"הלוואי שנריב וניפרד - במופעי איחוד יש הכי הרבה כסף"

בחדר קטן (אך צבעוני) בדרום תל אביב, בתוך מבנה משרדי של חברת אדריכלות, יושבים שני אנשים זה מול זה ומסביבם כמות בלתי סבירה בעליל של חמורים. לא אמיתיים - אלא סוגים שונים של ייצוג ויזואלי בובתי, איורי או אמנותי של החיה, שמזוהה עם עבודה קשה. זו גם הסיבה שאור בוטבול ועמרי הכהן, אולי צמד יוצרי התוכן המצליח ביותר בארץ היום, בחרו לקרוא לחיבור ביניהם "דונקי".

מדובר בשיתוף פעולה שעבר כבר מזמן את קטגוריית "שני חבר'ה שמצלמים סרטונים מצחיקים ברשת". מה שהחל בימי סגרי הקורונה המייאשים כעמוד בשם "ביקורת פרסומות" של בוטבול (34), ושבו התארח מדי פעם גם החבר הטוב עמרי (37), הפך עם הזמן לאופרציה שלמה, שמייצרת בקצב לא שפוי שלושה או ארבעה סרטונים בשבוע, ושחולשת על שלל פורמטים: פודקאסט משותף, שעשועון בשם "חרטטוני" שהפך למשחק קופסה שנמכר בכ־30 אלף עותקים, סדרה שמשווה בין ערים תאומות ברחבי העולם, וגולת הכותרת - "אושר צרוף", פורמט ריאקשן (כלומר, צפייה בתוכן זר ותגובה אליו, שנעה בין תדהמה לחנק תוצאת צחוק), שבמסגרתו הכהן ובוטבול בוחנים כל פרט ופרט ב"לגעת באושר", חלוצת הטלנובלות הישראליות ושיקוץ טלוויזיוני מצליח בזמנו, אך בלתי צפי בעליל בכל קנה מידה מקצועי.

עם הזמן הצטרפו לצפייה המשותפת של השניים גם כמה מכוכבי הסדרה המקורית עצמה, מעודד מנסטר ועד אילנה אביטל, ואותו "אושר צרוף" גם הפך אותם רשמית לאימפריה. כזו שמעסיקה 12 עובדים, שמאצילה סמכויות לתחומים כמו סושיאל וניהול קשרי לקוחות, ושמפנטזת על יום אחד שבו תדרוש לשכור לעצמה קומה שלמה בבניין מפונפן.

הכהן: "פנו אלינו בעבר גופים פוליטיים, פוליטיקאים מאוד בכירים שרצים לראשות הממשלה רצו שנהיה מעורבים בקמפיין הבחירות שלהם, ובחרנו לא לעבוד איתם. אנחנו מנקים את עצמנו מפוליטיקה כהחלטה"

"השחקנים ממש זרמו וקיבלו את זה ברוח ספורטיבית", אומר הכהן. "אפילו הכותבת של הסדרה פנתה אלינו", מספר בוטבול. אביטל, אגב, כבר הודתה שבתחילה התעצבנה מהדאחקה שהורצה לכאורה על חשבונה, עד שהבינה את הפרינציפ, והחליטה להמיר את סנטימנט ה"מאיפה לעזאזל העליתם באוב את הזוועה הזו שהשתתפתי בה לפני 25 שנה" בהצטרפות לחגיגה בעצמה.

"אני חושב שאתה צריך להיות די לוזר כדי לא לקחת את זה בהומור", ממשיך בוטבול. "צריך לזכור ש'לגעת באושר' היתה הצלחה אדירה בזמנו, וכל השחקנים שם תותחים. כולם באו עם הומור עצמי ופרגנו. אני חושב שהם גם רואים שאנחנו צוחקים על הדבר הזה מתוך אהבה. אנחנו אוהבים את הסדרה הזו, כיף לנו לראות אותה. בכל דבר שאנחנו עושים אנחנו תמיד צוחקים על משהו, אבל לא באופן אישי. זה תמיד ענייני, מצחיק. החבר'ה של 'לגעת' אמרו 'נכון, זו היתה תקופה מגניבה. איך תפסתם אותנו, בואו נעשה צחוקים על זה ביחד'. זה מרים אותם, זה עושה להם טוב, והם באמת אחלה חבר'ה".

בוטבול, שגדל בצור יגאל, והכהן, ירושלמי במקור, למדו משחק בסטודיו ניסן נתיב, אבל נפגשו לראשונה במחזמר ההיפ הופ של עמית אולמן "תיכון מגשימים". "דונקי" היא תגובת ה"עשה זאת בעצמך" של שני אנשים שהחליטו לקחת את העניינים לידיים, לייצר לעצמם הזדמנויות, וכמאמר הקלישאה - להמר על עצמם.

צומת הכסף הגדול

לפני שנה בדיוק הם החליטו למתג מחדש את העבודה המשותפת שלהם תחת השם "דונקי", ומאז הספיקו לאגד סביבם קהילת צופים ועדת מאמינים שמונה יותר מ־106 אלף מנויים, למשוך כמעט 300 אלף צפיות לסרטונים, למלא אולמות במופע חי שיצרו (בין היתר, בהיכל התרבות בתל אביב), ואפילו לצבור מעריצים במקומות האחרונים שהייתם חושבים עליהם.

"עברנו ליד בית ספר של חרדים בבני ברק, ומלא ילדים בני 11 קראו לנו 'אור ועמרי'", הם מספרים. "ניגשו אלינו המון חרדים בזמן שצילמנו שם, ביקשו שנטשטש להם את הפנים, אבל אמרו 'רואים אתכם מלא אצלנו, משיגים דרכים'".

בלי תעודת רב, בקרוב הם עומדים לחתן זוג מתחת לחופה, וללא חותמת אישור מהתעשייה הממוסדת, הם כותבים יחד "קומדיה רומנטית חשאית" משולבת ריגול שתעלה בשנה הבאה בתיאטרון הקאמרי. לא רע עבור צמד יוצרי תוכן ביוטיוב - מושג שהיום בארץ עוד מרחף לו, שלא בצדק, בין האמורפי ללא ראוי. "אני לא צריך שיקראו לי איזה אמן דגול. עמרי הכהן הוא לא אמן דגול", הוא אומר, ואור משלים: "אני אנטרטיינר".

בארץ יש למילה הזו קונוטציה שלילית, של אריה מוסקונה מופיע באילת בפני ועדי עובדים.

בוטבול: "כן, מישהו שמספר בדיחות 'אשתי'. כששואלים אותי מה אני עושה אני לא אומר 'יוצר תוכן', כי זה כבר נשחק, וגם לא 'יוטיובר', למרות שאני הלכה למעשה פעיל ביוטיוב, לפני כל דבר אחר. אני מגמגם, אומר 'יש לנו ערוץ ביוטיוב עם סדרות' ומתחיל להסביר את זה. כי להגיד 'אנחנו חברת הפקה' נשמע כמו משהו מ־1994".

בעצם הקמתם אימפריה כתשובה למערכת שלא לגמרי קיבלה אתכם.

הכהן: "השם 'דונקי' נבחר גם כי הרגשנו בתחילת הדרך שאנחנו נלחמים בטחנות רוח. כל ניסיון שהיה לנו לבוא לטלוויזיה עם רעיון התקבל ב'וואי, זה נחמד נורא, זה חמוד, נחשוב על זה ונראה'. בסוף פשוט אמרנו 'טוב, בוא נעשה את זה לבד'. כשהתחלנו לדון ברעיון, עוד לא הרווחנו מהערוץ מספיק כסף כדי לחיות ממנו, אבל אמרנו שניכנס לזה בשביל להתפרנס ונראה אם אנחנו מידרדרים לרחוב. אז יש לנו עוד כמה ימים להחליט אם זה היה שווה את זה".

בוטבול: "עבדתי במאה עבודות שונות. כתבתי תסריטים לחברת ביטוח, עבדתי חצי שנה במשרד פרסום, אבל זה לא היה בשבילי. אני לא מסוגל שיגידו לי מה לעשות, זה מטריף אותי. כל הזמן חשבתי 'אני לא מאמין שאני נמצא פה עד 20:00 בערב ומישהו אחר עושה מזה כסף'. אם אתם משתמשים בכישרון שלי עד 20:00 בערב, אז לפחות שאני אהיה זה שארוויח מזה. ואם אני כבר נשאר פה, אז תגידו לי שאני גאון וקחו את כל הרעיונות שלי, אני לא רוצה להיות בורג פה".

מאז היו בכל זאת ניסיונות לגייס אתכם למכונה משומנת?

הכהן: "לפני שנתיים קיבלנו פנייה מגוף הפקה גדול שרצה לקנות אותנו ושנהיה הזרוע הדיגיטלית שלו. כלומר, נמשיך לייצר תוכן, אבל אצלם, והם ישלמו לנו משכורת. הם הציעו סכום כסף יפה, וכמעט חתמנו על החוזה. התלבטנו בטירוף, אבל ברגע האחרון אמרנו לא. כי המשקיעים שלנו, וסליחה אם אתה הולך להקיא את מה שאכלת עכשיו, הם הקהל. לא איזה איש עסקים עשיר או גוף שידור שיקנו אותו".

בוטבול: "אגב, הם אנשים נחמדים, זה לא נגמר ברע. אבל בסוף ההחלטה שקיבלנו התבררה כהרבה יותר רווחית".

הדינוזאורים ואנחנו

הטלוויזיה המסחרית בישראל, למקרה שלא שמתם לב, היא כבר מזמן בית קברות ליצירתיות. כבר לא מעט שנים הערוצים הנצפים ביותר עדיין מתהדרים בטייטל הנ"ל מפאת ותק, הרגלי שלטוט וכוח אינרציה. בפועל, ההיצע התוכני בהם מתחלק, באופן חסר מעוף לחלוטין, בין משדרי חדשות ואקטואליה שמתחילים כבר בצהריים ונמשכים עד שעות הלילה, לבין הפוגה במשבצת הפריים־טיים, שכבר כמעט רבע מאה מוקדשת לריאליטי.

כן, פה ושם יכלול לוח השידורים יצירה מקומית מקורית, אם בדמות סיטקום של אדיר מילר או סדרת דרמה כמו "הבת" שמשודרת ממש בערבים אלה. אבל ברובו המוחלט, לוח השידורים של ערוצי הברודקאסט מתחלק בין פורמטים זולים להפקה לבין שעשועונים ותוכניות מציאות, שאמנם מוכיחות את עצמן מבחינת רייטינג, אבל אין בהן בשורה חדשה או מקורית מדי.

פורמטים ניסיוניים יותר, הומור מתוחכם או, אלוהים ישמור, נונסנס - בסגנון "העולם הערב" המיתולוגית, "חלומות בהקיציס" או "נייס גיא", שבשלב מסוים לפחות הוסללו לערוצי נישה מבוססי הומור כמו "ביפ" - קשה למצוא היום על המסך.

אבל במקום שבו המיינסטרים ממאן להתחדש או לרגש, אלה השוליים שמייצרים פנינים, וכשאלה הופכות יותר ויותר פופולריות - הן גם מתוות דרך חדשה, שממנה ינסה הזרם המרכזי להתעלם בביטול בתחילה, עד שייאלץ בלית ברירה להתיישר לפיה. וזה בדיוק הסיפור של יוטיוב היום - גן עדן ליוצרים עצמאיים ומקום שהדורות הצעירים יותר, נניח בני ה־30 ומטה, צורכים ממנו תוכן.

לא מדובר כאן במקבילה לחשבונות טיקטוק או אינסטגרם פופולריים, שמייצרים תוכן קצר ומהיר, הגרסה הרעיונית של פחמימה ריקה. יוצרי התוכן ביוטיוב מתחזקים עמודים מרובי מנויים, שבהם תוכן מקורי, שנון ומושקע, שמצא בית בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות שמציע אתר שבמקור נועד לאחסון ולשיתוף של סרטי וידאו, ושעם הזמן הפך לספק התוכן היצירתי המשמעותי ביותר עבור הדור הנוכחי של צרכני מדיה ותרבות.

כמו כמעט כל דבר, גם במקרה הזה אמריקה ובריטניה הבינו את הפרינציפ לפני כולם, ויצרו מאות ערוצי יוטיוב מצליחים ברמות משתנות. אמנם זו הבחנה גסה, אבל בגדול אפשר לחלק את העולם היום למי שעוד צופים בטלוויזיה ולמי שצורכים את הבידור שלהם בעיקר ביוטיוב. ובדיוק כאן נכנסים לתמונה בוטבול והכהן, שחקנים בהכשרתם שכבר שחו במי ביצת התעשייה המקומית, עד שהבינו את הכיוון שהגלים לוקחים. ויש להם, אם לא בטן מלאה, אז לכל הפחות חשבון לא סגור עם תעשיית התוכן השמרנית של ישראל.

הכהן: "יש משהו מאוד כבד בטלוויזיה, שמצריך אישורים של מפיקים וגופי שידור ובקשות כמו 'שלחו לנו עוד תיאור של הרעיון שלכם ומצגת ארוכה'. הקהל שלנו מתחיל להבין את הדבר הזה, שהוא מאוד לא ישראלי. להבין שיוטיוב הוא בעצם הטלוויזיה החדשה, או פלטפורמה בידורית, זה מאוד אמריקני".

בוטבול: "תעשיית הטלוויזיה בארץ קצת לא מפנימה את זה, וגם הקהל כאן קצת נמצא בדיליי אחרי הקהל בארה"ב. פה עדיין נושאים עיניים לחברות הפקה גדולות ולערוצים מסחריים ליניאריים, שבהם יש ריאליטי וחדשות, ומדי פעם סדרת מקור על חרדים שהילדים שלהם נעלמים בקולומביה, או לא יודע מה הם משדרים שם עכשיו. פה לא שמים לב שהטלוויזיה האמיתית היום היא ביוטיוב, כי בו נמצא הקשר האישי, החיבור האמיתי. פה באים לראות אותך, ולא איזה תוכן יש היום".

הגישה שלכם היא: תנו לנו לעשות את התוכן שלנו גרילה, כי כולכם שם למעלה דינוזאורים?

בוטבול: "אין לי בעיה עם דינוזאורים, אבל בעיניי, כדי להיות מנהל טוב אתה צריך גם לדעת לומר 'אני בן 75, אני לא מכיר את העולם הזה עד הסוף', ולהגיד לבן 30 שנמצא תחתיך 'תגיד לי אתה מה טוב עכשיו, ואני עושה את מה שאתה אומר לי'. כל אחד פה חושב שהוא יודע הכי טוב. אין היום ניסיוניות, אף אחד לא מהמר או מסתכן. קונספט כמו 'ערים תאומות' הוא מאוד ניסיוני ויקר בסטנדרטים שלנו, אבל בטלוויזיה זה תקציב הבורקס של מקומות כמו קשת. ומשום מה הם לא רוצים להסתכן ולנסות להפיק דברים כאלה".

למה בעצם אתם צריכים את חותמת האישור הממסדית?

בוטבול: "יש תוכניות בערוצים המרכזיים שיש להן רייטינג יותר נמוך מסרטונים שלנו. אני אומר את זה בצניעות ובזהירות, אבל אם יש סדרה ברשת 13 שיש לה 5% רייטינג, זה משול ל־70 אלף צפיות או משהו כזה, ולעומת זאת, המספרים שלנו הם 250 אלף. חוץ מלהיות מקובע ולחיות בעבר - למה שתלך לטלוויזיה? אין שם יותר צופים, ואתה גם לא יודע מי הצופים האלה. זה חינוך שוק שלוקח זמן. לדעתי, בעוד חמש-עשר שנים המשחק ישתנה לגמרי".

קמפיינים או פרסומות כבר הציעו לכם?

בוטבול: "לא משהו רציני".

יכול להיות ששרפתם את השוק הזה בגלל "ביקורת פרסומות"?

בוטבול: "אני חושב שיש באמת כמה ששרפנו, אבל קיבלנו גם פנייה, נגיד, מדוריטוס, שהיינו צוחקים עליהם המון בערוץ. אבל הכסף לא היה מספיק טוב, אז אמרנו 'בסדר, אנחנו לא חייבים', כי התעשייה הזו מתבססת על שם טוב, ולא שמן טוב. אם פתאום אתה נהיה משפיען והופך לקוד קופון, אז איבדת את המטבע הכי יקר שלך".

הכהן: "אני יכול לספר שפנו אלינו בעבר גופים פוליטיים, פוליטיקאים מאוד בכירים שרצים לראשות הממשלה רצו שנהיה מעורבים בקמפיין הבחירות שלהם, ובחרנו לא לעבוד איתם. אנחנו מנקים את עצמנו מפוליטיקה כהחלטה".

בוטבול: "כי זה בדיוק מה שמאפשר לנו שיהיו לנו חברים חרדים וחברים שמאלנים, ימנים וכו'".

מה לגבי פניות מריאליטי? אתם ליהוק קלאסי ל"המירוץ למיליון".

הכהן: "הציעו לנו להתקבל לאיזה ריאליטי כצמד, אבל המשמעות של זה היתה לעצור לכמה שבועות את העבודה ביוטיוב, ולא רצינו".

בוטבול: "אבל אם זה 'המירוץ למיליון', שזו באמת תוכנית כיפית וחיובית, אז זה שווה את ההקרבה. זה גם נראה כיף בטירוף, חוויה של פעם בחיים, אז נגיד 'יאללה' ונמצא דרך לגרום לזה לעבוד. אם 'המירוץ' רוצים אותנו - אז אנחנו באים, למרות שנצטרך למצוא לזה זמן. אתמול נסענו לחנות שלנו כדי לשים בה ארגזים ולספור מלאי, ואמרנו 'מה אנחנו עושים עם הזמן שלנו? אנחנו צריכים לחשוב על פורמט חדש'".

לא מתמסחרים

החנות, אגב, היא מחסן שבו הם מאפסנים את כמויות המרצ'נדייז שאפשר לרכוש בסקציית ה"דונקי־שופ" באתר הרשמי שלהם. היא מכילה שלל פריטי תסחורת - מטי־שירטים דרך זוגות גרביים ועד פאוץ' קורדרוי, דף מדבקות מעוצבות, סיכה או כרית. כולם ממותגים, כמובן, בדמות החמור, סמלם המסחרי. לא שמדובר באפיק הכנסה רווחי מדי, וגם לא בתוצאה של מה שנהוג לכנות "התמסחרות".

הכהן: "אם תסתכל באתר שלנו על המרצ' שאנחנו מוכרים, תראה שזה לא אפיק כלכלי כל כך. אנחנו לא עושים את זה בשביל לעשות כסף על הקהל".

בוטבול: "הרווח מהחנות שלנו עד כה - וזה המספר המדויק - הוא 138 שקלים".

נשמע שזה יותר כאב ראש מעסק משתלם.

הכהן: "אנחנו לא עושים את זה בשביל הכסף, אנחנו עושים את זה בשביל הדבר הכי חשוב בערוץ, שזה הקשר עם הקהל. זה המון כאב ראש, ואנחנו צריכים לכסות עלויות, כמובן, אבל אנחנו עושים את זה כדי להגדיל את הקהילה שלנו. ולגבי התמסחרות - החוק שלנו זה 'מה יכול לממן את הערוץ והתוכן, כי יש פה 12 איש שצריך לשלם להם משכורת'. אם נצליח לעשות מזה כמה שקלים - אז יופי".

במקביל לזוגיות המקצועית, השניים חיים בתל אביב ולכל אחד מהם בת זוג משלו: הכהן נשוי לרות אורנשטיין, הייטקיסטית, ובוטבול נמצא בזוגיות עם הזמרת דיאנה גולבי, מבולטות "כוכב נולד" לדורותיה; מערכות יחסים ארוכות ומשמעותיות רק מעט יותר מזו המקצועית והחברית שבין שניהם.

בוטבול: "יש תוכניות בערוצים המרכזיים שיש להן רייטינג יותר נמוך מסרטונים שלנו. חוץ מלהיות מקובע ולחיות בעבר - למה שתלך לטלוויזיה? אין שם יותר צופים, ואתה גם לא יודע מי הצופים האלה"

אתם עסקת חבילה, או שתשקלו פרויקטים נפרדים אם יציעו לכם כאלה?

הכהן: "אני חושב שכרגע אנחנו בימים רגישים שבהם אנחנו בונים את עצמנו כצמד, ימים שבהם המותג יותר חשוב מאור או עמרי לבד. אנחנו אור ועמרי מ'דונקי'. אחרי שנגיע למקום יציב וחזק כצמד, ואם לכל אחד יהיו הפרסומת, הרזומה או הסדרה שלו - אז זה יהיה בסדר גמור גם לעשות דברים בנפרד. זו לא חתונה, אבל אנחנו בתקופה שחשוב לנו להיות שניים".

בוטבול: "המותג הוא 'דונקי', ועדיף לנו לחזק אותו ולרכז מאמצים שם מאשר להגיד 'רוצים אותי, איזה כיף לי, אקח את הכסף'".

אתם מספיקים לעשות גם דברים של חברים, רק לעצמכם?

הכהן: "כמו זוג נשוי שקובע מתי לעשות סקס, אז אנחנו אומרים 'מחר נהנים!', ואז עושים משהו חברי, סתם יוצאים לבירה. אבל בפועל אנחנו כמעט לא מצליחים להגיע לזה".

בוטבול: "לדעתי, בחמש השנים שאנחנו עובדים יחד יצאנו פעמיים לסרט, בלי קשר לעבודה. אנחנו מבלים יחד יותר מאשר עם בנות הזוג שלנו. היינו בחו"ל בערך ארבע פעמים ביחד, ובכל הפעמים זה היה לצורך עבודה. אבל אנחנו גם נחנקים מצחוק זה מזה".

לא מעט צמדים מפורסמים סיימו ברע - אברי וארז, שי ודרור, טל ואביעד.

הכהן: "אני מחכה כבר שנתפוצץ ונריב בשביל לחזור למופע איחוד, כי בזה יש הכי הרבה כסף".

בוטבול: "בוא נעשה מהלך. נריב תקשורתית, נעשה כל אחד מופעי יחיד, ואז נרוויח פעמיים! מדי פעם נעקוץ זה את זה בראיונות. אם נגיע שנינו להשקה וישאלו אותנו איפה השני, נענה: מאיפה שאני אדע, מה 'כפת לי?"

הכהן: "ואז איזה מפיק, חבר משותף, יפגיש בינינו בבית כנסת. נשלים, וכולם יגידו 'הם חזרו!', ואחרי שנה נעשה הופעה בפארק הירקון ונביא 50 אלף איש".

בוטבול: "דור שלם של צעירים יכתבו בתגובות 'מי אלה? על מה אתם מדברים?', ואז נסגור מעגל וסוף־סוף נקבל קמפיין לדוריטוס".