הסודות של אזי ודני: "על המסך אני בשיא, במציאות אני בשפל"

הם שרדו את זה כמו גדולים. גם את המשחק וגם את היחסים המעולים שלהם. אזי (אליעזר) ודני (דניאל) בוחבוט, הזוג הסגול מכפר האורנים שליד מודיעין, יתמודדו בשבת הקרובה בחצי הגמר של "המירוץ למיליון" (קשת 12), אחרי דרך שבה נתנו את כל מה שיש להם - ואת כל מה שלא ידעו שיש בהם. 

הם חוו משברים, תסכולים, הרבה צחוק והנאה וחוויות מאתגרות ומרהיבות בג'מייקה, בפרו, בגאורגיה ובארצות נוספות. לא פעם הגיעו כמעט במקום האחרון, ואפילו ניצלו מהדחה כואבת ברגע האחרון. הם היו בעיקר אב ובת מרגשים, שמערכת היחסים שלהם, האהבה הגדולה שנצצה מהם והביחד שלהם גברו על כל המהמורות - והיו הרבה כאלו במהלך המסע המשותף שלהם.

מתחת לחיוכים על המסך, דני חושפת מורכבות שהצופים לא תמיד רואים. "אני אהיה כנה איתך", היא אומרת ועיניה מרצינות. "במירוץ עצמו הייתי לרוב אופטימית, דחפתי מאוד את אבא להצליח, חייכתי המון. הייתי תחרותית ושאפתנית, ובעיקר חיובית. אני חושבת שזה הבדל גדול מאוד ביני לבין אבא. אני יותר דרמטית, יותר לוקחת דברים ללב. לפעמים אפילו לקחתי על עצמי את תפקיד המבוגר האחראי, ואני רק בת 26. אבל יש גם את החיים האמיתיים, אחרי הריאליטי, את החיים האישיים. 

"עכשיו, כשהמירוץ משודר, אני חווה את עצמי במקומות שונים. כשאני צופה במירוץ, אני חווה את עצמי בשיא שלי. במציאות שלי הדברים הרבה יותר מורכבים כעת. ואולי לא במקרה זה קורה עכשיו, כשאני בשפל שלי, אני יכולה לראות גם איך הייתי בטוב במירוץ".

דני מתכוונת לשמועות שנפוצו לגביה על משבר עם בן הזוג שלה. "כן. רועי הוא האדם שבשש השנים האחרונות הכי יקר לי והכי קרוב אלי. לפני המירוץ התחילו לי שאלות על החיים האישיים שלי. המירוץ היה הסחת דעת כיפית עם אבא שלי. עכשיו רואים אותי בטלוויזיה, וכל הזמן אומרים לי 'וואו, איך את כל הזמן מחייכת ואופטימית'. ואני אומרת לעצמי - אם אנשים היו יודעים כמה אני בוכה עכשיו ביום־יום שלי. כמה אני חווה דווקא עכשיו יציאה מאזור הנוחות שלי, מכל מה שבניתי, מכל מה שאני מכירה.

אזי: "לא תמיד בחרנו טוב מי יעשה את המשימות. הריקוד, למשל. דני למדה 12 שנה והיא רקדנית-על, ובסוף אני, שאין לי מושג, רוקד"

"אני לא מחפשת הגדרה למצב שלי עם רועי. הוא כל כך חלק ממני. אפשר לקרוא לזה הפסקה, אפשר לקרוא לזה פרידה, ואפשר להגיד שכל אחד מאיתנו יצא רגע להרגיש איפה הוא לבד. בתקופה הזאת אני מגלה עוד יותר כמה אמא ואבא הם העוגן שלי, הגב שלי. אני גם מזכירה לעצמי שאני יכולה להיות זוהרת כשאני בטוב, כמו בתוכנית".

כששואלים אותה על ההשפעה של המירוץ על הזוגיות, היא מבהירה: "כשהחלטנו לקחת כל אחד רגע לעצמו, רועי אמר לי 'את יודעת, גם אם מישהו ינסה לעשות לי שטיפת מוח ולהגיד לי שזה קשור למירוץ, ושהתחלת לעוף על עצמך - אני לא אקנה את זה בחיים'. באמת אין לזה קשר. מאוד חשוב לי בחיים ללכת עם הלב. אני חושבת שזה מפחיד להתמודד עם המציאות, לצאת מאזור הנוחות. בנוגע לזוגיות שלנו, אני מאמינה שאם זה שלנו, נמצא את הדרך חזרה". 

מזהים אותה ברחוב, מתחילים איתה "בלי סוף", אבל היא לא פנויה רגשית. "אני כל הזמן חווה את הקרקוע של החיים האמיתיים, הקשיים בזוגיות. לא חסרות התמודדויות. הרבה דיברו איתי על הנפילה שאחרי הריאליטי, ואני אומרת - הנה, לי לא תהיה נפילת מתח בגלל זה, אני כבר בנפילה האישית שלי, ומכאן אני יכולה רק לעלות".

סוד הקסם

ואולי הקשר היוצא דופן בין אזי לדני נעוץ בבית שבו גדל אזי בשדרות. בן בכור מתוך שישה לאבא יוסף ואמא עליזה. "בבית שבו גדלתי היתה בעיקר נתינה ענקית, וערכים שאותם אני מיישם היום באבהות שלי", מספר אזי.

"גדלנו בבית קטן מידות, בדירה בבניין, 60 מ"ר. בבית הזה היינו שש נפשות, ארבעה אחים בחדר קטן (עוד שני אחים נולדו בבית אחר) ולהורים שלי היה חדר וסלון. היה לנו צפוף, אבל תמיד היינו יחד. היינו אומרים משפט במרוקאית שהתרגום שלו לעברית היה שאנחנו ישנים ראש לזנב. זה היה מאתגר. אמנם גידלו אותי בהמון אהבה, ותמיד היה לי חופש לעשות מה שאני רוצה, אבל התמודדתי לבד עם מורכבויות ולא ציפיתי שאף אחד יעזור לי.

"אמא שלי חינכה אותנו לחסוך, לא לזרוק אוכל. כשהיא היתה הולכת לשוק, אם העגבניות היו עולות 3 שקלים, היא עשתה עוד סיבוב וקנתה ב־2.5. למדנו ממנה להתמקח, להבין שלא הכל בא בקלות. זה חישל אותי. לא היה חסר כלום בבית, למרות שההורים שלי עבדו בשכר מינימום. ועם זה, הייתי נער עם הרבה יוזמה וחריצות.

דני: "רואים אותי בטלוויזיה ואומרים: וואו, איך את כל הזמן מחייכת ואופטימית. לא יודעים כמה אני בוכה עכשיו ביום־יום שלי"

"למשל, הלכתי לספר אנשים בבתים שלהם כבר בגיל 16. סיפרתי את האבות והילדים. ככה היה לי כסף לעצמי. עבדתי במקומות נוספים, וגם למדנו בבית ספר מצוין באשקלון. בצבא חסכתי את המשכורת הצבאית שלי, ונתתי להורים שלי עשרות אלפי שקלים לקניית בית חדש. לא היה אצלנו שפע, אבל אבא שלי רק נתן ונתן. הוא היה אחד התורמים הראשיים לבית הכנסת. פעם שאלתי אותו - אבא, אין לך כל כך הרבה, למה אתה נותן בכזאת נדיבות לבית הכנסת? זה היה החינוך, כמה שיותר לתת. ואת זה אני מיישם עם המשפחה שלי. אני נותן להם מכל הלב, גם חופש. אני איתם תמיד, מקשיב ונוכח".

דני אומרת שהשתתפות ב"המירוץ למיליון" היתה החלום שלה כל החיים. "מגיל צעיר הייתי שחקנית ורקדנית. תמיד הרגשתי בבית על הבמות, גם עם מצלמות. אהבתי את זה. ידעתי שרק עם אבא שלי אנחנו נתקבל. הוא דמות, הוא באמת משהו מיוחד. הוא האיש היחיד שאיתו רציתי לחוות את זה. אבא שלי תמיד יודע להקשיב לי, להיות איתי גם בלי לתת עצה. הוא לא מצא לי פתרונות מיידיים כילדה, הוא לא שפט. הוא הכיל, הוא שמע. זה יצר בינינו מערכת יחסים מאוד־מאוד קרובה.

"ידעתי שעם אבא שום דבר לא יכול להיות רע, שרק איתו נצלח את זה. לפעמים, בילדות ועד עכשיו, אני מרגישה שאנחנו לא ממש כמו אבא ובת. שיש בינינו גם חברות מאוד אמיצה, שאנחנו מבינים זה את זה רק עם מבט בעיניים".

אזי (57), מפקח בנייה ומנהל פרויקטים, נתן את כולו במירוץ, גם במשימות פיזיות לא פשוטות, ובעיקר - הפעים ביחס הרגוע והסבלני לבתו. אני שואל אותו מה סוד הקסם שלו. הוא מעט נבוך. 

"אני אדם סופר־סבלני. יש לי סבלנות מפלדה. מי שרוצה לבנות בית לוקח אותי, ואני מנהל לו את כל האירוע מול כל הקבלנים, הספקים. אני משכין שלום באופי שלי. היו לי סיטואציות מאוד קשות עם אנשים, ומעולם לא יצאתי מדעתי. להפך, אני מגיש את הלחי השנייה ואומר 'בוא, נראה מי יתעייף ראשון'. אף אחד לא ישבור אותי, יש לי אופי כזה. אני מקליל את הסיטואציות. מה שכולם רואים בתוכנית, זה מי שאני".

אתה מקבל תגובות על האבהות המיוחדת שלך?

"מזהים אותי ברחוב בצ'יק, אולי בגלל שאני מבוגר יותר. אני קליט כזה. אנשים רוצים לשבת איתי, לדבר איתי, לשמוע הכל עלי ועל דניאל, להצטלם איתי. אני איש של אנשים, ואין לי בעיה עם זה. לפעמים אני רואה מישהו ומרגיש שהוא רוצה להצטלם איתי אבל הוא נבוך, ואני אומר לו 'בוא, הכל בסדר'".

דני עצמה חוותה גם את מחיר הפרסום. "אני מקבלת באינסטגרם המון־המון תגובות מדהימות, אבל נכנסתי וקראתי תגובות, ויש גם לא מעט אנשים שפחות אוהבים את מה שיוצא ממני על המסך. כתבו עלי 'איזו בכיינית, איזו מעצבנת, נודניקית, כמה היא רודה באבא שלה'. בחרתי להיות חשופה, ולכל אחד יש את הזכות להביע ביקורת. לא תמיד זה נעים, ואני חושבת שזה גם חלק מהשיעור שבאתי ללמוד. אני משתדלת לקחת לעצמי את הדברים הטובים ולהזכיר לעצמי מה אני אוהבת בעצמי".

המשפחה שמאחור

אנחנו יושבים בבית המטופח ורחב המידות שלהם בכפר האורנים. לפני שיצאו למסע, לדני היה חשש אחד בולט: המשפחה. "חשבתי בעיקר על אמא, אודליה (53), והאחים שלי נועה (21) ואסף (18). אמא שלי היא תמיד המרכז במשפחה שלנו. היא כריזמטית מאוד, היא השמש ואנחנו הכוכבים. נורא חששתי שלאמא יהיה קשוח שאבא פתאום נכנס למקום שלה, ומה זה קשור אליו בכלל. פחדתי שנועה ואסף ירגישו שכאילו אבא בחר יותר בי, אפילו אם זה לרגע. ישבנו כאן בבית שלנו ושוחחנו, והחלטנו לחוות את המסע ביחד. כולם".

אודליה, שעבדה 25 שנה בבנק לאומי וניהלה סניפים, פתחה עגלת קפה בכפר רות. אזי ודני מציעים שנלך לשם. אזי אומר שהוא התגעגע אליה מאוד: "היא הנשמה והדאגנית של המשפחה". אודליה מספרת שהיא גאה: "יש להם קשר מדהים, ואני מפרגנת להם מכל הלב. אני מאוד בטוחה במקום שלי ונהנית לראות אותם בפרקים המשודרים. נתתי להם מרחב ואת הזמן שלהם יחד". דני מחבקת אותה: "אמא היא לביאה אמיתית. גם נועה בחרה להיות מעורבת, היא מנהלת לאבא את הסושיאל ועונה לחלק מהעוקבים שלו. אני לא מרגישה שאני הבת המועדפת על אבא בעקבות התוכנית".

דני: "אני נעלבת מדברים שאני מאמינה בהם. אני לא תמיד בטוחה בדימוי הגוף שלי, ואם מישהו יבוא ויגיד לי 'את שמנה' - זה יפעיל אותי. בחרתי להיות חשופה, ולכל אחד יש את הזכות להביע ביקורת. לא תמיד זה נעים, אבל זה חלק מהשיעור שבאתי ללמוד"

אזי מציין שגם עם אסף ונועה יש לו קשר קרוב, "אבל גם שונה, כמובן. נראה לי שגם אסף משדר איתי על אותו גל. נועה יותר דומה לאודליה בתכונות שלה. כל הזמן היא צוחקת ואומרת שאם היא היתה יוצאת איתי למסע הזה, כל הזמן היו שם פיצוצים. מצד שני, הכי הייתי רוצה שהיא תסעד אותי כשאהיה זקן". דני פותחת עליו מבט: "אתה מבין, אחרי הכל, בסוף הוא רוצה שנועה תטפל בו", היא צוחקת. "כשהיינו קטנות, נועה ואני אהבנו לישון ביחד במיטה, ואבא תמיד היה נכנס אלינו ושוכב בין שתינו. ובמקום לקרוא לנו מאיזה ספר, הוא נהג לספר לנו סיפורי ילדות שהמציא. כל כך אהבנו את זה".

הפקת הלקחים

בזמן שדני חלמה על "המירוץ" לילה אחרי לילה, אזי הצנוע רק רצה "שלא נהיה המודחים הראשונים. דני כל הזמן אמרה לי 'אין לך שאיפות בחיים? אפילו לא מקום שני? שלישי?' אני הייתי בשלי. אמרתי שאם נגיע לגמר, אז נראה כבר מה יקרה".

משימת השולחן בגאורגיה היתה אחד השיאים. אזי נלהב: "דני הפתיעה אותי שם מאוד. היא ממש סחבה אותנו, תפעלה אותי, אילו כוחות היו לה. ואני חשבתי - אולי בגלל שאני מבוגר ושוקל יותר, ככה אני סובל?". אבל דני נזכרת במחיר: "יצאנו ראשונים, ואני אמרתי בהתלהבות 'ניצחנו! ניצחנו!' בערך ארבע פעמים. עכשיו, אחרי שהפרק שודר, הכל התגמד. בשטח, בכלל לא ראינו שעומרי (מתמודד נוסף בתוכנית, קטוע רגל כתוצאה מפציעה קשה בעזה; ע"נ) לא יכול לעשות את זה בגלל הפציעה הקשה שלו. וכמה חטפנו על זה. אמרו עלי שאני רואה רק את עצמי, שאני תחרותית. ידעתי שזה לא נכון מה שאומרים עלי, אבל היו מלא תגובות רעות וזה היה לא נעים".

נפגעת?

"אני אגיד לך למה לא במקרה הזה. אני נעלבת מדברים שאני מאמינה בהם. אני לא תמיד בטוחה בדימוי הגוף שלי, ואם מישהו יבוא ויגיד לי 'את שמנה' - זה יפעיל אותי. כאן ידעתי שאין מצב שלא הייתי רצה לעשות את המשימה הקשה הזאת שוב. אם רק היינו יודעים שעומרי ואיתי זקוקים לעזרה, אין מצב שלא הייתי איתם באש ובמים. גם אין סרט שהייתי יודעת בזמן אמת שהם בצרה וצועקת ארבע פעמים שניצחנו. זאת לא אני. בחיים האמיתיים, תמיד אומרים עלי שאני קודם רואה אחרים ואז את עצמי".

אזי: "אמא שלי חינכה אותנו לחסוך, לא לזרוק אוכל. כשהיא היתה הולכת לשוק, אם העגבניות היו עולות 3 שקלים, היא עשתה עוד סיבוב וקנתה ב־2.5. למדנו ממנה להתמקח, להבין שלא הכל בא בקלות. אבא שלי לימד אותי לתת מהלב מתי שרק אפשר. זה היה החינוך"

אזי מוסיף: "שלושה ימים לקח לי להתאושש מהמשימה הזאת. הרגליים שלי הלכו, כאבי תופת. נתנו לנו כדורים לשחרור השרירים. אחרי שלושה ימים הייתי צריך להרים את דניאל על הכתפיים במשימה אחרת, ובקושי שרדתי את זה". במשימת פסלי האלים בפרו דני "התפוצצה" עליו, אבל אזי לא רואה בזה ריב: "זאת הבת שלי. לא היה שם באמת ויכוח בלב. זו היתה סיטואציה במשימה, ואחרי שהיא נגמרה נתנו חיבוק. ואתה יודע מה עשינו במלון? הפקת לקחים. תכננו אסטרטגיות חדשות".

היו גם רגעים של עלבון מחבריהם למסע. "אנחנו הזוג ששמו לו 'עצור' הכי הרבה פעמים", אומרת דני. "בפעם הראשונה בחיים שלי חשתי שלא אוהבים אותי. ברגע שראיתי את טום ואלמוג, שהם חברים מאוד טובים שלי, לא נותנים לי אפילו חיוך קטן, פירשתי את זה כחוסר חיבור ואהבה. שוחחתי על זה הרבה עם אבא, וכמו תמיד הוא הקשיב לי, הרגיע אותי". אזי מסביר: "כל הזמן אמרתי לדני שזו אסטרטגיה של הזוגות האחרים, פשוט לעצור אותנו. אני לא חושב שיכולים לא לאהוב את דנוש".

אזי מודה שלא כל הבחירות היו מושלמות: "הבחירות שלנו מי יעשה את המשימות לא תמיד היו משהו. משימת הריקוד, למשל. זה חרפן אותי, דני למדה 12 שנה והיא רקדנית־על, ובסוף אני, שאין לי מושג, צריך לרקוד שם. היא היתה יוצאת מזה בדקה וחצי". אבל העיקר עבורו היה הקשר: "לא רציתי לאכזב את דני שלי. הקשר שלנו כל כך חזק, ורציתי רק שנצליח שם. תשמע, יש לי ילדה כוכבת. עם הכישורים שלה היא יכולה להיות ראשת ממשלה גם".

דני, שמסיימת תואר במינהל עסקים ויזמות באוניברסיטת רייכמן ולומדת משחק מול מצלמה, כבר מחכה לאתגר הבא. "'המירוץ למיליון' רק פתח לי את התיאבון לחזור לבמה". 

הם מסתכלים זה על זה. לפעמים, אפילו המילים כמעט יוצאות להם ביחד. "זה היה החודש הכי טוב בחיים שלנו", הם מכריזים. דני אומרת שהם היו מנותקים מהעולם, בלי טלפונים, רק הם. ניהלו שיחות לתוך הלילה. מתנה של פעם בחיים. אזי נזכר בקושי הפיזי בחיוך: "כל יום היינו בערך 14 שעות בצילומים. רצנו ממקום למקום. כמעט לא אכלנו, רק שתינו מים".

נשמע סיוט.

 "מה פתאום", עונה אזי, "כיף גדול, היינו בחוויה מטורפת, אדרנלין בשמיים. חזרנו לארץ מה זה חטובים". 

ביומיום הם אולי לא צמודים ככה ("אודליה שואלת פעם בשעה מה נשמע, אני מתעניין פעם ב...", צוחק אזי), אבל הגאווה של אבא נשארת: "כל הזמן מפרגנים לי על דני. אומרים לי 'איזו בת יש לך, איזה כיבוד הורים יש לה, אילו ערכים, איזו מערכת יחסים יש לכם'. זה מחמיא לי מאוד".