אם נאמין לטבלאות ההימורים הידועות לשמצה, הנציג שלנו השנה לאירוויזיון, נועם בתן, אמור לנצח בענק את הצבעת הצופים. זה כמובן לא מבטיח כלום. כזכור, אשתקד השיגה יובל רפאל את רוב הדוז פואה מהקהל בבית (המהווה 50% מהניקוד הכללי), אך פספסה ניצחון מכיוון שקופחה בהצבעת השופטים האנטישמיים. מצד שני, אולי השנה זאת השנה? אני שואל ומתפלל, טוב שלא אבדה עוד התקווה.
בשבוע הקרוב וינה איז קולינג. המשלחות כבר נחתו באוסטריה, החלו חזרות, ובימים הקרובים מצפים לנו גאלה חגיגית, הפגנות ומחאות, חצאי גמר, מסיבות עיתונאים, שערוריות, זיופים והמון נצנצים. הקליימקס יתרחש בצאת השבת הבאה, עם משדר גמר שיימרח במשך ארבע שעות עד להכרזה על המנצח.
הניצחון של נטע ברזילי ב־2018 עדיין חקוק בזיכרון הלאומי. אמנם המזרקה בכיכר רבין בשיפוצים, אבל אם בתן יחזור עם גביע - בהחלט אפשר לאלתר קפיצה לירקון. תיאבון להישגים, בפרט בעיתות מלחמה, הוא צורך קיומי - אבל האם אנחנו באמת רוצים לנצח?
אני מציע שלא נשקר לעצמנו: הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לנו עכשיו זה זכייה באירוויזיון. ושתי עיניי עוד נישאות לאור.
200 מיליון שקלים למימון החוויה: האסון הפיננסי
כל אומה שזכתה בתחרות הזו פעם אחת נכנסה למשבר זהות. ישראל זכתה ארבע פעמים, וזה אולי יכול להסביר כמה דברים. אבל שמעו סוד: לא כל המדינות המשתתפות באמת רוצות לנצח באירוויזיון.
נכון, זה כיף וגאווה, ולרגע אחד כולם ב"אורות", אבל למחרת מתחיל ההנגאובר. המדינה המנצחת מחויבת לארח בשנה הבאה, והמשמעות היא לא רק להרים מופע, אלא גם לבנות קומפלקס שיקבל לתוכו עשרות אלפי תיירים ובעלי תפקידים, לדאוג לתחבורה שתזיז אותם בשבת, לארגן מסיבות והתקהלויות, ולאסוף בזריזות משהו כמו 200 מיליון שקלים למימון החוויה.
כל אומה שזכתה בתחרות הזו נכנסה למשבר זהות. ישראל זכתה ארבע פעמים, וזה אולי יכול להסביר משהו. אבל שמעו סוד: לא כל המדינות המשתתפות רוצות לנצח באירוויזיון
אירלנד, שיאנית הזכיות, חטפה בעבר זבנג שטלטל את רשת השידור הציבורי שלה. אחרי דאבל ניצחונות ב־92' וב־93', פשטה שמועה כי ערוץ RTÉ כל כך חשש שאירוח שלישי ברציפות יגרום לו לפשיטת רגל, ולכן ב־1994 בחר לשלוח במודע שיר גרוע - "ילדי רוקנרול", בלדה סתמית שביצעו פול הרינגטון וצ'רלי מקגטיגן. העיקר להפסיד בכוונה.
צחוק הגורל: השיר הגרוע לא רק ניצח - אלא גם השיג את הניקוד הכי הגבוה בהיסטוריית התחרות עד אותה השנה, ואירלנד הפכה ליחידה שזכתה שלוש פעמים ברצף. ואפרופו אנטישמים, אותו מקגטיגן הכריז לאחרונה שיחזיר את גביע הניצחון שלו במחאה על השתתפות ישראל בתחרות. להיות גרוע זה דרך חיים, מתברר.
עשו הכל כדי להפסיד - ולצערם הרב, ניצחו בענק. השיר שאירלנד שלחה לתחרות ב-1994
הסיפור על השיר שאמור היה להפסיד הפך למיתוס באירלנד. כעבור שנתיים, ב־1996, סיטקום אירי פופולרי בשם "אבא טד" עשה פרק שבו דמויות מהסדרה מתחרות בקדם־האירוויזיון עם שיר נוראי, רק כי רשת השידור מנסה למנוע אירוח נוסף של התחרות - ומנצחות.
עכשיו הפאנץ', כי זה באמת מצחיק: חודש אחרי הקרנת הפרק, אירלנד זכתה שוב באירוויזיון - בפעם הרביעית בחמש שנים והשביעית בסך הכל (והאחרונה עד כה). מאז, מדי שנה בערב האירוויזיון, במין מסורת לאומית, נוהגים לשדר בטלוויזיה האירית את הפרק המיתולוגי ההוא של "אבא טד", שמזכיר לאירים שגם מקום שני זה סבבה. אולי אפילו עדיף. זה רק ספורט.
התחרות הכי פוליטית בעולם
איך שלא מסתכלים על המצב הנוכחי, אם נזכה השנה באירוויזיון זאת תהיה טרגדיה. כמו הוריקן שיפגע חזק. אומרים שהאירוויזיון הוא תחרות מוזיקה א־פוליטית, אבל למעשה מדובר בתחרות הכי פוליטית בעולם. אירוע לאומני שמקדש ליברליזם, ושתוצאותיו תמיד מושפעות מגיאו־פוליטיקה. אוקראינה מחובקת ורוסיה מוחרמת, יוון וקפריסין מצביעות זו לזו, הסקנדינביות מפרגנות זו לזו, הגרמנים מצביעים לנו בגלל רגשות אשם על השואה, והפעם לראשונה גם ירשו לקהל להכניס לאולם דגלי פלסטין. את הבוז שיקבל נועם בתן נשמע בסטריאו.
חמש מדינות פרשו השנה מהתחרות בגלל ישראל. אירלנד, ההיא מהסיפור למעלה, וגם הולנד, סלובניה, ספרד ואיסלנד. אם האירוויזיון הבא ייערך בישראל, תגבר הדרישה להרחיב את החרם, וההנחה היא שיהיו הרבה יותר מחמש מדינות שיסרבו לשלוח נציגים להופיע בתל אביב. אירוויזיון שיתקיים בלי חצי אירופה זה לא ניצחון של ישראל, זאת השפלה גלובלית בפריים־טיים.
עלות אירוח האירוויזיון בתל אביב ב־2019 הסתכמה ב־140 מיליון שקלים, מתוכם כ־70 מיליון ניתנו לתאגיד כאן כהלוואה מהממשלה (ועליו להחזירם בהדרגה לאורך 15 שנה). בשנה שעברה השקיעו בבאזל כמעט רבע מיליארד שקלים על האירוח, ואילו התחרות השנה בווינה נאמדת בהוצאות של כמעט 200 מיליון, שברובם נשאבו מהתקציב של הערוץ הציבורי ORF.
המזרקה בכיכר רבין בשיפוצים, ואולי עדיף שהפעם לא נקפוץ אליה. הביצוע של נטע ברזילי שהביא את הניצחון ב-2018
ניצחון באירוויזיון הוא מותרות. כשהמשק הישראלי במיתון, וכספי מדינה נשפכים על מלחמות ועל שיקום, לא ברור מאיפה מסוגלים בכאן לגרד כספים כדי לייצר אירוע בסדר גודל אירוויזיוני. בפעם שעברה, כדי להתאזן, נאלצו בתאגיד לקצץ הוצאות על תוכן מקורי.
ברקע, נמשכים ניסיונותיו של שר התקשורת לסגור את גוף השידור, או לפחות לפגוע בו כלכלית. לפיכך, ניצחון ישראלי משמעותו פוטנציאל קומי־טרגי של ממשלה אולטרה־ימנית, שברובה מתנגדת בכלל להשתתפות בתחרות האירוויזיון, שתיאלץ לתקצב אותה. לצד זה, אנחנו נכנסים לתקופת בחירות, והעברת כספים כאלה עלולה גם להיחשב כלכלת בחירות ולהיחסם.
כאוס ארגוני
כידוע, רוב חברות התעופה לא מסכימות לטוס לישראל, וסביר מאוד להניח שהמצב הביטחוני המעורער יגרום לדרישה מיידית להפקיע מישראל את האירוח ולהעבירו למדינה אחרת. וגם אם נתגבר על כל הקשיים - מי יבטיח לנו שלא נקבל עוד סבב עם איראן גם בשנה הבאה?
כמו כן, נדמה שאין שום עיר שמסוגלת כרגע להכיל את האופרציה של האירוח. ירושלים דתית מדי ולא תחלל שבת, ואילו תל אביב שקועה בחפירות ותתקשה להתמודד תחבורתית עם גודל האירוע, עד שתושלם בניית הרכבת הקלה. לא משנה איך בוחנים את המצב - ניצחון ינחית עלינו כאוס ארגוני, שבתקופה הנוכחית אין ביכולתנו להתמודד איתו.
כשישראל זכתה פעמיים ברציפות באירוויזיון ("אבניבי" ואז "הללויה"), אירוח כפול היה מעמסה גדולה מדי על רשות השידור. הכסף נגמר, וכתוצאה מכך, ב־1980 ישראל ויתרה על האירוח ופרשה מהתחרות. זאת אומרת, התקדים קיים.
האם ישראל תוותר על האירוח? התקדים קיים. יובל רפאל באירוויזיון אשתקד
לכן, אם לא נזכה השנה, נשמח בסתר. נקרא לזה "הניצחון המוחלט". זוכרים את קובי מרימי, שפידח באירוויזיון בתל אביב? כולם היו סבבה עם המקום ה־23 שלו, כי לשום גורם לא היה חשק לארח שנה נוספת. הללויה על מה שהיה, ומה שעוד לא היה - הללויה.
איבוד מוזיקלי
70 שנה לאירוויזיון, אבל אין כמעט זכר ויזואלי לתחרות הראשונה, שהתקיימה בלוגאנו ב־1956. כל העותקים ברשתות השידור נמחקו, ולמעט הקלטות אודיו וכמה סרטונים קצרים - אבדו עקבותיו של שידור האירוויזיון הראשון. בשבוע שעבר יצא ה־EBU במסע חיפושים פומבי, וביקש שאם במקרה מישהו שמע על עותק נדיר שמתחבא בעליית גג - נא ליצור קשר.
עקפה את השנאה בסיבוב
אחד המשפטים שעיצבו פה דורות הוא "קודם כל תהיה בן אדם", אך כשמסתכלים על תוכניות ריאליטי ומשדרי חדשות, ניכר כי סדר העדיפויות השתנה. בכל מקום תמצאו היום אנשים חארות, השנאה יוקדת כאן כמו השמש והפסקול צעקני וברברי. לכן, דווקא בתוך החושך הנצחי, העונה הנוכחית של "המירוץ למיליון" זוהרת לה כמו גפרור במנהרה אפלה.
מתברר שישראלים משתוקקים לתכנים מעוררי השראה מהסוג ש"המירוץ" סיפקה בחודשים האחרונים. טוב לב, ערבות הדדית, יציאה ממשברים, ניצחון האדם את עצמו וכל הקלישאות האחרות מילאו את פרקי התחרות האתגרית - והתוצאה היתה ריאליטי שמכבדת את צופיו ואת משתתפיו. הרייטינג הגבוה הוכיח שהצופים היו ממש בעניין.
במוצ"ש ובראשון ישודרו בקשת 12 פרקי הגמר. הזוג הסגול, הזוג הלבן או הזוג הירוק - לא משנה מי ייקח את המיליון, כי אם יש משהו שכולנו צריכים לקחת איתנו מעונת "המירוץ", זה ההבנה שטלוויזיה טובה לא חייבת לצעוק על הצופים שלה. היא יכולה קודם כל פשוט "להיות בן אדם".
להתמכר/לוותר
נותנות ברוק (yes ו־HOT)
אל תיבהלו מהשם העברי הגרוע "נותנות ברוק" ("Riot Women"), כי מדובר בדרמה מוזיקלית ריאליסטית, מצחיקה ובריטית למדי. סיפור על קבוצת נשים מזדקנות שמקימות להקת פאנק־רוק כדי להתמודד עם משבר גיל המעבר. לכאורה, זאת היתה יכולה להיות קלישאה על נשיות, אבל לאורך שישה פרקים הסדרה מציפה נושאים כמו הזדקנות, בדידות, אובדן, פגיעות מיניות ופטריארכליות, מתבלת במוזיקה נהדרת ומציגה בעזרתם זעם נשי מתפרץ.
לוותר: אש הנקמה (נטפליקס)
הטלוויזיה של ימינו נהייתה אובססיבית למותגים מהעבר. כל מיני סרטים או ספרים שמעובדים מחדש כדי לנסות לשחזר את ההצלחה ההיא, אבל עם טוויסט מודרני. "אש הנקמה" ("Man on Fire"), סיפור על חייל בדימוס שמתמודד עם פוסט־טראומה והופך לסוג של שומר ראש, כבר עברה בעשורים הקודמים גלגולים שונים - ספר ושני סרטים. עכשיו היא מקבלת גרסה מחודשת, עם אלמנטים נטפליקסיים וקיטש מהונדס של פיצוצים, יריות ואקשן בנאלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו