"ביומיום יש לי פחות רשות להיות אני. יותר קל להיכנס לדמות"

"אני לא משוגעת מחמד, אני משוגעת רצינית מאוד שאומרת רק דברי אמת". ליבי בלייב יורה את המילים שלה ללא הפסקה. הסטודנטית לסוציולוגיה נרתעת ממנה, לנוסע בקדמת מונית השירות נשבר מהאישה שלא מפסיקה לחפור. הוא מנסה להשתיק אותה, אך היא פותחת עליו מבערים - "איפה זה כתוב? באיזה חוק? למה צריך להיות בשקט?"

הנוסע מתלונן לנהג שאם הוא לא יעשה משהו למשוגעת, הוא יתקשר למשטרה. נהג המונית מנסה לנווט את הדרך אל ירושלים הפקוקה בתוך הסיטואציה ההזויה - לכאורה. אבל מה יותר הזוי מהמציאות בישראל? למי זה לא קרה? החסרים משוגעי־דרכים אנו?

אומרים שבישראל לא עושים סרטי פעולה. צפייה בסרט "חיים ללא כיסוי" בכיכובה של דאנה איבגי ובבימויו של תום שובל היא תשובה אפשרית לשאלה למה לא כדאי. לכאורה באתם לסרט, אירוע תרבותי מענג לנפש. קניתם כרטיס, התיישבתם בכורסאות הנוחות, האולם החשיך וכבר עמדתם לשקוע בסיפורי בדים וצרות של אחרים, עד שגיליתם שבמעשה כישוף חסר אחריות נקלעתם לעולם הצללים של ליבי חסרת הגבות.

אישה וזרם תודעה שלא מפסיק להתגושש ולחפור מנהרות תקיפה מתחת לאשליית המציאות הישראלית. מרגע הפתיחה אתם מבינים שאתם בסרט כאפות כמו "טריינספוטינג", או "ראן לולה ראן". עוד לא הבנתם מה קרה, וכבר יריית ההזנקה נורתה, אתם שועטים קדימה במרוץ הזוי עם חוקים משלו בתחתיות העיר ובשוחות הרחוב. מקומות שבהם הקצה החד של הישראליות ינסה לקרוע אתכם לגזרים, גם אם לא תבינו את חוקי המשחק. שכן עם כל חמלת החומוס, זה לא מרוץ לחלשים, ומול האימה הזו - שום פופקורן לא יעזור.

"עם הזמן המוח שלי מצא הרבה מעקפים לדיסלקציה. המזל שהיה לי זה שלא היה מקובל לקחת אז ריטלין. הייתי יושבת בכיתה וחולמת. אבל לאורך הזמן נהייתה לי תשוקה לאתגר את המקום הזה במוח שלי"

"חיים ללא כיסוי" הוא סרט מבריק ומזעזע, עם עוצמה קולנועית שמכניסה את החמלה ללב דרך אגרוף בבטן. גם אחרי הכותרות לא רציתי להיפרד מהדמות של ליבי. כדי לראיין את ליבי, הייתי צריך לפגוש את מי שנושאת אותה בתוכה - דאנה איבגי.

מרד בנפילים

תשע בבוקר איטי עולה על ביתה המואר, שבו דאנה חיה עם בעלה, האמן איתמר שמשוני, ושני ילדיהם. דאנה מכינה מיץ לימון בכוסות שיצרה בחוג קדרות. תוך כדי כך היא מוצאת פתק על השיש ומראה לי בהתפעמות - על הפתק כתוב ״9 בבוקר״. כשאני מודה שאני לא בטוח למה בדיוק היא מתכוונת, היא אומרת בחיוך, "נו... ככה זה הפרעת קשב. מה לעשות".

אני זורם עם ההפרעה והקשב. קראתי הרבה ראיונות שלך, ותהיתי אם את בכלל אוהבת להתראיין.

איבגי מהרהרת לרגע. "נראה לי שכל אמן ואמנית במהותם נתקעים במכשול הזה - אנחנו רוצים לדבר על מעשה אמנותי, ובסוף מוצאים את עצמנו מתחפרים במין סיטואציה שבה אתה שואל מה הקשר בין הדבר הזה לבין האמנות. האם אני צריכה למכור את האמא והאבא שלי בשביל שאנשים ירצו לראות את האמנות שלי? זו שאלה מבאסת. והייתי צריכה לשאול את זה הרבה בזמן האחרון".

למה, בעצם? אפילו בלי לדבר איתך, אפשר לראות כמה את מאמינה ואוהבת את הדמויות שאת מגלמת, כמו ליבי, ובטח היית רוצה שיגיעו לקהל הרחב.

דיבורה של דאנה מאט, כמו מקשיבה לדבריה, היא שוקלת ומגיחה מהמחשבות. "לפעמים אני קוראת כתבות, ואני מרגישה שזה הפך לתבניות קבועות כמו סרטים של דיסני. הנה היצירה החדשה של הבן אדם, אבל קודם צריך לדבר על השנה האחרונה שלו, וכמה היה לו קשה ואיך הוא התגבר - וזה כבר כל כך מעגלי ושגרתי. ואני לא רוצה ליפול לתבנית הזו. מצד שני, לא תמיד זה ככה. יש פעמים שמוציאים החוצה את הקושי כדי לעזור לאחרים וזה דבר מדהים. כמו למשל מה ששי־לי עטרי עושה. היא שמה על השולחן את המקום הכי חשוף וכואב שלה כדי לשמור על נשים אחרות".

בגיל 44 דאנה נראית כמי שיכולה לגלם את תפקיד הסבתא המהורהרת והנכדה הילדותית שלה, באותה אמינות חיים ומסכים. אולי היכולת הפלאית שלה להיכנס לדמויות כה שונות הופכת אותה לאישה עסוקה מאוד, ומוערכת מאוד.

לאיבגי שלושה פרסי אופיר בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר, חמש פעמים היתה מועמדת לפרס - מול עצמה, וגם פריים טיים השנה - עת קטפה את המקום הראשון בעונה של "הזמר במסכה" בדמות הסופגנייה. אפילו אמא שלה, שישבה בבית וצפתה בתוכנית, לא ידעה שזו היא ששרה שם.

הביוגרפיה של איבגי גלויה ומוכרת - גדלה בבית של שחקנים. שני הוריה, משה איבגי ועירית שלג, ידועים, נוכחים, עם כל מה שמגיע מסביב ועם זה. "תמיד אמרו לי 'את תהיי שחקנית כמו אמא ואבא' ואמרתי לא, לא, לא. אני הולכת להיות בימאית קולנוע, או להקליט מוזיקה. כי זה עצבן אותי להיות בנאלית. ממש לא רציתי להיות הבת של הסנדלרים שיורשת את המפעל".

במקביל למרד בנפילים, מתפתחת אהבה גדולה. "מוזיקה היתה הדבר הראשוני שלי. זה מה שהייתי עושה בסלון של סבתא שלי במגדל העמק - עושה לדודות שלי מופעים וחיקויים של זמרים אחרים. זה ממש הצחיק אותי שב'הזמר במסכה' עשיתי בדיוק את אותו הדבר, אבל בפריים טיים".

הילדה ליד הפסנתר חיפשה את דרכה בין הקלידים הלבנים והשחורים. "כילדה הייתי המעריצה הכי גדולה של מייקל ג'קסון, ושרתי למשפחה שלי מריה קארי", דאנה צוחקת. "מהרגע שראיתי פסנתר - ניגנתי בו. זה היה בגיל 3. אבל היתה לי בעיה בגישה, בגלל הדיסלקציה. התחלתי לדבר בגיל תשעה חודשים, ולא סתם לדבר - ממש לאכול את הראש. אבל ללמוד לקרוא למדתי רק בכיתה ד' או ה'. השמיעה שלי היתה ברמה הרבה יותר גבוהה מההבנה הצורנית. ההורים שלי קלטו את זה ואמרו לי 'עזבי' - כי הם פחדו שיהיה לי קשה".

האוזן הגיעה לפני הידיים. הגוף הבין מוזיקה לפני שהמוח הצליח לקרוא אותה.

"הלכתי ללמוד מוזיקה, ושוב זה היה ללמוד לקרוא תווים. אבל המוח שלי דחה את הסיטואציה - איך זה יכול להיות שהדבר הכיפי הזה הפך להיות נטל כמו שיעורי בית? בשלב מסוים שכנעתי את המורה שלי ללמד אותי אקורדים. היא לא רצתה, כי היא הבינה מה יקרה. ובאמת, כשלמדתי אקורדים - אמרתי לה: אוקיי, תודה וביי".

"מבחינתי כל ההכנה זה לערבב כל מיני דברים וצבעים, כדי שברגע האמת, על הסט, כשהדמות צריכה להופיע - אז היא תופיע. וזה צריך להיות סופר משוחרר כדי שתהיה לי החוויה של להיות הדמות"

דאנה צוחקת בהכרה עצמית מלאה. "עם הזמן המוח שלי מצא הרבה מעקפים לדיסלקציה. המזל שהיה לי זה שלא היה מקובל אז לקחת ריטלין. הייתי יושבת בכיתה ובוהה וחולמת. אבל לאורך הזמן נהייתה לי תשוקה לאתגר את המקום הזה במוח שלי. הלכתי ללמוד צרפתית.

"כשהבן שלי למד גיטרה, ראיתי שהיום מלמדים בשיטות אחרות, ישבתי איתו ורציתי לבכות. חשבתי מה היה קורה אם היו מלמדים אותי מוזיקה ככה, בלי שמישהו יחליט שהאוזן שלך לא מספיקה בלי התיווך של הדף".

אמה חזרה בתשובה כשהיתה בת 10, ואז חזרה בשאלה וכיכבה בשנה האחרונה בסרט "טרופיקנה". מעברים, שינויים, שגרה. דאנה גדלה בבית שבו הזהות היתה פרויקט מתפתח - לא דתית, לא חילונית, לא משהו שאפשר להכניס למסגרת.

"אני אישה מאמינה, אבל אני מאמינה שכל האמונות הן אותו דבר, רק בצורה שונה. אני פחות מתחברת לתפיסה של אלוהים כאיזה דוד עם זקן שאומר מה אסור ומה מותר".

גם בעולם המוזיקה החיים נעו בין המרכז לשוליים. "בשיעור מוזיקה נתנו לי את כל הקולות וההרמוניות, אבל לא נתנו לי את הסולואים", היא אומרת ונזכרת בעברה בהשתאות. ומשם זה רק נהיה יותר מסובך.

"כילדה הייתי רואה בלופים את 'בת הים הקטנה', וכל הקירות שלי היו מלאים בפוסטרים של מייקל ג׳קסון. כשהייתי בתיכון, פופ היה מבחינתי מבוכה אחת גדולה. פתאום נהיה מין דיסוננס כזה. התחלתי עם פרוג - אל תנסה בכלל להשמיע לי שיר שנמשך פחות מ־20 דקות, זה היה בזוי בעיניי.

"אנחנו, שגדלנו בניינטיז, המסר העיקרי היה - אל תעוף על עצמך, תהיה אלטרנטיבי, אותנטי לאמנות שלך, כמו קורט קוביין. אבל אני זוכרת שבגיל 18 פתאום שמעתי את 'אוף דה וול' של מייקל ג׳קסון מחדש והייתי כזה, אה, וואו זה מדהים! במה את מתביישת? הוא הכי טוב בעולם. ואז התחלתי שוב לחבר את כל החלקים של מה שאני אוהבת למסיבה אחת".

האותנטיות שלה הובילה אותה לברוח לקולנוע. מהר מאוד צפתה בשקיקה בסרטים של דיוויד לינץ׳, מיכאל הנדקה, לארס פון טרייר, במאים שתיעדו את המקומות שאליהם אנשים לא רוצים להיישיר מבט. סחבה ציוד, ביימה, ערכה. הכל, רק לא משחק. הכל, רק לא להיות כמו אמא ואבא. "עם כמה שהייתי פספוסה, הקולנוע היה הדרך שלי לעבור את המחסום - למצוא את הדבר שלי אל מול ההורים שלי".

ובכל זאת, הייעוד שלה משך אותה אליו בדרכים נסתרות. כשהיתה בת 18 קיבלה מימון לסרט שרצתה לביים, והלכה להתייעץ עם ניסן נתיב - שם למדו שני הוריה לפניה.

"ניסן אמר לי: אם את רוצה להיות קפטן של הספינה - כדאי שתדעי איך הספינה פועלת. כי אם לא תלמדי משחק, לא יהיה לך איפה ללמוד איך לעשות טעויות".

היא שתקה. הדברים הדהדו במוחה. לבסוף, אחרי שההרשמה נסגרה, רגע לפני תחילת שנת הלימודים, הבינה שזה מה שהיא רוצה. חסרת נשימה מצאה את עצמה רצה אל משרדו של ניסן נתיב, תוהה אם הרכבת כבר עזבה את התחנה, התחננה שיבחן אותה. נתיב שאל אם יש לה מונולוג.

"אמרתי - לא הכנתי, אבל אני אלמד עד מחר. הוא אמר לי עזבי - יש לך משפט אחד ממונולוג שאת זוכרת? וארבעים דקות הוא בחן אותי על משפט אחד. ארבעים דקות אותו משפט בכל צורה אפשרית. היום אני מבינה שמה שהוא בחן זה אם אני בן אדם גמיש".

כאילו שהיתה לו ברירה.

דאנה מרצינה. "אתה לא מבין איזו מופנמת הייתי. מילדות הייתי מתביישת לדבר במכולת עם המוכר. במסדרונות של ניסן נתיב המורים היו תוקעים בי אצבע בגב, שאזדקף, שאלך ישר, שלא אצמד לקירות. הייתי סגורה מאוד, והם פתחו אותי לאט־לאט".

כשהיתה בת 16 אמרה לה אחות של חברה ש״יש לך פרצוף של שחקנית". זו היתה הבימאית קרן ידעיה, והיא נתנה לדאנה לקרוא את התסריט של ״אור״. כשהיתה בשנה ב׳ בניסן נתיב, קיבלה את התפקיד. "מבחינתי זה היה שווה־ערך לשחק בסרט של כל אחד מהבמאים שאני מעריצה. ידעתי שזה מה שחלמתי עליו".

"אור" זכה בדקל הזהב בקאן ב־2004. דאנה, בת 20, גילמה את הבת שגדלה בצל אמה הזונה. תוך סרט אחד הפכה לאחת השחקניות המדוברות בקולנוע הישראלי. פנים של דור. אבל מה שהיא זוכרת מאותה תקופה הוא לא הפרסים.

"זה היה התפקיד שהכי רציתי בעולם, תפקיד שלימד אותי את כל מה שאני יודעת היום, פשוט לא יכולתי להכיל את זה יותר. גם אם זה תפקיד, זו היתה הקלה עצומה להיפרד מדמות כזו".

מאז שיחקה בעשרות תפקידים. בכל פעם מחדש בחנה את קצות היקום הפנימי שלה. כוכבה לוי ב"סבוי", גבי מרגלית ברוניה מנסיני בסדרת הילדים "אבא מטפלת", רב"ט זוהר ב"אפס ביחסי אנוש", תחת איום הקלצ'ניקוב או אקדח הסיכות, בצחוק או באימה - המצלמה התאהבה בדמויות שגילמה, מסרבת להסיר מהן את המבט. השנה כיכבה בסרט "חמצן" של נטעלי בראון, היא שוב שם - רק הפעם מהצד השני. לא הבת. האמא. האמא שלא מוכנה לשלוח את בנה למלחמה.

"החיבור עם נטעלי היה קוסמי. כמעט לא היינו צריכות מילים, מרוב העומק של הדבר שהסרט עוסק בו. היא כאמא למתבגר, ואני כאמא לשני בנים. זה היה חיבור מיידי".

"חופש מהעולם"

דמותה של ליבי התחילה בסרט קצר - "הכל כישוף" - שעשו דאנה ותום שובל, הבמאי. 14 דקות בשחור ולבן. אישה עולה על מונית שירות לירושלים ולא מפסיקה לדבר. זו כל העלילה. אבל מה שקרה על הסט לא נגמר כשהמצלמה כבתה.

"כשסיימנו את הסרט הקצר, הרגשנו שליבי לא סיימה איתנו. ליבי היא ממש שילוב של תום ושלי, ושנינו הרגשנו שלא מיצינו אותה".

שובל כתב את תסריט "חיים ללא כיסוי", סרט באורך מלא, באבחה אחת. "היתה לי תחושה שליבי מדברת מתוכי, כמו במעין דיבוק, יוצאת מהלב ומהגרון אל הדף". איכשהו הושג תקציב, ואז ההכנה. כל בוקר צילומים, פרוסטטיקה על הראש, שלוש שעות. דאנה שוכבת עם הראש אחורה, ואניה וולקוב - המאפרת הופכת אותה להיות ליבי, שכבה אחרי שכבה.

זה מבריק, כי ליבי נראית דמות כל כך מוזרה, כמו מסרט של לינץ׳ אבל הכי ישראלית שאפשר. למה בעצם הורדתם לה את הגבות?

"התייעצתי עם קובי אסף, המנטור שלי לתנועה מניסן נתיב, והוא אמר שמבחינת שפת גוף, הגבות זה המקום שבו עובר הקו בין הרגש להיגיון".

"מוזיקה היתה תמיד דבר ששמרתי לעצמי. יש לי מיליון שירים. כל החיים שלי אני כותבת. פעם חשבתי שזה בסדר שלא ישמעו אותם בכלל. ויש שירים שאני אומרת - זה שיר בשבילי, אני לא אוציא אותו. קראתי שיצירה שנשארת בפנים הופכת למרירות. אסור להשאיר בפנים"

אחרי הצפייה ב"חיים ללא כיסוי", ברור לחלוטין שליבי לא מכירה את קווי ההפרדה האלה. ליבי היא אישה שברחה ממוסד, שמאמינה שרצחו את הבאבא סאלי, שהפלואוריד במים מרדים אותנו, שכולנו אוטומטים ורק היא רואה את זה ויכולה להצביע ישירות אל לב המציאות. בלי סינון, בלי עריכה, בלי אף אחד שיגיד לה - את יודעת מה, אולי תשמרי את זה לעצמך.

"ליבי היא דמות שמשתלטת עליך, שלוקחת את המושכות. יש טייקים שבהם היו קורים דברים שהיו מפתיעים את תום ואותי. זה היה חופש מהעולם".

קשה להיפרד מליבי בסוף יום צילומים?

"היום אני באה הביתה וזה קאט מוחלט. וככה זה המשחק הנכון - אם אני לוקחת את זה הביתה, אז אולי לא שחררתי הכל על הסט". אבל יש כאן משהו עמוק יותר מטכניקת משחק. "הרבה יותר קל לי להיכנס לדמות של מישהי אחרת, כי ביומיום יש לי הרבה פחות רשות להיות מי שאני. בדמות של מישהי אחרת - מותר לי".

דווקא ליבי, האישה חסרת הגבות בתחתית כל התחתיות, זאת שאין לה מה להפסיד - היא הדמות שמאפשרת לדאנה להגיד הכל, ולשחק אותה בצורה טוטאלית. "גם את מה שלא סבבה. בלי שום פוליטיקלי קורקט", היא מעידה.

לפני הכניסה לעור של כל דמות חדשה, היא שוקעת לתוכה. "מבחינתי כל ההכנה זה לערבב כל מיני דברים וצבעים, כדי שברגע האמת, על הסט, כשהדמות צריכה להופיע - אז היא תופיע. וזה צריך להיות סופר משוחרר כדי שתהיה לי החוויה של להיות הדמות". אני תוהה מהיכן היא שואבת את הדמויות הקיצוניות שבה.

"אתה שואל ילד בן 3 איך הוא יכול לשחק אריה ונסיך בו־זמנית? כמבוגרים, לכולנו יש הרבה דמויות בתוכנו - מהכי מוכרות ורגילות, ועד הדמויות הכי מזעזעות שפגשנו ושמרנו בארכיון של חיינו. הדמויות האלה שצחקו עלי בבית ספר, גם הן קיימות בתוכי. יש לנו את הפוטנציאל להיות המון דמויות, גם כאלה שלא בחרנו בהן לייצג אותנו בתור הדמות שהיא 'אנחנו'".

"העולם לא רוצה לשמוע"

אין זה מקרה שהילדות של דאנה משוטטת ברקע הרבה מהדברים. כיום דאנה חווה את הילדות שלה מחדש, הפעם כאם. "אני קוראת לבנים שלי לפני השינה את כל הספרים של פרסי ג'קסון, שר הטבעות, מיכאל אנדה. אני מחכה לזה יותר ממה שהם מחכים לי. לפעמים יש דברים שאני קוראת להם ואני אומרת לעצמי - וואו, שיחקת את זה ממש טוב".

והם מעריכים את המופע הפרטי שהם מקבלים?

דאנה צוחקת. "ב'שר הטבעות' הם היו מפוחדים וביקשו: 'אמא, אל תעשי לנו את הקול של גולום, אנחנו מתקשים להירדם אחר כך'. ואז אני אומרת להם: 'מיי פרשס!'", היא עוברת לקול של גולום.

לרגע אני חווה את פלא הכישוף שגורם לבמאים ולבמאיות להתמכר אליה. מול עיניי המשתאות משהו בדאנה משתנה לחלוטין מבפנים. זה לא חיקוי - היא נהיית גולום בכל הווייתה. ואז ברגע אחד היא חוזרת לעצמה, משועשעת. "אני מאוד אוהבת לשחק - מה אני אעשה? אני אדם אינפנטילי, נו".

מפתיע לגלות ששני הסרטים שיצאו בכיכובה השנה - "חיים ללא כיסוי" ו"חמצן" - נולדו ונעשו לפני 7 באוקטובר. שניהם, בדרכים שונות, מדברים על ישראלים שנמצאים בקצה. ליבי שצועקת את מה שכולם מדחיקים, והאמא שמסרבת לשלוח את בנה לצבא. כאילו היוצרים ידעו את העתיד לבוא הרבה לפני אנשי המודיעין.

"למרות ששניהם נעשו לפני - פתאום לא רוצים לראות אותנו בשום מקום", היא עוצרת לרגע. "העולם לא מסוגל לראות חייל במדים, ואנחנו מבקשים ממנו לראות חייל ואת אמא שלו וגם להזדהות איתם. וזה עצוב, שיצירה כה מדהימה משמיעה קול כזה - והעולם לא רוצה לשמוע".

הדבר השפיע גם על הקהל המקומי. "קולנוע זה אחד הדברים הישראליים שהיו הכי חזקים בעולם. ופתאום חסמו את כל הקולנוע האמנותי הישראלי. אנשים בארץ הולכים לראות סרטים כי קיבלו גושפנקא מהפסטיבלים ומהפרסים שמגיעים מחו"ל. באחד מפסטיבלי הסרטים בחו"ל, במאי אמריקני אמר לי - 'איזה כיף לכם שאתם ישראלים, הרבה יותר קל לכם להתקבל בעולם'. אבל הנה - עכשיו אנחנו מבוטלים לגמרי".

ככל שאני מדבר איתה יותר, כך אני מבין את הקריעה שבתוכה היא חיה. הילדה שניסתה לברוח מייעודה ב"מפעל הסנדלרים" בנתה את דרכה אל לב המיינסטרים במשחק. אבל המוזיקה היתה תמיד הדבר שלה - המקום שבו הזהות שלה נוכחת במלואה, ושבו אין לה דמות להסתתר מאחוריה.

"מוזיקה היתה תמיד דבר ששמרתי לעצמי. יש לי מיליון שירים. כל החיים שלי אני כותבת. פעם חשבתי שזה בסדר שלא ישמעו אותם בכלל. ויש שירים שאני אומרת - זה שיר בשבילי, אני לא אוציא אותו. קראתי שיצירה שנשארת בפנים הופכת למרירות. אסור להשאיר בפנים. אם זה משהו שהגיע ועבר דרכי - אולי מישהו צריך את זה. אם זה כאן, כנראה זה צריך לצאת".

לא מפתיע שהאישה עם אלף הפרצופים קראה לאלבום הבכורה שלה מ־2015 "זהות". אלבום של התנסות באפשרות להיות רק דאנה. מאז יצאו שירים בודדים ושיתופי פעולה עם מוזיקאיות שהכירה בקבוצת הלחנת השירים של יהודה עדר מבית הספר רימון.

"למדתי עם קבוצה מדהימה של מוזיקאיות, זו היתה חוויה נדירה״, עיניה של דאנה בורקות. "אבל לקח לי זמן להבין שבמוזיקה אני כל הזמן צריכה להיות אני. בהתחלה היה לי קל לשיר שירים של אחרים, אבל היום היכולות שלי הרבה יותר טובות כשאני שרה שירים שלי. לקח לי זמן להיות ככה עם השירים שלי".

אחרי שנים של שירים שהצטברו בפנים, דאנה מצאה שותפה ליצירה - עינב ג'קסון כהן. "הערצתי אותה עוד לפני שהכרתי אותה. בעיניי היא כותבת השירים הכי מדהימה שיש - קלאסיקות ישראליות. זה גומר אותי".

עם כל ההצלחה והפרסים, כשזה מגיע לשירים הרפלקס מהילדות לא נעלם. "בכל פעם שאני מנגנת שיר - חצי שעה של התנצלויות. אבל היום אני יותר סלחנית גם לזה".

בהמשך השנה ייצא אלבומה השני. באישון לילה דאנה שולחת לי את השיר החדש שלה. "כל יום אני רוצה מבט טוב, שיהיה. כל יום אני צריכה חבר טוב, למקרה שלא יהיה לי טוב, למקרה שלא אהיה טובה, למקרה שלא אדע לשאול, שלא תהיה תשובה". היא מעיזה להיות קרובה יותר גם במוזיקה. "כל דבר פתאום נראה לי קל", נחתם השיר, באמונה שלמה, כמו מישהי שמצאה את קולה.

לסיום אני תוהה אם הצלחנו לעבור את משוכת הראיונות במתכונת סרטים של דיסני. דאנה מהנהנת ומחייכת. אם כך, אני שואל אותה, אולי זה הזמן לברר איזו חיה היא.

דאנה צוחקת. "איזו חיה" זה גם שם השיר האחרון שהוציאה לעולם. "אני לאמור", היא אומרת מייד בשעשוע ילדותי. "או סוריקטה - משהו מעולם הקופים הקטנים". היא פוערת עיניים גדולות ואני חושש שבעוד רגע תטפס על העץ הקרוב. "אבל אני יכולה להיות עורב או תנין - אני הרבה חיות".

אני מחייך. תשובה מושלמת לאישה שכל חייה מנסה ומסרבת להיות דבר אחד.