משמעותית בשריר הלב. הוא רצה להשקיע קצת בחיטוב כדי לשפר את ביצועיו הספורטיביים, לאחר ששמע בהרצאה של תזונאי ספורט כמה החלבונים חשובים לבניית השרירים, ולקח את זה לקצה, עד כדי סיכון החיים".
בשלב הראשון עסק צוות המרפאה בהזנה איטית ומבוקרת, כדי למנוע סינדרום האכלה מחדש. ניב התקשה להסתגל לטיפול, שכן התרגל לעסוק בספורט בכל רגע נתון. "אפילו תוך כדי שיחה איתי הוא היה נוגע לעצמו בבטן, בשריר האחורי של הזרוע, כדי לוודא שהוא לא משמין תוך כשהוא נח, בכל רגע נתון הוא התאמן".
נירית צוק: "יש ברשתות המון סרטונים של מומחים לכאורה, בלי הסמכה, שמסבירים להם איך לעשות דיאטות, משגעים אותם בכל מיני שיטות ומציגים להם מראה בלתי ניתן להשגה. הילדים והנערים שנחשפים לזה יוצאים מדעתם"
ב־2021 פורסם דוח בנוגע לפייסבוק, שהעלה כי בנים ובנות מושפעים מהמראה שהם רואים ברשתות אף על פי שהם יודעים שנעשה בהן שימוש בפילטרים. לאחרונה הצטרף לכך גם ה־AI, שמחריף את הבעיה עוד יותר. "יש היום אפליקציות שבהן את מצלמת את הצלחת שלך, והן מספרות לך כמה קלוריות יש בצלחת, כמה חלבונים, כמה שומנים, מה כדאי לך לאכול ומה לא. הבעיה היא שאין כאן התאמה אישית, שכוללת בדיקות דם ומעקב תזונאי רפואי".
ד"ר ישראלי מצביעה על אופי האוכלוסיות של הבנים והגברים שפיתחו בשנים האחרונות הפרעות אכילה. "יש צעירים עם פוסט־טראומה מהשירות הקרבי, שהיו חשופים למראות נוראיים ופיתחו הפרעות אכילה", היא מסבירה. "רובם יטופלו על ידי משרד הביטחון, אבל גם למרפאה שלנו הגיעו מקרים".
ד"ר כרם מזהה קבוצת סיכון נוספת שזקוקה לתשומת לב: "אני רואה עלייה בהפרעות אכילה אצל תלמידי ישיבה. זו תופעה יחסית חדשה אצל חרדים, נערים בני 14-15 שיוצאים מהבית. אמנם בישיבה יש להם מטבח ושלוש ארוחות ביום, לא בהכרח בריאות, אבל אין עליהם פיקוח בהקשר הזה. תלמידי ישיבה חווים לחץ מבחינה חברתית ולימודית, ולפעמים, ממקום של שליטה, מתוך רצון ליצור עולם פנימי פרטי בתוך אובדן הפרטיות של לחיות כל הזמן בחברותא, מתפתחת אצלם הפרעת אכילה".
"זה קורה לא מעט גם בקרב בני נוער מהקשת הגאה", מוסיפה ד"ר ישראלי. "אצל גייז יש שכיחות הפרעות אכילה הרבה יותר גבוהה מאשר בשאר הציבור. יש מקורות שאומרים פי ארבעה, אחרים פי שמונה. שם זה הרבה פעמים יושב סביב דאגה והפרעה בתדמית הגוף".
ד"ר צוברי מזהה גם את הזריקות לירידה במשקל, ה־GLP-1, כגורם משמעותי: "רופאים אנדוקרינולוגים רושמים את הזריקה גם לילדים - והזריקה הזאת גורמת לתחושה של 'אני לא רעב'. גם צום בעקבות עקירת שן, או מחלת חום עלולים לעודד אנורקסיה".
ד"ר מור ישראלי: "יש נערים שלא מאובחנים נכון על ידי רופא מוסמך, או שהמשפחה מבקשת לא לרשום את האבחנה, ורבים בכלל לא מגיעים לטיפול. צריך להביא בחשבון שיש עוד הרבה נערים שסובלים מזה, ואנחנו לא רואים"
לכך, אפשר לצרף גם את מה שנקרא "אכילה סלקטיבית". "זאת בעצם הפרעה שמתחילה בינקות", מסבירה ד"ר צוברי. "הם אוכלים מעט מאוד סוגי מזון, והרקע לצמצום הוא לא של הפרעה בדימוי הגוף או חרדת משקל. אכלנים סלקטיביים יכולים איכשהו להסתדר בבית, אבל כשהם יוצאים מהסביבה הנוחה שלהם, יש אתגרים גדולים וגם חרדה. אצל בנים לקראת גיוס - הצבא, כמובן, הוא גורם שמעורר חרדה".
לדברי ד"ר צוברי, גם הטיפול באכילה סלקטיבית מצריך טיפול בידי צוות רב־מקצועי. "אכילה סלקטיבית היא הפרעה לא פחות עיקשת משאר הפרעות האכילה, כיוון שהתשתית היא חרדה שנובעת מחשש משינוי".
המסר שד"ר חנוך מפנה לצוותים הרפואיים חד וברור: "צריך להעלות את המודעות של הצוות הרפואי בקהילה, שזו החזית הראשונה. אם בן מגיע לרופא ילדים אחרי שירד 30 ק"ג והוא יותר שרירי, חוץ מלהחמיא לו שהוא נראה מעולה, וכל הכבוד על כוח הרצון שלו, צריך לחשוב על האפשרות של מה קורה שם ולהפנות לטיפול ייעודי".
לד"ר כרם יש מסר חד גם להורים: "הרגע שבו זה נעשה נוקשה הוא הרגע שבו צריך לפנות לייעוץ של גורמי מקצוע. בגיל הזה, כל שינוי צריך להתבצע עם הדרכה מוסמכת, ולא של כוכבי רשת, כי בני נוער חיים בשחור־לבן והולכים עד הסוף. אם הבן שלכם לא מוכן לאכול מעוגת יום ההולדת שלו, וכשהוא יוצא עם חברים הוא לא מזמין לאכול כמו כולם, זה מדליק נורה אדומה.
"כשאנחנו מתחילים לחיות בשביל התזונה, והתזונה לא משרתת את החיים שלנו, זה הזמן לבדוק מה קורה. לפעמים הורים אומרים: 'כל כך רציתי שהוא יתמיד במשהו, ופעם ראשונה בחייו הוא מתמיד בספורט', זה באמת נהדר, אבל ספורט עצים חייב להיות עם מאמן מוסמך. ריצה לא צריכה להיות גם בחמסין, גם בגשם וגם כשיש למחרת מבחן בגרות".
צוק מפרטת את סימני האזהרה שהורים חייבים להכיר: "אפשר לראות התעסקות שהולכת ונעשית אובססיבית באוכל. זה יכול להיות ספירת קלוריות, שקילה של האוכל והמון התעסקות בחלבונים. יש ילדים שפתאום קולטים שזה הדבר היחיד כמעט שמעסיק אותם.
"האכילה לפעמים הרבה יותר איטית. הם מתחילים לחתוך לחתיכות קטנות, או שפתאום מתחילים ללבוש בגדים גדולים יותר. יש מקרים שבהם פתאום יש להם התקפי רעב מוזרים. זה לא קשור רק להתנהגות עם מזון - זה שינוי התנהגותי שאפשר לראות בבית".
לדברי צוק, הורים צריכים לשוחח עם הילד על מה שעובר עליו ולשים לב לנורות האזהרה. "הם צריכים להתייחס לא רק למראה ולאכילה, אלא בעיקר לכישורים וליכולות שלהם. לתת להם את התחושה שיש בהם מעבר. זה סוג של שיחות שאנחנו פחות מורגלים בהן. זה קריטי בעיקר עכשיו, לקראת הקיץ, כשכולם מעלים תמונות בבגדי ים, והשאלה 'איך אני נראה' הופכת למוחשית יותר".
הכלה ותשומת לב
הבשורה המעודדת היא שבעזרת טיפול נכון ותמיכה מקצועית עקבית, אפשר לצאת מהלופ המסוכן ולחזור לחיים רגילים. דניאל, לדוגמה, קיבל טיפול אינטנסיבי יחד עם משפחתו, החלים, שב לתפקוד מלא, התנדב לשירות צבאי משמעותי ומנהל כיום חיים בריאים. גם אוהד הבריא בזכות הטיפול והליווי, והתגייס לצה"ל.
ההתאוששות הפיזית של ניב ארכה כשלושה שבועות, שבהם קיבל "טיפול מבוסס משפחה". בני משפחתו קיבלו על עצמם את הסמכות של הכנת האוכל, ושל ההשגחה על הארוחות, ובמקביל הוא נעזר בטיפול רגשי אישי ובליווי רפואי גופני. בהדרגה מצבו השתפר, הוא התחזק, חזר לאכול בריא ומאוזן, התגייס לצה"ל, סיים שירות מלא, והיום הוא לומד באוניברסיטה.
ד"ר עדי חנוך: "זה מתחיל מהיסחפות לטרנד בריאות בלי ליווי של דיאטנית, אלא בעקבות כוכבי רשת שמפיצים שמנופוביה: 'אם תהיה בעודף משקל לא יהיו לך חברים', 'זה הכל עצלנות, קום מהכורסה, תתאמן - ותיראה כמוני'"
בכלל, למרות הנתונים המדאיגים, המומחיות אופטימיות מאוד בנוגע להצלחה של הנערים להתגבר על ההפרעה בעזרת טיפול וליווי הולמים. "אבחון מוקדם וטיפול מיידי מעלים את סיכויי ההחלמה המלאה מהפרעות אכילה באופן משמעותי", אומרת ד"ר צוברי. "30% מהילדים ומבני הנוער שסובלים מהפרעת אכילה ללא תחלואה פסיכיאטרית נוספת יכולים להגיע להחלמה מלאה.
"סיכויי ההחלמה גבוהים ככל שיש שיתוף פעולה עם ההורים. הברית הטיפולית היא בין ההורים לצוות המטפל, כיוון שהנער או הנערה לא תמיד מודעים לבעיה ולא תמיד עם מוטיבציה לטפל. שיתוף פעולה של ההורים וסמכות הורית מיטיבה הם דברים שמשנים חיים מבחינת ההחלמה".
"בשלב הראשון אנחנו עובדים על ייצוב המצב הגופני ומייצרים תהליך של שיקום תזונתי", מפרטת ד"ר כרם. "מבחינה רגשית, הטיפול הכי משמעותי הוא הטיפול המשפחתי. אנחנו מחזירים את הסמכות ההורית בכל הקשור להזנה, ובהדרגה מחזירים את האחריות לנער המתבגר. במקביל, כמובן, הנער מקבל טיפול רגשי פרטני.
"מה שעובד הכי טוב עם בני נוער זה להפריד את מעגל הדאגה ממעגל ההשפעה. הרבה דברים מדאיגים אותנו, אבל אנחנו יכולים להשפיע על מעט מאוד מהם, ועל מה שיש לנו השפעה - בזה אנחנו מלמדים אותם להתמקד. בטיפול אין כוונה לגרום לנער 'להשמין'. אנחנו מדברים על להחזיר בריאות, לשנות הרגלים, להרגיש בנוח עם הגוף".
"מאז הקורונה נפתחו הרבה מרכזים לטיפול בהפרעות אכילה בקהילה, ומשך ההמתנה לטיפול התקצר באופן משמעותי", מוסיפה ד"ר חנוך, ונירית צוק מסכמת: "מודעות היא הדבר המשמעותי ביותר. אנחנו צריכים להיות קשובים לילד, לתת לו תשומת לב והכלה. ברגע שאנחנו נותנים לילד תחושה שאנחנו צועדים איתו בדרך, לא משנה כמה היא קשה - יותר קל לו להתמודד".
