פרופ' אניטה רדיני
ביו־ארכיאולוגית
חוקרת ומרצה בבית הספר לארכיאולוגיה, אוניברסיטת דבלין, אירלנד. זוכת פרס דן דוד לשנת 2023, הפרס הגדול בעולם בתחום ההיסטוריה
פרופ' אניטה רדיני, את ביו־ארכיאולוגית איטלקייה, ופיתחת שיטה חדשנית ופורצת דרך לחקור את שאריות האבק, הלכלוך והאבנית שהצטברו בשיניים עתיקות. הממצאים שלך מסייעים להבין את חיי העבודה והתנאים הסביבתיים שבהם חיו אנשים בעבר הרחוק. מדובר בתחום מרתק, אבל לפני שנצלול לתוכו - מה בכלל גרם לך לעסוק בארכיאולוגיה?
"העבר תמיד ריתק אותי, וגרם לי לסקרנות רבה. נולדתי וגדלתי ברומא, הידועה בהיסטוריה ובארכיאולוגיה המקיפה אותה מכל עבר. זו עיר שכמעט הזמינה אותי לעסוק בתחום הזה. בגיל 5, אמי - מורה במקצועה - לקחה את תלמידיה לפומפיי, העיר הרומית העתיקה במחוז קמפניה שבאיטליה. פומפיי, כידוע, נקברה תחת שכבה של כארבעה מטרים של אפר וחומרים געשיים לאחר התפרצות הר הגעש וזוב. הביקור שם השפיע עלי, נצרב בזיכרוני, ואני חושבת שמאותו הרגע ועד היום ארכיאולוגיה הפכה עבורי לתשוקה, לאובססיה".
מאז הביקור בפומפיי את מבלה לא מעט באתרים ארכיאולוגיים רבים. איך למעשה נראה יום עבודה טיפוסי עבורך?
"ימי העבודה שלי מאוד מגוונים. העבודה שלי מערבת הרבה ארכיאולוגיה ניסויית, מעבדתית, תחת המיקרוסקופ, כך שבימים מסוימים אני מבלה זמן רב למדי בהתבוננות במיקרוסקופ. אני צופה שם בשאריות עתיקות משיניים, או בחפצים ארכיאולוגיים אחרים, כמו כלי חרס ואבן. בימים אחרים אני עשויה לחקור את סוג האבק מאתרים מסוימים. מובן שבחלק מהזמן אני גם מבלה עם אנשי מלאכה, למשל בצפון אפריקה, כדי להבין טוב יותר את החוויה שלהם, ובמקביל אני קוראת, כותבת ומלמדת".
גם בתחום הארכיאולוגיה עצמו, יש רושם שהעבודה שלך ייחודית למדי. בכל זאת, לא בכל יום אנחנו נתקלים בחוקרת שמסיקה על סביבות קודמות באמצעות אבק ואבנית שהצטברו בין השיניים. על עבודה זו גם זכית בפרס דן דוד לשנת 2023. אילו תגובות את מקבלת מהסביבה הקרובה שלך בנוגע לעבודתך? ובכלל, איך אנשים מגיבים כשהם שומעים על משלח־ידך?
"אני יכולה להבין שאנשים רבים תופסים את העבודה שלי כמיוחדת, ייחודית, אבל בסופו של דבר - עבורי היא העבודה שלי. אנשים בסביבתי נוטים להביע הפתעה רבה כשהם שומעים על תחום העיסוק שלי. אחרי הכל, אבנית המצטברת בשיניים היא לא בדיוק מה שאנשים חושבים עליו כשהם חושבים על ארכיאולוגיה".
מה משפחתך וחברייך חושבים על העבודה שלך?
"מאז ומעולם הם גילו סקרנות לגבי עבודתי. הם גם תמיד הביעו סקרנות ותמכו באופי המחקר שבו בחרתי להתמקד בחיי המקצועיים. הסביבה הקרובה שלי היא גם זו שככל הנראה מבינה את המחקר שלי בצורה הטובה ביותר. הם ראו את המחקר שלי נולד, הם היו שם מתחילת הדרך, ליוו ותמכו".
הגילוי: פרפרים ועשן
ספרי עוד קצת על אופי המחקר שלך. אילו אזורים ותקופות את חוקרת?
"היה לי מזל רב לעבוד במקומות שונים ברחבי העולם. אז מובן שעבדתי במולדתי, איטליה, וגם ברחבי אירופה - באזור הבלקן, למשל. עבדתי גם בצפון אפריקה ובמזרחה, במזרח התיכון, שבוודאי עוד נדבר עליו, בדרום אסיה ובמזרחה ובצפון אמריקה. הדוגמה העתיקה ביותר שיצא לי לעבוד עליה היתה בת מיליון שנים, וה'צעירה' ביותר היתה מודרנית למדי. אבל ככלל, אני נוטה להתמקד בתקופה הרומית ובימי הביניים".
אז אם כבר הזכרת את המזרח התיכון: אחת מהתגליות המעניינות שלך, עם חוקרים מאוניברסיטת תל אביב, הראתה כי האדם הקדמון סבל משאיפת עשן כתוצאה מהדלקת אש ומצליית בשר במערת קסם, בישראל, לפני כ־400 אלף שנים. איך בעצם הגעתם לממצא הזה אחרי שנים כה רבות?
"אני מעדיפה לומר שהם נחשפו לעשן, ולא בהכרח סבלו ממנו. זה מה שאנחנו יכולים להעריך. השימוש שנעשה בעשן זוהה על ידי שילוב של מיקרו־חלקיקים שזוהו בעץ שרוף, וכן כימיקלים הקשורים לעשן. כמו כן, המטריצה המינרלית של אבנית השיניים יכולה לשמר את העדויות הללו במשך אלפי שנים. זה די מדהים. ניתוח האבנית שערכנו שם חשף חלקיקי פחם וראיות שונות באשר לשימוש במזון צמחי. זיהינו שם גם חלק מכנף של עש - שממש נלכד וכוסה באבנית השן".
מדהים. מה אפשר ללמוד מהממצאים הללו על אורח החיים באזור שלנו באותה התקופה?
"היתה לנו הצצה לתזונה של אותם הימים, עמילנים שמקורם בזרעים למיניהם, ונחשפנו גם לעשן מאותם הימים, לנוכחות של עצים דמויי מחט ואפילו לפרפרים ולעשים, כאמור. הכל התגלה בממצאים מלפני מאות אלפי שנים. עם זאת, חשוב לציין שהשחזור הטוב ביותר של סביבות ושל אורח חיים מגיע מדגימות עדכניות בהרבה, כמו הרומאים וימי הביניים, כי שם יש אנשים רבים יותר לדגום. כלומר, המחקר נעשה על אוכלוסייה גדולה בהרבה, ביחס לכמות הממצאים הקטנה יותר במערת קסם העתיקה".
הזכרת את התזונה של אותם הימים, ואכן - רובנו חושבים שאבנית בשיניים מגיעה כתוצאה מתזונה, מאוכל. אבל יש מספר לא מבוטל של דרכים אחרות שבהן חלקיקים יכולים להיכנס לפה ולהישאר על השיניים. כיצד בעצם מתרחש תהליך כזה?
"ובכן, ראשית כל, חלקיקים רבים מהסביבה שבה אנו חיים 'נוחתים' באופן טבעי על פנינו ועל ידינו. חלק מהם נוחתים במקומות אחרים ומגיעים אל הפה שלנו, בעוד חלק אחר נכנס לאזור הפה דרך האוויר שאנחנו נושמים. חלקנו נוטים להחזיק דברים באמצעות הפה במהלך היום, כמעין 'יד שלישית', וגם זו דרך נוספת להכנסת חלקיקים וחיידקים שונים אל הפה שלנו. באחד מהמחקרים שלי, גיליתי שאיש מערות באינדונזיה הצליח להרוס את שיניו כשהשתמש בהן לייצור חבלים.
"אבנית השיניים לוכדת גם סיבים, כמו כותנה ופשתן, כך שאנו יכולים לראות שאנשים אכן השתמשו בחומרים אלה. אני סבורה שארכיאולוגיה ניסויית היא דרך טובה להבין את כמות הידע שאנשים צריכים כדי להפוך חמר לחרס, או מתכת לחפצים. היום הדברים האלה נראים כמעט מובנים מאליהם, אבל אז הם היו חדשים יחסית בנוף. אבנית שיניים יכולה לחשוף לפעמים חלק מהיצירות של אותה התקופה, אך יש להעריך כל מקרה לגופו, כמובן".
ומה לגבי התזונה שלנו? היא כנראה הדרך המשמעותית ביותר ליצירת אבנית בפה האנושי.
"שאריות אוכל תורמות לאבנית ולהיווצרות משקעים בפה שלנו. זו, כמובן, הדרך המקובלת שכולנו יכולים לחשוב עליה. אבל מה שלא מדברים עליו הוא שהאוכל שאנחנו צורכים מכיל כמויות רבות של אבק. וזו עוד דרך שלנו, כארכיאולוגים, להבין בהמשך סביבות שונות של חיים".
קודם הזכרת את התזונה של האדם הקדמון. אי אפשר לא לשאול: מה אנשים אכלו באותה התקופה?
"זה תלוי באזור, אבל ככלל - ראינו הן אוכל מקומי שהוכן על ידי תושבי המקום, והן אוכל מיובא, תבלינים לדוגמה. קיים גם מידע חשוב ביותר שאבנית שיניים יכולה לתת לנו באשר לדיאטות עתיקות.
"המידע שעולה מהממצאים שלנו, מאבנית שיניים עתיקה, הוא שהאדם הקדמון אכל צמחים. זה עשוי להיראות כמו דבר פעוט, אבל כשאנחנו מסתכלים על העבר האבולוציוני שלנו, על האופן שבו התפתחנו כבני אדם, כמו במקרה של מערת קסם בישראל - קשה מאוד לראות את צריכת המזון הצומח, כי שרידי צמחים לא נשמרים היטב. ואז נכנסת אבנית השיניים לתמונה. היא מהווה עבורנו מעין חלון יקר ערך לסוג זה של פריטי מזון, לאותם הצמחים, שהיום נדיר הרבה יותר לראות במחוזותינו".
כשאנשים זייפו מזון
באזורים שאותם חקרת, ממה אנשים מתו? האם באופן כללי הם ניהלו אורח חיים בריא?
"זו שאלה טריקית, כי היא צופנת בחובה לא מעט מורכבות. אני חושבת שקשה למדי לומר ממה אנשים מתו, אלא אם יש עדות חותכת וחזקה לאופן שבו אדם אכן מת - למשל נשק קטלני, או עדות למחלה קטלנית. מעבר לכך, חשוב לי לומר שביו־ארכיאולוגיה עוסקת באופן ניכר יותר בחיים ופחות במוות, כך שניתן לומר שאנחנו לומדים יותר על האופן שבו אנשים חיו, ופחות על האופן שבו הם מתו".
במחקרים השונים, אילו הבדלים זיהיתם בין המינים באורח החיים ובתזונה?
"רוב ההבדלים באלמנטים שציינת נובעים משילוב של ראיות וממצאים מגוונים, ולא רק מאבנית שיניים. עם זאת, ארכיאולוגיה יכולה לזהות הבדלים בין נקבות לזכרים בהיבטים רבים של החיים - בתחום העיסוק שלהם, למשל".
זה מעניין. בהקשר זה, מה ניתן לומר על אלמנטים של אי־שוויון ויחסים בין אנשים בנוגע לאוכלוסיות שאת חוקרת?
"אני בדרך כלל חוקרת את האנשים העניים ביותר בחברה. בדוקטורט שלי, למשל, יכולתי לומר שהם ניגשו לפריטי מזון מיובאים יקרים, כמו תבלינים, שחשבנו שהיו נגישים בעיקר לעשירים. יש עדויות מהתקופה הוויקטוריאנית של זיוף מזון, וזה היה דבר מעניין לגלות".
מה עוד יכולה ללמד אותנו אבנית השיניים באשר לפעילות האנושית שלנו מהעבר הקדום?
"תחום התעסוקה, כפי שהוא מתגלה לנו דרך אבנית השיניים, הוא חדש למדי, ויש לנו עוד הרבה מה ללמוד על אודותיו. כרגע המחקר שלי עוסק בדיוק בנושא הזה - אני מנסה להבין מתי אנחנו יכולים לזהות בבטחה עבודות מלאכה למיניהן בזכות אבנית השיניים. מדובר בתהליך ארוך למדי, מכיוון שמלאכת יד היא ספציפית למיקום ולפרק זמן מסוים. עם זאת, יש לי שאיפה גדולה להיות מסוגלת לעקוב אחר אמנים, עובדי אבן ועובדי טקסטיל. בשיניהם של אותם האמנים והעובדים נוצרה אבנית במהלך עבודתם, שמיוחסת כמובן לחומרים שאיתם הם עבדו. זה, כאמור, מה שמאפשר לנו ללמוד עליהם".
מהם הממצאים הדרמטיים ביותר שגילית במהלך המחקר שלך?
"הייתי אומרת שהממצא הייחודי ביותר שלי היה גילוי של אבק שהגיע מסלע בשם לָפִּיס לָזוּלִי. החומר הזה, מינרל נדיר המשמש ליצירת דיו בצבע כחול, התגלה בגרמניה אצל נקבה מימי הביניים. שמה לא ידוע, וייתכן שהיא היתה סופרת ונפטרה בגיל העמידה, לאחר שחיה מתישהו בין השנים 997-1162. זו למעשה אבן חן יקרה בצבע תכלת, שהיתה מצויה בשימוש האדם עוד מהתקופה הפרהיסטורית. גילינו מאות חלקיקים של הפיגמנט הכחול הזה באבנית השיניים של אותה הסופרת. מבחינה ארכיאולוגית, הממצא הזה הראה לראשונה את מעורבותן של נשים בהליך הפקת ספרים בימי הביניים".
זה ממצא מדהים.
"גם אני נדהמתי כשגילינו אותו בזמנו".
צוהר אל מהות הקיום
לאורך המחקר שלך, האם גילית דפוסים אוניברסליים שחזרו על עצמם ושמאפיינים אנשים באשר הם, ללא קשר לזמן שבו הם חיו?
"ובכן, דבר אחד שאולי ייראה פעוט, אך שבעיניי הוא משמעותי, הוא שאנחנו נושמים את החלקים הזעירים של העולם שמסביבנו. זו הסיבה לכך שעלינו להקפיד על איכות הבריאות והסביבה שלנו - שכן היא חלק מאיתנו ואנחנו חלק ממנה.
"מעבר לכך, אפשר לומר שניתן להסיק עוד מסקנות מהמחקר שלי. למשל, הייתי אומרת בוודאות שקיים הרבה אי־שוויון, היום ובעבר, שמושרש במקצועות שלנו, בחלוקת העבודה ובאופן שבו הערכנו כישורים מסוימים על פני אחרים. מעין אי־שוויון תעסוקתי שהיה נוכח כאן וליווה את האנושות. בעניין הזה חשוב לי לומר שכל עבודה מכבדת את בעליה. אנחנו זקוקים לכל הכישורים המגוונים של בני האדם כדי לבנות חברה".
לסיום, כמי שראתה וחקרה לעומק לא מעט שיניים במהלך חייה, אני מוכרח לשאול - מה את רואה כשאת מסתכלת על שיני אנשים חיים כיום?
"אני חושבת שהפה הוא צוהר אל מהות הקיום שלנו. מעבר לכך, שיניים ובריאותן הן צוהר משמעותי לחייו של אדם, ולפעמים הן מעידות גם על בריאותו ועל הגנטיקה שלו. אז מה אני רואה בשיני אנשים חיים? אני רואה בעיקר מגוון".
כשארכיאולוגים יחקרו בעתיד את השיניים של בני האדם החיים כיום, בעוד מאות או אלפי שנים מהיום, מה סביר להניח שהם ילמדו עלינו?
"זו עוד שאלה טובה ומורכבת. אורח החיים שלנו, במיוחד עם המזון והמשקאות המעובדים, מעצב את השיניים שלנו, כולל את גודלן. סביר להניח שכשיחקרו את השיניים שלנו בעתיד - ימצאו בהן המון חלקיקי פלסטיק".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il