הקשר בין הורמוז לביטחון תזונתי: המלחמה שמשנה את שרשרת המזון העולמית

העימות המתמשך עם איראן והשלכותיו על סגירת מיצר הורמוז ממחישים עד כמה שברירי הביטחון התזונתי של העולם. עבור רבים, מיצר הורמוז הוא שם נרדף למחירי הנפט והאנרגיה, אך הוא גם אחד מעורקי הסחר המרכזיים של תעשיית הדשנים הגלובלית, כאשר נתח משמעותי מאספקת דשנים העולמית עובר בו. דשנים הם מרכיב יסוד בחקלאות – הם מגדילים את תפוקת השדות ואחראים לכ-50% מהיבול החקלאי.

משמעות הדבר היא שללא זמינותם, מחצית מאוכלוסיית העולם היתה מתמודדת עם רעב.  חומרי הגלם החיוניים לייצור דשנים הם חנקן, אשלג ופוספט, המשמשים מאות מיליוני חקלאים ברחבי העולם המאכילים מיליארדים.

במיצר הורמוז עוברת כשליש מאספקת דשני החנקן העולמית, וכן כ-45% מהגופרית המהווה חומר גלם מרכזי בייצור דשני הפוספט, כלומר שניים משלושת הנוטריינטים החשובים ביותר לצמח ויציבות החקלאות העולמית, תלויים בעורק אחד. כאשר העורק הזה נחסם, אפילו חלקית, מדינות רבות מוצאות את עצמן ללא גישה לאספקה סדירה של דשנים, מה שמוביל לירידה ביבולים, לעלייה במחירי המזון ולפגיעה ישירה בביטחון התזונתי של אוכלוסיות שלמות.

המלחמה במזרח התיכון אינה רק עימות צבאי - היא אירוע שמטלטל את שרשראות האספקה החקלאיות של העולם כולו. מדינות באסיה, אפריקה ואירופה כבר מדווחות על עיכובים משמעותיים באספקת דשנים שעלולה להוביל לעלייה במחירים. עבור מדינות שתלויות ביבוא, ואין להן מקורות עצמאיים, המשבר הזה עלול להפוך במהירות למשבר מזון של ממש.

ברזיל למשל, מעצמת חקלאות עולמית, היא דוגמה לכך. המדינה מייבאת כמעט את כל כמויות האשלג שהיא צורכת, וכ-85% מכלל חומרי ההזנה לחקלאות שלה. עבור הברזילאים, כל שיבוש באספקה מהמזרח התיכון הוא איום קיומי על הכלכלה הלאומית ועל יכולתם לעמוד בהתחייבויות הייצוא לעולם.

דווקא בנקודת תורפה עולמית זו, בולט יתרונה של מדינת ישראל, המהווה מוקד ייצור עצמאי ומשמעותי של דשני פוספט ואשלג.  מתוך המשבר הזה, ישראל חייבת להביט פנימה ולהבין את המשמעות האסטרטגית של המשאבים הטבעיים והיכולות התעשייתיות שלה. בעוד מדינות רבות תלויות לחלוטין ביבוא דשנים, לישראל יש יתרון ייחודי - תעשייה מתקדמת לייצור דשנים מיוחדים, וידע טכנולוגי המאפשר חקלאות יעילה גם בתנאים קשים. אלו אינם רק נכסים כלכליים - הם נכסים לאומיים המעניקים לנו מרחב נשימה אסטרטגי ועצמאות תפעולית.

המקרה הברזילאי מבהיר שבעולם של 2026, דשנים הם "הנפט החדש". כמחצית מאספקת האשלג העולמית מרוכזים במוקדי מתיחות גיאופוליטית, וביניהם ישראל. במציאות כזו, היכולת של ישראל לייצר ולייצא דשנים היא לא רק יתרון כלכלי, היא נכס אסטרטגי. כשאנחנו שומרים על התעשייה שלנו חזקה, אנחנו גם דואגים לחקלאות הישראלית, לכלכלה יציבה ומשמעותית וגם מבטיחים את מקומה של ישראל כמרכיב קריטי בשרשרת המזון העולמית ומייצרים תלות חיוביות של מדינות אחרות ביציבות ובייצור הישראלי.

כאשר הדשנים הישראלים מהווים זרם ייצוא מרכזי למעצמות כמו הודו וסין, מעבר לקשר המסחרי, הם קלף להעמקת מערכת היחסים עם המדינות וחיזוק השיח האסטרטגי. זהו ביטוי נוסף לציונות של המאה ה-21 – מדינה קטנה הממלאת תפקיד מרכזי ביציבות הגלובלית באמצעות ידע, חדשנות ויכולות ייצור מתקדמות.

לצד הביטחון התזונתי, יש כאן מרכיב נוסף שאסור להתעלם ממנו - ביטחון תעסוקתי, המשפיע גם כן על החוסן הלאומי כלכלי. תעשיית הדשנים הישראלית מספקת פרנסה יציבה לאלפי משפחות בפריפריה, ומייצרת עוגן כלכלי וחברתי באזורים שבהם החלופות מעטות. מדובר בתעשייה הפועלת לא רק ב"פריפריה", אלא ממש על קו הגבול המזרחי ובמרחבי הנגב, אזורים בהם עצם קיומם של מפעלי תעשייה חיוניים, מחזק את הביטחון הפיזי ואזרחי. בתקופה שבה אי‑הוודאות הכלכלית והביטחונית גוברת, תעסוקה יציבה ורציפה, גם תחת איומים, היא חלק בלתי נפרד מחוסן לאומי.

המשבר הנוכחי רק מחדד את מה שהיה נכון תמיד: לצד הביטחון הצבאי שאין חולק על חשיבותו, ישראל חייבת לשמור גם על הביטחון התזונתי והכלכלי ועל היכולת העצמאית לייצר את מה שמבטיח את עתידה.

**הכותבת הנה לילך הראל גבע, משנה למנכ"ל ICL