זה אפשרי - ואפילו יש תוכנית: המדריך לחניקת המשטר

יש פיתוי במלחמות לחשוב במונחים של "נוקאאוט" - מכה אחת, יעד אחד, הכרעה. אבל משטר כמו זה שבאיראן אינו בנוי כך. הוא לא מגדל קלפים, אלא מערכת שורשים שנבנתה בהדרגה. נדבך על נדבך משנת 1979. 90 מיליון איש, 12 תרבויות אתניות שונות, 1.6 מיליון קמ"ר - בגודל של צרפת גרמניה וספרד יחד.

הרפובליקה האסלאמית היא משטר פונדמנטליסטי עם יסודות מרטירים של משמרות המהפכה - הגוף החזק צבאית וכלכלית במדינה. הוא שולט באגרוף ברזל ולכן האסטרטגיה הנכונה אינה מהולמת פטיש, אלא חבל. לא חבטת "נוקאאוט", אלא חנק.

היעדים והאסטרטגיה

האי ח'ארג הוא הלב הכלכלי של איראן. כ־90% מיצוא הנפט עובר דרכו כ-1.5 עד 1.7 מיליון חביות ביום. זהו "ברז הכסף" של המשטר. ברז שלא חייב להתפוצץ - מספיק שיטפטף. מהלך אפקטיבי אינו בהכרח השמדה של מתקני אחסון, אלא פגיעה בתשתיות טעינה, שיבוש מערכות ניהול תנועה ימית או יצירת אי־ודאות ביטוחית לספינות.

כך נוצרת מציאות שבה הנפט קיים, אך לא זורם - ובהמשך ניתן לשקם בתנאים מדיניים אחרים.

נמל בנדר עבאס הוא "הקיבה והמעי" של הכלכלה האיראנית: הוא "מעכל" יבוא, ציוד, רכיבים, ולעיתים גם טכנולוגיה דו־שימושית. כאן נדרש דיוק כירורגי. על ארה"ב וישראל להשמיד מסופי מכולות ספציפיים, מערכות פריקה וטעינה ומערכות דיגיטליות לניהול הנמל.

מה לא להשמיד? תשתיות אזרחיות בסיסיות ומתקני מזון, תרופות ומים. המטרה היא לא להרעיב את האוכלוסייה, אלא לגרום לכך שכל מכולה הופכת לפרויקט. נמל שעובד ב־30% תפוקה הוא לא הרוס, אבל הוא כבר לא עורק חיים.

יעד נוסף שיש לשים לב אליו הוא הנתיב היבשתי המחבר את סין לאיראן. הנתיב עובר דרך קזחסטן, אוזבקיסטן וטורקמניסטן. זהו קו רכבת כמעט רציף  אך מוגבל בהיקפו. הוא יכול לשמש מעין צינור חירום – לא מרכזי, אבל כזה שהופך קריטי כששאר המערכת בלחץ.

ניתן לפגוע נקודתית במסופי הפריקה של הנתיב באיראן ולהשביתם כמו גם לייצר חסמים רגולטוריים וביטוחיים, להפעיל לחץ דיפלומטי על מדינות המעבר וליצור סיכון מסחרי (ולא בהכרח פיזי). כך הרכבת לא נהרסת, אבל הופכת ללא משתלמת עבור האיראנים.

החושך הזמני

כאשר מדובר בתשתיות חשמל הקו האדום ברור - לא משמידים, משבשים. אסור לייצר כאוס אזרחי שיוביל את האיראנים להתאחד סביב הדגל של המשטר. על כן יש לעשות תקיפות כירורגיות באמצעים מבוססי גרפיט (graphite-based disruption) שיגרמו לקצרים במערכות הולכה, ישביתו תחנות כוח או רשתות לזמן מוגבל ויאפשרו שיקום תוך ימים או שבועות.

היתרון: לחץ פסיכולוגי כבד על המשטר וללא קריסה הומניטרית. זהו "כיבוי האור לרגע", לא שריפת הבית.

המהלך הפסיכולוגי

כאן נכנסת שכבה עמוקה יותר, לא צבאית, אלא תודעתית. ארה"ב יכולה להכריז על הפסקת אש חד־צדדית תוך הצבת התנאים: פתיחת מצרי מצר הורמוז, אי-שיקום של תשתיות מסוימות (למשל אתרי גרעין) והכרזת אתרי הגרעין כאזור אסור לכניסה, ואי-שיקום של מערך הטילים.

המסר – "אנחנו עוצרים, הכדור אצלכם". אם איראן איננה נענית וממשיכה להסלים, הלגיטימציה הבינלאומית מתרחבת.

כמו כן, משטרים לא נופלים מתקיפות מהאוויר, הם נופלים כשאין להם משכורות לשלם. לחץ פיננסי  במיוחד דרך מערכות בנקאיות במקומות כמו איחוד האמירויות הערביות  יכול להקפיא נכסים, לחסום העברות לפגוע ישירות במשמרות המהפכה. וכשאין כסף אין נאמנות, אין שליטה ויש סדקים.

בתוך כך, גם לסין יש אינטרס ברור ביציבו.: היא תלויה בנפט מהאזור ולמסחר רציף. במהלך הלחימה גם ספינות סיניות ניסו לעבור במצרי הורמוז תוך תיאום מורכב. המשמעות - אם הלחץ הכלכלי על איראן יעלה, סין עשויה להפוך לגורם ממתן.

מה יקרה בתוך איראן?

טבעת החנק המוצעת תעבוד בתהליך שכאמור לא יהיה דרמטי, אלא מצטבר. בשלב הראשון יורגשו ירידה דרמטית בהכנסות ומחסור קשה במוצרים עקב עיכובים ביבוא.

בשלב השני יגיע הקושי לשלם משכורות ותעלה השחיקה בנאמנות בתוך המשטר עצמו. בשלב השלישי יחלו לצוץ מתחים פנימיים ולחץ ציבורי כבד (אפילו התגברות על מחסום הפחד ויציאה לרחובות של ההמונים)

בשלב רביעי תגיע הקריסה הפנימית.

זה לא "מהפכה ביום", זה דימום למוות שיוביל לקריסת מערכות ובתנאי שהמערב לא יושיט למשטר חסם עורקים. זה תהליך של תשישות. האסטרטגיה אינה להפיל את המשטר כעת, אלא להביא אותו למצב שבו כל רוח קטנה יכולה להפיל אותו. לא אש גדולה , אלא מחנק איטי.

בסופו של דבר, משטרים לא קורסים כשמכים בהם, אלא כשהם כבר לא מצליחים לנשום.