פעם, לפני הזריחה, כשגיבור האריה היה שואג בגן החיות של תל אביב, היו מתעוררים הילדים ברחובות הסמוכים. חלק היו קופאים במיטה, מייחלים שהשמש תקדים להאיר. אחרים שפגשתי סיפרו איך היו רצים למיטה של אמא ואבא, לפני או אחרי שברח להם פיפי. עירית שלג וציקי, אחיה, היו קמים מהמיטה ומתחילים לצייר כדי לגרש את הפחד.
מאז, חיים שלמים, שלג טווה יצירה ממה שמפחיד, ממה שכואב, מסקרנות סוערת, מהמר ומהמתוק. זוג עיניים בוערות משכל, צוחקות, בוכות, באות בטוב אל העולם, מיישירות מבט למצלמה שכל כך אוהבת אותה. משחקת בתיאטרון ובקולנוע, כותבת, מציירת, שנים עיצבה בגדי ים לנשים חרדיות.
אולי עוד תעצב נעליים, היא חושבת על זה, אבל בינתיים עשיית האופנה שלה מתרכזת בסריגה מרהיבה לנכדים - שני הבנים של דאנה איבגי, בכורתה, שנולדה מהקשר שלה עם השחקן משה איבגי, ושני נכדים, בן ובת, מנעמי, הצעירה מבין שלושת ילדיה, שנולדה מנישואיה לרב פתחיה נריה.
סבתא בשיא מרצה, בונוס שמגיע למי שהפכה לאם בגיל 24, ובונוס נוסף שמגיע כשבת שנייה דבקה בחיי תורה. חיים שב־1992 ולמשך שנים ארוכות היו גם שלה. באמצע שנות ה־30 לחייה, שלג, המבקשת לדעת את כולה, החלה צוללת לספרי פסיכולוגיה, קראה פילוסופיה וחוכמת מזרח, עד שמישהי המליצה לה על שיעורי תורה. "התחלתי ללמוד", היא אומרת בקול הרך הזה שלה, שרק עושה חשק להקשיב עוד ועוד. "ואני, שאף פעם לא באמת יודעת רק להציץ, התחלתי לעוף. לטוס. התאהבתי בידע, רציתי להיות משה רבנו", היא צוחקת את ההתכוונות המלאה של המילים.
"לא באתי כי נדלקתי על אורח החיים, לא כי היה מפחיד או כי רציתי שמשהו או מישהו יציל אותי. באתי כי הרגשתי שאני יכולה ללמוד, לגעת בסודות החיים, בסודות הנפש. שהתורה היא צופן, מפה להכרת העולם. עד היום, אם אני מסתבכת, אני אומרת 'בואי נראה מה התורה אומרת על זה'".
דאנה, שהיתה אז בת 10, הכירה עוד עולמות. לרגע לא עלה על דעתה לכפות גם על הילדה את המסע שלה. מספרת ש"בסעודות שבת היא היתה משחקת עם הילדים של משפחות חרדיות, ואני הייתי מסתכלת וחושבת איך העולמות מסתדרים כל כך יפה". כשאני שואלת אם הורים אחרים לא הרגישו מאוימים מהילדה שצמחה במעוז החילוניות של לב תל אביב, שלג נשמעת מופתעת מהרעיון כשהיא עונה ש"דאנה היא נשמה, כולה אור, איך היא יכולה לאיים?!"
הרב פתחיה נריה, איש חינוך, בן לאצולת הציונות הדתית, קרא ראיון איתה. הוא היה אז גרוש ואב לארבעה, שעסק בחינוך לא קונבנציונלי והזמין את שלג לספר על הדרך שלה בפני תלמידים.
והיתה דרכה לדרכו כשהקימו בית בתל אביב. את סופי השבוע היו מבלים בכפר הרא"ה. הוא, תפארת הכיפות הסרוגות, ארבעת ילדיו, והיא, אישה חרדית, חוזרת בתשובה, עם בתה החילונית. לתוך המולת המגוון הזה נולדו משה צבי ונעמי.
מהחיכוכים של תחילת הדרך שלג זוכרת איזו סצנה בין הילדים. "תקשיבו", אמרתי להם, "אנחנו מעבדה של עם ישראל, לא צריך להסכים על כלום, אבל אנחנו כן נלמד להקשיב ולדבר. אנחנו חייבים לקחת את זה כאתגר. אם זה לא יצליח פה, איך זה יצליח בעם ישראל?!"
כשאני מנסה לברר אם בסוף צדקו הביטלס וכל מה שאנחנו זקוקים לו זו אהבה, היא מחדדת שאלו "אהבה וחינוך. אנחנו זקוקים לחינוך. זו ההישרדות שלנו".
"לא מתאוששת מזה"
את שנארג בשנים ההן לא פרמו הגירושים, גם לא היציאה של שלג מחיי תורה. "פתחיה הוא איש נהדר", היא אומרת, "כל המשפחה הזו שלו, זו משפחה אצילית, יוצאת דופן. כשאת יוצאת לדרך הגירושים את לא צריכה לבוא עם נקמות וכעסים, זה צריך להיות תהליך של פיוס. להכיר ולזהות בנייה בתהליך ההרס.
"הקשר בין הילדים כולם הוא מטורף. עד היום הם נפגשים, גם בלעדיי. דאנה והללויה, שהיא כבר אמא לשבעה ילדים, נמצאות בקשר של אחיות קרובות, נוכחות אחת בחיים של השנייה. מדובר בשני עולמות רחוקים שלא מסכימים על כלום, מדהים לראות את זה. יש בזה תקווה".
קרוב לעשר שנים היא חיה עם מרטין, בן זוגה שבא מעולמות הקיימות, עוסק בבנייה ירוקה. הכירו במועדון חתירה אקדמית, שאם הבנתי נכון, זה סוג הסירות שרואים כשמתהלכים בקיימברידג'.
"הייתי צריכה לעבור את כל מעגל החיים כדי להתבשל מבפנים", היא אומרת, "היכולת להיות נוכחת בזוגיות היא משהו שלקח לי הרבה שנים להגיע אליו. למוכנות ולפתיחות שנדרשת לזה", היא מסכמת, ושתינו נאנחות שנים שבהן פחדים, חוסר אמון וחוסר ביטחון ניגנו את הפסקול של מערכות היחסים שלנו.
הם זוג שמיטיב לטייל יחד, נוסע בעולם. רגע לפני המערכה עם איראן חזרו מחופשה בערבות לפלנד, שם חיו רגע בין בני הסאמי, בלי תקשורת, בלי פרסומות. איילים מפוארים מתנהלים בנוף, מזחלות, אוויר ששלג הרגישה שהיא חייבת לנשום ופאזל בן אלפי חלקים שהרכיבה. עבודה של גוסטב קלימט, מה שאומר הרבה חלקים בצבע זהב.
בצילומים שתלויים על קיר הדירה שלהם בלב תל אביב נראית עירית, שלהרכיב ולחבר זו מומחיות גדולה שלה בגלגול הזה, כמו ילדה קטנה שמרוכזת בפאזל, עד שיענו כל החלקים ויהיו לאחד.
"לפני כמה שנים, כשהיינו בסוואנה בארה"ב, היתה סופת הוריקן", היא מספרת. "אנחנו היינו במקום מוגן, אבל עדיין חווינו את הסערה ופתאום היתה הפסקת חשמל, הטלוויזיה כבתה והקריין ברדיו אמר 'אם אתם נמצאים באזור הזה או הזה, אתם חייבים לצאת החוצה. You are on your own'.
"אתם לבדכם, לנפשותיכם, אני זוכרת את המשפט הזה. ישבתי שם ומלמלתי אותו שוב ושוב. בתור ישראלית לא הצלחתי להכיל את זה שאף אחד לא יבוא, לדמיין סיטואציה כזו, ופתאום הגיע 7 באוקטובר", היא אומרת, ושתינו נסדקות. כי אנשים נעזבו לבדם, כי אנשים עדיין מחכים שם לבד במנהרות.
"אני לא מתאוששת מזה. זה כל כך הפוך מאיך שגידלו אותנו פה. עבדו עלינו? הכל זה מין בועה של תיאוריות?"
בחודש הרביעי למלחמה נפצע צבי משה, האמצעי מבין שלושת ילדיה, מפקד יחידה בסיירת גבעתי. כדור פילח את הריאה ויצא. חמישה שבועות שכב בסורוקה מונשם ומורדם. "התהום ואני עברנו לגור בבאר שבע", היא אומרת, והדמעות בעיניים שלה ושלי שוב מבקשות לשטוף את הכל. ואפילו שעכשיו הוא בסדר, שלג מבקשת שלא לדבר על זה יותר.
לא בקלות היא מאפשרת הצצה לדלת חייה, גם לא לבית ההורים שאינם עוד בין החיים וכמוהם גם ציקי, אחיה הגדול, שלפני שנים הלב שלו עצר באחת. "אבא היה יפה כמו ג'יימס דין", היא אומרת. "עבד באגד. בהתחלה במוסך ואחרי זה כנהג. אמא היתה מורה, אשת אשכולות, ידעה לסרוג, לרקום, לתפור. אבל זה לא היה בית פשוט, לקח זמן עד שלמדתי לשמוח בדברים שקיבלתי ממנה. דברים שדחיתי בילדות נספגו בי והם יוצאים עכשיו, אפילו הסריגה, למשל.
"זה היה בית שבו לא ראית קירות. הכל היה מכוסה בספרים, את כולם אמא קראה. בסוף ימיה, כשחלתה בדמנציה, לא הבנתי איך כל מה שכתוב בספרים האלה, כל הידע שצברה, נעלם מהראש שלה. לא הבנתי לאן הוא הלך. היא היתה אישה דומיננטית".
כשהיתה עירית בת 6 עברה המשפחה לגור באילת, כי ציקי סבל מאסתמה. "קצת אחרי שהגענו פרצה מלחמת ששת הימים. אני זוכרת שחפרנו שוחה בחצר הבית. מסביב אילתים נוטשים את העיר, כי היה ברור לכולם שבעוד רגע יתחיל הבלגן, ואז אמא שלי מודיעה שאנחנו נשארים, לא הולכים לשום מקום. צריך אומץ לקבל החלטה כזו. בסוף היא צדקה. היה בלגן בכל הארץ, חוץ מבאילת".
"נוגעת באינטימיות"
כשחזרה המשפחה למרכז שלג נרשמה לחוג משחק, אחרי זה בא ניסן נתיב, ונדמה שמראשית שנות ה־80 לרגע לא עצרה קריירת המשחק שלה. גם לא בשנים שבהן היתה עמוק בתוך חיי התורה, אז כתבה וביימה הצגות לילדים והופיעה בפני קהל של נשים.
ברשימה החלקית של סרטים וסדרות שבהם שיחקה מופיעים "ספר נשים", "בר 51" ו"נישואים פיקטיביים". ב"כוכב זורח מעל הלב", הסדרה של רם נהרי, שיחקה לצד הבת דאנה. גם תפקידים של אישה חרדית לא זרים לה.
על תפקידה ב"למלא את החלל" של רמה בורשטיין זכתה בפרס אופיר לשחקנית המשנה הטובה ביותר לשנת 2012, וב"שטיסל" היתה גברת בייפוס, אלמנה חשוכת ילדים.
השבוע (ב־7 באוגוסט) יצא לרשת בתי הקולנוע לב ובהוט סינמה "טרופיקנה", סרט הביכורים באורך מלא של עומר טובי, מי שכתב וביים את "היורשת" ל"קשת 12" ויצר עשרות קליפים למוזיקאים, והוא גם ממייסדי "אריסה", ליין מסיבות גאות.
הסרט, קופרודוקציה של קנדה־ישראל שהפיקו גיל סימה, הילה מדליה ופול קאדיו, צולם לפני המלחמה והספיק עוד לנשום אוויר פסטיבלים בחו"ל, אוויר שהולך והופך נדיר באירועי השנה האחרונה. שלג מגלמת את דמותה של אורלי בלאיש, אישה בגיל העמידה שחיה בעיירה בדרום ומחלקת את הזמן בין עבודה בסופרמרקט לטיפול בבני משפחתה.
אותי, יותר משאגת האריה, מפחידה הנהימה שלפני, לחן האיום המתקרב. "טרופיקנה" הוא סרט שמלווה בנהימה הזו מרגע הפתיחה שבו, בשעת ערב מאוחרת ולקול נגינת המקררים במחלקת הבשר, אחת הקופאיות בסופר זוחלת בעירום את דקותיה האחרונות בעולם. משאירה אחריה תפקיד של קופאית ראשית ורסיסי חיים ארוזים בתוך ארגז קרטון, שאת שניהם מעניק מנהל הסופר לאורלי.
מלאכת העריכה, שעליה חתום גיא נמש, יוצרת מין דריכות לרגע הבא. הבטחה למשהו מבהיל או מכאיב. אבל המשהו הזה לא מגיע. תחתיו, בדרכים לא צפויות, נפרש סיפור שיש בו אהבת אדם, הומור, ארוטיקה ורגעים של אינטימיות יוצאת דופן, שבהם כל הקטוע והשבור הופך לרגעים של חסד שלם. סרט שמקמץ בטקסטים, הפסקול שלו משאיר מקום גם לשקט, ועבודת מצלמה מרהיבה של פיליפ לאבל עושה חשק להשתהות על כל פריים, משל היתה זו תערוכה.
"'טרופיקנה' הוא סרט שהעיקר בו הוא העיסוק בחופש לבחור. הבחירות שלנו הן הדבר היחיד שיש לנו בו טיפת אחיזה בחיים האלה. אורלי הגיבורה רק מטפלת באמא שלה, בילד שלה, דואגת לבעלה. אין לה שום אינטימיות עם מקום שבו מגיע לה משהו בכלל"
שלג, שעושה עבודת משחק נקייה, עדינה, מדויקת להפליא, אומרת שהיא מתה על הסרט. על הוואן נדלקה עליו ועל טובי שבשניהם, כלשונה, "יש אהבת אדם. זה סרט שהעיקר בו הוא העיסוק בחופש לבחור. הבחירות שלנו הן הדבר היחיד שיש לנו בו טיפת אחיזה בחיים האלה. כשמסתכלים על אורלי בתחילת הסרט רואים בחורה שאין לה חיים. היא רק מטפלת באמא שלה, בילד שלה, דואגת לבעלה. את אפילו לא יודעת מה הרצון שלה. אין לה שום אינטימיות עם מקום שבו מגיע לה משהו בכלל.
"ואז מגיע רגע מסוים שבו היא עושה בחירה, יוצאת למסע גילוי של מי היא, של הנשיות שלה, של האינטימיות שלה. כשתחזור מהמסע אף אחד לא יידע מה השתנה בה, אבל הכל השתנה כי היא נגעה באינטימיות שלה עם עצמה. יש לה סוד, והיא יודעת שתמיד היא יכולה להשתמש בו.
"זה המקום של הפנטזיה, זה מה שנותן לנו כוח. רגע להשתמש בו, כמו ללכת לראות שקיעה או לבלות עם חברה. זה מרים אותנו. לה לא היה מקום כזה, רק עם השכנה, נגיד, שלרגע מבעד לסורגי החלון הן מחליפות סיגריה. היא נותנה לה משהו לשתות וזה הקשר האינטימי היחיד שלה עם הסביבה".
על העירום שבא עם התפקיד הזה היא אומרת ש"זה לא שאני מפחדת מעירום, אבל בגילי, את יודעת... אז ראיתי בזה אתגר. פתאום אמרתי לעצמי 'זו בדיוק הנקודה שלי. את תמיד
פרפקציוניסטית, רוצה להראות רק את היפה והמושלם, אז לא! תתמודדי עם הנקודה הזו שאת אישה בגילך. תפרצי את זה'. זה דווקא מה שגרם לי לרצות לצאת למסע הזה", היא אומרת, מציעה לי עוד מים כשאני מנסה להגיד משהו על ההפתעה שמביא הגוף העירום אל המסך, על הנינוחות והיופי שבו, גוף שלא מתכתב בשום צורה עם 67 שנות חייה.
"אני רוצה לראות את החטופים בבית חבוקים עם היקרים שלהם, ואת הלוחמים חוזרים הביתה לחיים שלווים, נורמליים. אני רוצה לראות כאן עתיד. אבל לעולם לא אצא נגד הלוחמים, שהם אנשים ערכיים ומוסריים שנותנים את נפשם בשביל כולנו"
"סוג של תקווה"
עוד לפני הפציעה של צבי משה מצאה שלג את עצמה מהלכת בשבילים עוקפי חדשות, נמנעת מקולנוע ומצריכת אמנות שעלולה, באחת, להציף הכל, לקרוע בעור הדק הזה שלה. כאילו ביקשה למצוא איזו שמיכה להסתתר תחתיה מזוועת הימים.
ברשתות היא מסתכלת בעיקר על פילים, אומרת שנותן לה המון כוח לראות כמה אהבה יש ביצורים האלה, איך הם חיים בהגנה זה על זה. את הגודל והצורה המשונה, לעומת הגמישות. מקריאה סיפורים לנכדים, רואה איתם סרטים מצוירים וסרטי טבע ואומרת ש"להיות סבתא עכשיו זה מין ריפוי. לשקוע בפנים האלה, עם התמימות, החייזרות, הסקרנות והחוכמה".
גם את "חמצן" לא ראתה. הגיעה עם מרטין להקרנה בפסטיבל ירושלים, אבל לא נכנסה להקרנה של הסרט, שבו מגלמת דאנה תפקיד ראשי שעליו היא מועמדת לפרס השחקנית הטובה בפרסי אופיר. מתמודדת, בין השאר, מול עצמה, על התפקיד שעשתה ב"חיים ללא כיסוי".
בהקרנה בפסטיבל, כששלג חיכתה בחוץ, ניגש אליה ידיד של דאנה ושאל אם היא רואה את "הזמר במסכה". "אמרתי לו שאין לי מושג, שאני לא מכירה את התוכנית, והוא אמר שהוא חושב שדאנה נמצאת שם. כשמרטין והיא חזרו הביתה הם צפו בתוכנית, חיפשו את דאנה ומצאו אותה בתוך סופגנייה, זו שבסוף לקחה את העונה. "זה היה כל כך דיסקרטי", היא צוחקת, "לא אמרנו לה כלום, אבל זה הכניס לנו אדרנלין.
"בילדים של דאנה, ובאלה של נעמי, בסקרנות הזו שלהם, אני רואה את היופי של החיים. זה נותן תקווה. כמו מפגש שהיה לי לא מזמן עם שחקנים בשנה שנייה בסם שפיגל. שיחקתי בסרט סטודנטים והם חושבים שאני עושה להם טובה, אבל הם בעצם אלה שעושים לי כשהם מאפשרים לי מפגש עם העתיד. כשאני רואה את העשייה, את החוכמה ואת היופי, זה סוג של ריפוי, של תקווה".
כשאני שואלת, פסע לפני סיום, אם היא רואה עולם שבו היא חותמת על עצומת האמנים שקוראת להפסקת המלחמה, היא נושמת את המחשבה ואומרת ש"אני רוצה לסיים את הסיוט המתמשך הזה. אני יודעת וחווה את הנזק העצום גם לדורות קדימה, לכל אחד ולנפש הקולקטיבית שלנו כעם. לחיים עצמם. לשגרה ולחלומות של כולנו.
"אני רוצה לראות את החטופים בבית חבוקים עם היקרים שלהם. אי אפשר להכיל את המצב שהם והמשפחות שלהם עוברים. הוא לא אנושי. אני רוצה לראות את הלוחמים חוזרים הביתה לחיים שלווים, נורמליים. רוצה לראות כאן עתיד. מייחלת ליום שבו נוכל להרפות ממלחמה, להתחיל לשקם ולרפא, להזכיר ללב הכואב, שרואה וחווה כל כך הרבה כאב ואכזריות, מה הן חמלה והזדהות אנושית בסיסית.
"אבל לעולם לא אצא נגד הלוחמים, שהרבה מהם אני מכירה אישית והם אנשים ערכיים ומוסריים שנותנים את נפשם בשביל כולנו. בחיים לא אצא נגדם. להפך, אני מצדיעה להם".
