הורמוז שלא הכרתם: למה התושבים אוכלים את האדמה?

"לאכול עפר" הוא ביטוי הקיים בשפות ובתרבויות שונות, וברוב המקרים משמש לתיאור מצבים של תבוסה. במסמכים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, המתוארכים למאה ה-14 לפנה"ס, ונשלחו לפרעה מלך מצרים בידי מלכי כנען הכפופים לו, הם מתארים את עצמם כ"כעפר תחת רגלי המלך". אויביו של עם ישראל במקרא "ילחכו עפר" (מיכה, ז' י"ז), כביטוי לתבוסתם. בעברית מודרנית, מי שאכל חצץ עבר תקופה קשה ושרד לאחר שצלח תסכול וקושי רב. בערבית נמצא את "סף א-תראב", כלומר לבלוע עפר, ובפרסית - "חאק חורדן", שמשמעו לאכול אדמה.

גם הצרפתים, מצידם, "נושכים אבק" (Mordre la Poussière), והאנגלים פשוט "אוכלים עפר" (Eat Dirt). הביטוי הזה, במופעיו השונים, מתאר את רגע הכניעה וההשפלה שבו הצד המפסיד נאלץ להודות בתבוסתו, ולהניח את פניו על האדמה.

אך למרות הדימוי השלילי חוצה התרבויות, אכילת עפר אינה בהכרח סימן להפסד או לכישלון. מפתיע לגלות, אבל יש מי שאוכלים עפר כחלק ממסורת קולינרית, רפואית ואמנותית. מקום שבו מתרחשת אכילת עפר מעשה יומיום הוא האי הורמוז, ששמו אינו יורד מסדר היום העולמי.

האי הורמוז נמצא בפתחו של מיצר הורמוז, מרחק מעבורת קצרצרה מהעיר בנדר עבאס שבדרומה של איראן. שטחו כ-40 קמ"ר, ואוכלוסייתו מונה כ-7,000 תושבים. מעבר לחשיבותו הגיאופוליטית, הורמוז עשוי להזכיר במראהו כוכב אחר, בשל הצבע האדום הייחודי של אדמתו. את הצבע חב האי להרכב גיאולוגי יוצא דופן, ובראשו ריכוז גבוה של תחמוצות ברזל, הצובע את האדמה באדום דמוי חלודה או דם. כאשר יורד גשם, נשטפים אלה לחופיו של האי, והמראה כולו מזכיר אגם של יין אדום. שלא בטובתו הפך אי זעיר וייחודי זה לאתר שמרכז תשומת לב עולמית, אך מתחת לרעשי המלחמה הנוכחיים מסתתר בו סיפור אחר לגמרי, אנושי עד מאוד וקולינרי לעילא ולעילא.

הטבחים אוהבים את זה, גם הציירים

בספרו של גבריאל גרסיה מארקס "מאה שנים של בדידות", מגיעה לבית משפחת בואנדיה, גיבורי הספר, ילדה קטנה ושתקנית בשם רבקה. בלילות, כשהבית כולו ישן, ילדה מסתורית זו יוצאת אל החצר ושם היא חופנת אדמה לחה ואוכלת אותה בשקט ובהסתר. לעיתים היא גם מגרדת את שכבת הסיד מקירות הבית ובולעת אותה. לשווא מנסים בני המשפחה לשנות את מנהגה, ורק עם התבגרותה היא חדלה מכך. אך כאשר בבגרותה היא מתאהבת אהבה קשה וחסרת מעצורים בגבר שנותר בלתי מושג בעבורה, היא חוזרת למנהג אכילת העפר בלילות. בתיאורו של מארקס מדובר באכילת עפר מסוג אחר לגמרי, שאינה קשורה לכניעה או לתבוסה; זהו ביטוי של ערגה ושיבה סמלית אל החומר הראשוני של המקום שממנו באה, ושאליו היא ממשיכה להתגעגע.

מתברר שתופעה זו - שזכתה לשם גיאו-פאגיה, כלומר אכילת האדמה - אינה כה ייחודית ומתועדת בשלל תרבויות ותקופות. הרופא המפורסם היפוקרטס תיאר, במאה החמישית לפנה"ס, נשים הרות שאוכלות אדמה; גלנוס, רופאו של הקיסר הרומי מרקוס אורליוס, רשם לו חימר נגד בעיות עיכול; אבן סינא, מגדולי הרופאים המוסלמים שפעל באזור איראן ומרכז אסיה במאה ה-11, הכיר בסגולותיה הרפואיות של האדמה הנאכלת, אך הזהיר משימוש יתר בתרופה זו.

העפר האדום בהורמוז מוכנס לרטבים ולריבות, נמרח עם שמן זית על לחם שטוח, ובעיקר מצפה את המנה המזוהה ביותר עם המטבח המקומי, סוּראגְ': מנת דג שמונח בשכבות עם מלח ועם חוּשחָש, מותסס תחת השמש, ונעטף בחימר האדום לפני הבישול הסופי

לא זאת בלבד, אלא שאחת התרופות הוותיקות באגן הים התיכון הייתה "האדמה החתומה" (Terra Sigillata): חימר אדמדם שנכרה באי לֶמנוֹס היווני, חולק לכדורים קטנים ונמכר ברחבי האימפריה הרומית כתרופה בדוקה ליולדות, להפרעות במחזור ולהרעלות. את התרופה הזו, מעניין לציין, היה אפשר למצוא בבתי המרקחת באירופה עד המאה ה-18. ואילו במאה ה-19 תיעד הגיאוגרף אלכסנדר פון הומבולדט את שבט האוטוֹמָק בוונצואלה, שאסף, ייבש ואחסן ערמות של חימר אדום למאכל בעונות הרזון.

אך בעוד במרבית התרבויות נותרה אכילת האדמה פרקטיקה רפואית, סגולית או כזו שנעשית עיתות מצוקה, בהורמוז היא הפכה למרכיב פעיל ומכובד של המטבח המקומי היומיומי. תושבי האי אוספים את העפר האדום המקומי, מייבשים אותו וטוחנים לאבקה דקה. שמו של החומר, גִילַאק, נגזר מן המילה הפרסית גִיל שפירושה פשוט חֵמָר. הוא מוכנס כמרכיב לרטבים ולריבות, נמרח עם שמן זית על לחם שטוח, ובעיקר מצפה את המנה המזוהה ביותר עם המטבח המקומי, סוּראגְ': מנת דג שמונח בשכבות עם מלח ועם חוּשחָש (תפוז חמוץ), מותסס יום או יומיים תחת השמש, ונעטף בחימר האדום לפני שלב הבישול הסופי.

חשוב להבדיל: הגילאק אינו פפריקה או פלפל, ואין לו כמעט ארומה. מטרתו אינה לתבל, אלא לצייר. עיקר תרומתו הוא הגוון האדום עמוק שנספג בכל וצובע את הדג, הלחם, האצבעות שמלקקות ובסופו של דבר גם את הסועד. אותה אבקה משמשת באי גם לציורי קיר ולשטיחי חול צבעוניים, שאמני המקום פורשים על הקרקע, וכאשר התיירות החלה להגיע לאי לפני כעשור, פעילי סביבה איראנים אף הזהירו מפני שחיקת מקורות הגילאק - תבלין, פיגמנט ומשאב טבעי, בעת ובעונה אחת.

סוראג': מנת הדג העושה שימוש בגילאק, אבקת אדמה אדומה טחונה דק

@khodmoni.south#طرز#سوراغ#جزيره#خاله#اكسبلورexplore❥🕊🦋💚❤#قديمك_نديمك_ذكريات🌹🌹#جنوب#رسوم_قديمة♬ original sound - 🦌خودموني جنوب 🦌

תושבי הורמוז, למי שתהה, לא לבד. גם אנחנו אוכלים אדמה באופן יומיומי. כך, למשל, המלח שאנו עושים בו שימוש בבישול הוא למעשה אדמה מגובשת, שחוצבים במכרות או מופקת באידוי ממי ים. ההבדל הוא שבתהליך ייצורו המודרני הפרדנו אותו לחלוטין ממקורותיו הארציים למדי: ניקינו, הלבנו, ארזנו וגיהצנו את הדימוי הציבורי שלו. ההבדל בין המלח השולחני במקומותינו לגילאק של אנשי הורמוז אינו במוצאו או בהרכבו, אלא באופן שבו אנו מתייחסים אליו תרבותית. מתברר שהודות לעדשות תרבותיות שונות, אדמה יכולה להיות לכלוך וסמל לתבוסה, אך גם תבלין, רפואה ומסורת.

בחודשים האחרונים התרגלנו לראות את הורמוז דרך עדשת מחיר חבית הנפט, המיכליות התקועות והסגר המתמשך במיצרים. בני האי, הנעדרים כמעט לחלוטין מן הדיון, ממשיכים בינתיים לאסוף את אדמתם האדומה, לטחון אותה לאבקה ולעטוף בה דגים. המקום שבו העולם, אם לשאול את הדימוי הפרסי, מורח כרגע את חוטמו בעפר, הוא גם המקום שבו אכילת עפר מעולם לא נחשבה השפלה. הכול תלוי בידיים שאוספות את האדמה, ובמטבח שאליו היא מוכנסת.