אנחנו בבוסטון. בינתיים. עד לתחנה הבאה. כמו קרקס נודד, אנחנו עוברים מעיר לעיר וממדינה למדינה. הילדים כבר למדו לא להיקשר לשום מקום, כי זה הרי לא חשוב איפה אתה, רק עם מי אתה, והם באמת תמיד עם האייפדים שלהם. אחרי שישה שבועות של נדודים, סיימתי עם האירוע הזה של "ליהנות בחו"ל" ומה שנשאר ממני זה בעיקר גוש רוטט של רגשות אשם על זה שאנחנו לא בארץ עכשיו, דאגה לכל מי שכן, אבל גם הכרת תודה על כך שכל זה נחסך מהילדים.
אנחנו מתגוררים בדירה נחמדה שסידרו לנו (איך לא) הישראלים שכאן, בשכונה שקטה שבה אפשר לתת להם אפילו לצאת לרחוב ולנסוע בקורקינט, בלי לדאוג שיקרה להם משהו, למעט כוויות קור מינוריות.
אני מודה ומתוודה שמיציתי כבר את ברוקלין, אחרי שיום־יום במשך שבועיים הילדים זכו לראות לפחות שניים־שלושה דברים לא מותאמי גיל: כל גוני מחלות הנפש, התמכרויות שונות ושאר מקרים המצדיקים התערבות של הרווחה, ובמיוחד אחרי שהקטן שאל אותי יום אחד ברחוב "אמא, האיש הזה ישן או מת?". בדיוק אז, בתזמון מושלם, קיבלנו הזמנה מהקהילה הישראלית הקטנה בבוסטון ותפסנו אותה בשתי ידיים מרוחות באלכוג'ל.
כאן, לראשונה בסיבוב המשונה הזה, הופענו מול קהל מעורב - ישראלים ויהודים אמריקנים ביחד, מה שדרש ממני לחשוב גם בעברית וגם באנגלית, וכמובן לנסות להימנע מלקלל בערבית. ההופעה התקיימה בבית כנסת רפורמי נחמד, שבו יש מערכת הגברה בילט־אין והחזן מנגן ושר למיקרופון בכל שישי. במהלך ההופעה נזכרתי בשיעור חשוב על הופעות בבתי כנסת, והוא - חייבים לוותר על הדרן, שכן אין "מאחורי קלעים" לצאת אליהם, כל מה שיש מאחוריי זה ארון עם ספר תורה. מסוג הדברים שלומדים רק פעם אחת, ותמיד בדרך הקשה.
ספציפית בניו יורק, בדקנו וגם הוכחנו את ההשערה שככל שמשלמים יותר על הקפה, ככה שותים פחות ממנו לפני שזורקים אותו לפח בשאט נפש
האמת היא שהיתה הופעה מקסימה. זה הרגיש נכון להיות יחד, יהודים מכאן ומשם, כי ככל שהמצב בארץ יותר מחורבן, ככה התחושה של המרחק כבדה יותר על הכתפיים של כל מי שנמצא בחדר. שרתי בעברית וקצת באנגלית, והיו לא מעט דמעות (גם שלי). אני מתגעגעת, ולא רק לקפה נורמלי.
בהינתן העובדה שמדובר באומה שהופכת כל דבר למותג ולאחר מכן לאישיות (ראו ערך "יוגה", "פרי פלסטיין"), ושהפכה את ההתמכרות לקפאין למשהו ששמים על חולצות ותחתיות לכוסות ("אבל קודם כל - קפה", "לא לדבר איתי לפני הקפה"), שישה שבועות שלמים בהחלט אפשרו לנו לבדוק מדעית את הקפה האמריקני ואת הטענה שהוא דוחה. דגמנו עד כה לפחות שתי כוסות קפה שונות בכל יום, בשש ערים, בחמש מדינות שונות, והמסקנה החותכת היא שכן, הוא באמת דוחה.
הפעם היחידה ששתיתי קפה מוצלח בארה"ב היתה בסיאטל (בקפה ויקטרולה ברחוב פיין, למתעניינים. סניפים אחרים היו זבל), וזה היה לפני שישה שבועות פחות יום. כל כוסות הקפה מאז היו דרגות שונות של מזעזע. ספציפית בניו יורק, בדקנו וגם הוכחנו את ההשערה שככל שמשלמים יותר על הקפה, ככה שותים פחות ממנו לפני שזורקים אותו לפח בשאט נפש. מכיוון שאנחנו אנשים יסודיים, בחנו את כל סוגי ההכנה והרקיחה: אספרסו, אמריקנו, הפוך, פילטר ודריפ קופי, שזו עוד צורת הכנה של פוצים להכין בה כאן קפה מגעיל.
כשאני יוצאת מזה אני קונה מתנות לכולכם: מגש מסתובב לתבלינים מטארגט, שניים ב־16 דולר. אחרי מחשבה מרובה, זה מה שאני מעוניינת לרכוש לכל הנשים בחיי. למרבה הצער, אין לנו בכלל מקום במזוודות וגם לא במזוודה החדשה שקניתי, וגם לא במזוודה החדשה הנוספת שקניתי. כולן מלאות בבובות פרווה שזכיתי בהן בשביל הילדים בדיסני והם לא ייגעו בהן במקל מהרגע שנחזור הביתה; מלתחה חדשה לקיץ, שעד שנחזור תהיה קטנה על הגדולה; ודברים ממש אזוטריים שרכשתי לעצמי כמו חליפת קאובוי סגולה מחנות וינטג' בטקסס. בצ'יינה טאון קניתי בשלושה וחצי דולרים חבילה גדולה של כרטיסי ברכה סיניים שכתוב עליהם בסינית, ואני אוכל להמציא לאיזה אירוע הם מתאימים. "כן, כפיר, כתוב פה מזל טוב לבר־מצווה שלך". סוג השופינג האהוב עלי הוא למצוא דיל טוב על דברים שלא רק אני לא צריכה - אלא שאף אחד לא צריך.
עוד תובנות מסעירות מששת השבועות האחרונים: לא יכולתי שלא לשים לב שבן הזוג ממש - אבל ממש - אוהב תרופות. אוהב לקנות תרופות, לקחת תרופות, להמליץ על תרופות, לשוחח עם הצ'אט על תרופות. הייתי חולה השבוע והתוודעתי לשתי שקיות ע־נ־ק־י־ו־ת שיש לו של תרופות, שרובן המוחלט לא הגיעו איתנו מהארץ. יש פה די הרבה כדורים שאני לא יודעת אם הם נגד משהו או בעד משהו, אבל בן הזוג לא רק זוכר למה מיועד כל דבר, אלא גם יודע מה המינון המומלץ ועם מה אפשר לשלב, כי לקחת רק תרופה אחת בכל פעם זה ממש בזבוז.
0_i3ENlU0OTKZFnw71KU
האסימון נפל לי כשהוא הציע מיוזמתו, פעמיים, בקור של אפס מעלות, לצאת להביא לי תרופות. כשאמרתי לו שיש לנו כבר תרופות, הוא אמר "פפפפפ אני אביא לך משהו יותר טוב". ומדובר באדם שהיה עושה משלוח וולט מחדר לחדר אם היתה לו האפשרות, כן? בסוף אמרתי בסדר, הוא היה מאוד מרוצה והביא לי ספריי חדש לאף ואדוויל צינון מסוג שאין בישראל, שהוא מאוד התרגש ממנו.
כמה זמן עוד נישאר פה? לא ברור עדיין, בטוח לא מספיק כדי להיזכר בכל הדברים שרציתי לקנות ולא עושים עבורם משלוח לישראל. כן מספיק בשביל לחזור ולפתוח סופר-פארם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
