"השנה אני לא עושה מזה עניין", אמרתי לבן הזוג בעודי פורקת מזוודות. "הילדים כבר חגגו את ימי ההולדת שלהם יפה מאוד בארה"ב". ואין מה לומר, הם באמת חגגו. הגדולה קיבלה יום כיף בניו יורק, שכלל קניות בבלומינגדייל'ס וסטייק לארוחת צהריים. רק בת 9, וקיבלה יום הולדת יותר שווה ממני. תכלס - יותר שווה משל קארי בראדשו. הקטן ביקש וקיבל ללכת לנינג'ה/סופר/טורבו פלייגראונד (מעין פארק שעשועים לילדים ולחיידקים), ואז לקנות את הדינוזאור הכי גדול שיש בחנות.
"אז השנה אני לא עושה מזה עניין", אמרתי לילדים בארוחת הערב, ובאמת התכוונתי לזה. אחרי חודשיים בלי מסגרות, טיול ארוך מדי בחו"ל, שיפוץ כפוי בדירה ומלחמה גדולה שהיא בבושקה של מלחמות קטנות, הרגשתי שצריך להגדיר מראש את הגבולות:
לא עושים שלושה אירועים שונים, אני לא אופה עוגות מופרכות, השנה לא עושים פיניאטות מעיסת נייר, לא מזמינים חד"פ מודפס ספידי מקווין, לא מארחים את כל העולם ואחותו ולא מגישים להם תפריט עם שלוש מנות. ילדים, אתם מכירים חומוס ומלפפון חמוץ בפיתה? לא? הנה ההזדמנות שלכם.
הקטן ביקש שנחגוג בחוף הים. אמרנו לו בסדר וסגרנו על הפארק. ימי ההולדת שלו, למזלנו, עדיין לא דורשים תחזוקה מיוחדת, ואפשר לשחרר את כל הילדים מהגן במתחם מגודר ולתת להם להטיח את עצמם בילדים אחרים ובחפצים מצופים גומי. כל עוד יש עוגה ושקיות הפתעה בסוף - אנחנו בסדר.
מכיוון ש"השנה אני לא עושה מזה עניין", הצעתי לגדולה שניקח את החברות לסרט, או לבאולינג, או לסדנת פקאצות מקצועית כלשהי. זה לא מצא חן בעיניה. מישהו הציע שנעשה סדנת קישוט קאפקייקס. יכול להיות שזו הייתי אני.
בן הזוג, ברציונל שלשמחתנו ולצערנו שמור בדרך כלל לגברים, הציע שנעשה סרוויס כפול. האורחים של הגדולה יגיעו מ־10:00 בבוקר עד 12:00, האורחים של הקטן מ־12:00 עד 14:00, והמשפחה תוזמן ל־12:00 אבל תאחר בשעה ורבע ותגיע בדיוק בזמן לרגע שבו תצא לי הנשמה. מטורלל? אין ספק, אבל זמנים מטורללים דורשים נשים מטורללות. גם בראייה לאחור זו נראית לי כמו התוכנית העדיפה, ולו רק מפני שכל זה כעת מאחוריי.
בן הזוג הציע שנעשה סרוויס כפול: האורחים של הגדולה יגיעו מ־10:00 בבוקר עד 12:00, האורחים של הקטן מ־12:00 עד 14:00, והמשפחה תוזמן ל־12:00 אבל תאחר בשעה ורבע ותגיע בדיוק בזמן לרגע שבו תצא לי הנשמה. מטורלל? אין ספק, אבל זמנים מטורללים דורשים נשים מטורללות
הגדולה הסכימה ברוב טובה ללכת על קישוט קאפקייקס, ומכיוון שאין דבר מפחיד יותר מתריסר ילדות משועממות בנות 9 - נלך גם על צביעת דמויות גבס, כדי שתמיד יהיה לכולן מה לעשות והן לא יוכלו לנתב את הזעם שלהן לוונדליזם או לתכנוני חרמות. משמע, מישהו צריך לקנות את כל המצרכים ולהכין את הקאפקייקס, הקרמים ודמויות הגבס. ואלא אם מדברים על מי שבר את העציץ או העמיס מוזר את המדיח - אצלנו בבית המונח "מישהו" בדרך כלל מתייחס אלי.
כל זה היה לפני שבוע וחצי. הייתי צעירה ותמימה וקניתי 30 ביצים במכולת ו־2 קילו גבס בטמבוריה. מכיוון שאני אופה מנוסה יותר מאשר טייחת, החושים שלי אמרו לי להתחיל מהגבס. אמנם יש לי ניסיון רב בסתימת חורים בקיר, אבל מי ידע שכדי להגיע ל־15 יציקות גבס מושלמות בצורת דובוני גומי אני אצטרך 12 קילו גבס ולזרוק את 20 היציקות הראשונות לפח? ארבעה ימים לפני האירוע האיש בטמבוריה גירד בקרחת ואמר "מצטער, יגיע לי עוד גבס רק בשבוע הבא". הוא לא שאל מה לעזאזל אני בונה. אולי הוא למד לא לשאול נשים בנות 40 בסינר מלוכלך ועם ניצוץ שיגעון בעיניים. נסעתי לחנות אחרת.
שלושה ימים לפני האירוע התחלתי להכין את הקאפקייקס. התחלתי באחד לכל ילדה פלוס 20 לעוגת קאפקייקס. עברתי לשניים לכל ילדה, כי מה אם הראשון לא ייצא טוב. ואז לשלושה, כי זה יותר כיף ככה. אחר כך הבנתי שאולי יגיעו אחים קטנים שירצו לעשות גם. אמרתי לעצמי: טוב, נשמור את הקאפקייקס לסדנה בלבד ונכין לילדה גם עוגת יום הולדת פשוטה. כי הרי השנה אני לא עושה מזה עניין וכו'.
אפיתי עוגת וניל בצורת לב. היא נהרסה לי, כלומר היה בה קמט ושכחתי לכסות אותה, אז הכנתי עוגה אחרת. במקביל הכנתי עוגת שוקולד לקטן, אבל שרפתי אותה. אמרתי לעצמי "די, איה, השנה את לא עושה מזה עניין". אז קילפתי את השכבה השרופה. החלטתי להכין ציפוי שוקולד כדי להסתיר. העברתי את העוגה לרשת ושפכתי גנאש. ואז רציתי להעביר אותה בחזרה לתבנית והיא נשברה לי בדרך. בן הזוג בא לבדוק מה פשר קולות השבר מהמטבח ואכל את הפינה. הוא ניסה לשכנע אותי לא לאפות עוגה חדשה נוספת, אבל כשניסיתי להרכיב את העוגה בחזרה כמו פאזל היתה חסרה לי הפינה. בן הזוג לקח חתיכה מהעוגה הראשונה, ההרוסה, של הגדולה, ודחף אותה לתבנית. "הנה!" צעקתי עליו שייצא לי מהמטבח.
לונג סטורי שורט: היה אירוע מוצלח. הילדות קישטו את הקאפקייקס הכי מכוערים שראיתם בחיים שלכם והיו מרוצות מאוד. הן עברו לצבוע דובוני גומי מגבס מייד כשהן סיימו למרוח קאפקייקס על המחצלת. הקטנים אכלו חטיפים במשקל גופם וניסו לתקוע את צלחות הפריזבי החדשות שלהם על העץ. הגדולה קיבלה עוגה בצורת לב עם חור גדול בצד מהמרפק של סבא. הקטן קיבל עוגת שוקולד מכוסה לגמרי בדף סוכר של ספיידרמן מלמעלה.
ב־15:30 רוב האורחים כבר הלכו, ואני התיישבתי לראשונה. אכלתי לחמנייה עם נקניקייה קרה ושתיתי מיץ. היתה רוח נעימה. חמי נאנח ואמר: "מאוד נחמד, ימי ההולדת האלה. אולי שנה הבאה נעשה בלי הילדים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו