למה הסרט "חמצן" לא עובד למרות שהוא כל כך חשוב?

לבמאית נטעלי בראון הייתה שנה אדירה ונדירה מבחינה מקצועית. סרטה התיעודי המצוין "שוטינג", שמאגד שלושה סיפורים מרתקים ומחרידים שעוסקים בקשר ההיסטורי והכל כך ישראלי שבין צילום לבין ירי, זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל דוקאביב האחרון. בנוסף לכך, "חמצן", סרטה העלילתי הראשון של בראון, שעלה בסופ"ש האחרון לאקרנים, קטף את פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע של ירושלים.

בדומה ל"שוטינג", גם "חמצן" עוסק בפן המילטריסטי של החברה הישראלית וחוקר אותו מנקודת מבט נשית/אמהית. גיבורת הסרט היא ענת (דאנה איבגי), אם יחידנית ומודאגת לעידו (בן סולטן), סמל ראשון בגולני שעומד בפני שחרור. אלא שרגע לפני יציאתו לחפש"ש - ורגע לפני המראתו ל"טיול אחרי צבא" בהודו, יחד עם אמו האוהבת והמגוננת - מתרחשת בצפון תקרית בטחונית חמורה, ועידו נקרא חזרה ליחידתו לקראת כניסה ללבנון.

ענת המסכנה מרגישה שמשהו רע עומד לקרות. היא מנסה לשכנע את עידו לוותר על היציאה לקרב, אך ללא הועיל. עם זאת, במקום "לברוח מהבשורה", כפי שעשתה גיבורת ספרו של דוד גרוסמן, ענת מוצאת את עצמה רצה לקראתה במטרה למנוע אותה.

היא לוקחת יוזמה ומנסה לגרום לצבא לשחרר את בנה - מה שרק מעצבן את עידו, כמובן. לאחר מכן היא גם פונה לאביה (מארק רוזנבאום), גיבור מלחמה שסובל מהלם קרב, ולחברתו של עידו (רומי אבירם), כדי שיסייעו לה לדבר אל לבו של בנה.

"את בטח חושבת שאני משוגעת", אומרת ענת בשלב מסוים לבת הזוג של אביה (שמגולמת בידי הזמרת נורית גלרון, בהופעה קולנועית נדירה), ובכך מהדהדת את מה שבוודאי עובר בראשם של חלק לא מבוטל מהצופים. "להיפך", היא עונה לה. "אני חושבת שאת היחידה ששפויה כאן".

בראיונות שהעניקה, בראון מספרת שהחלה לעבוד על "חמצן" לפני כעשור, אך אין ספק שיציאתו לאקרנים כעת, זמן לא רב לאחר סיומה של המלחמה הנוכחית, טוענת את האמירה שלו במיידיות, בדחיפות וברלוונטיות, והופכת את ענת לדוברת ולנציגה של אמהות רבות.

החרדה והמצוקה שמוציאות את ענת מדעתה אינן מתקשות לעורר הזדהות, וכך גם ניסיונותיה הנואשים לכפות פתרון שיהיה מקובל על בנה. הקול שלה, שמושתק ושכמעט ואינו נשמע בקונצנזוס הישראלי בשנים האחרונות, הוא הקול הדומיננטי שנשמע כאן, וזהו למעשה ייחודו וכוחו של הסרט.

אין זה מקרה שבראון בוחרת להשמיע אותו שוב ושוב כקונטרה לקולות שנשמעים בתוכנית הרדיו הוותיקה "קולה של אמא". אך האם מישהו בכלל יטרח להקשיב?

המסע הספורדי של ענת מניב כמה וכמה רגעים ודימויים בעלי עוצמה שנצרבים על התודעה. בתחילת הסרט, למשל, ישנה סצינה ארוכה ומורטת עצבים שבמהלכה אנו צופים בענת בשעה שהיא מכינה קציצות ומנסה להתעלם מדפיקה מבשרת רעות בדלת. כאילו שאם תתעלם ממנה, הדופקים על דלתה פשוט ייעלמו.

ברגע המרשים ביותר של "חמצן", שמגיע לאחר שענת לוקחת את העניינים לידיים ויוצאת להביא את בנה הביתה, גיבורתנו האמיצה גם מוצאת את עצמה ניצבת בודדה מול לועו של טנק. כמה חבל שהתסריט נסוג מהכיוון הזה כמעט מיד ונמנע מלפתח אותו הלאה.

שכן למרות רגעים חזקים אלה - שמצליחים לעשות המון עם מעט - במובן העמוק יותר, משהו בסרט הזה פשוט לא עובד. זה מתחיל עם ליהוקה של דאנה איבגי, בת הארבעים וקצת, לתפקיד של אמא לחייל. איבגי שחקנית נהדרת, כמובן - אין על כך כל ויכוח - ומבחינה הגיונית גם בהחלט יכול להיות לה בן חייל. אך הקפיצה שאיבגי מבצעת כאן - בין תפקידיה הקודמים, לבין זה הנוכחי - התברר כגדול ופתאומי מדי עבורי, והתקשיתי מאוד "לקנות" אותה בתור ענת.

באופן משונה, למרות שהיצירה כולה נסמכת עליה ותלויה בה, גם מערכת היחסים בין ענת לבין עידו לא מרגישה מפותחת ו/או משכנעת מספיק. מצד אחד, מדובר בקשר אינטימי, אוהב וחם מאין כמוהו. מצד שני, קשה להתעלם מהממדים המטרידים והמעט פרוורטיים שניכרים בו.

ענת עדיין מורחת קרם הגנה על גופו של בנה. בלילה, כשהוא ישן, היא כורעת מעליו בחושך ומגנה עליו מפני עקיצותיהם של היתושים. כשעידו מקיים יחסי מין עם חברתו, ענת מאזינה לקולות העונג בחיוך נבוך. "ילדים הם אהבה נכזבת", היא אומרת מתישהו באנחה שניתן לפרשה בכמה צורות. האם היא מפרגנת? האם היא מקנאה? הניחוש שלכם טוב כשלי.

כאמור, לאמירה של "חמצן" יש עוצמה רבה, ועל אחת כמה וכמה בתקופה הנוכחית. אך בניגוד ל"שוטינג", סרטה התיעודי של בראון, שהציג שלושה סיפורים שכל אחד מהם יכול היה לפרנס סרט משל עצמו, לעיתים נדמה שהסיפור של ענת ועידו בקושי מצליח לפרנס סרט אחד.

כל זמן שהתסריט מבטא אמירות ותחושות כלליות, קל ללכת איתו וקל להסכים עמו. אך ככל שהוא מנסה להתקרב לגיבוריו ומנסה להכניס את הצופים אל תוך חייהם ולהראות מה מייחד אותם ואת מצבם, כך הוא הולך ונחלש.

אין כאן באמת שיחות רציניות בין הדמויות. אנחנו כמעט ולא למדים שום דבר משמעותי על גיבורינו (חוץ מזה שהם אוהבים לשחק פינג פונג, לצטט שירה ולטבול יחד בים). הכל נותר מרומז או על פני השטח, ומתקבלת התחושה שבראון לא מצליחה למזג בצורה סוחפת ומשכנעת בין המסר שבוער בעצמותיה לבין הדמויות שהיא בראה; שהיא לא משכילה להטמיע את הרובד המיתי והסימבולי של מערכת היחסים בין ענת לעידו אל תוך הרובד הריאליסטי והספציפי של היצירה.

הסרט אולי אומר דברים חזקים. אבל הוא מדגים אותם ללא תנופה דרמטית או רגשית, וה"פתרון" הקיצוני (והמלאכותי) שהוא מציע בסופו של דבר לא באמת מהווה אלטרנטיבה ל"פתרונות" שהוצעו ביצירות שאל מולן הוא מתייצב.

הקול ש"חמצן" משמיע חיוני וחשוב מאין כמוהו. אבל לתחושתי, הוא אינו בוקע מתוך היצירה בעוצמה, בצלילות ובבהירות שבה הוא יכול היה (וצריך היה) לבקוע. כך שבהחלט מדובר באחד הסרטים החשובים ביותר שיצאו בישראל בשנים האחרונות. אך גם באחד המפוספסים שבהם.

"חמצן", ישראל 2025

ציון: 3.5 כוכבים