משפחת זגורי עשתה הרבה מאוד רעש כששודרה לפני עשור. היא הרעישה מבחינת הפופולריות שלה כסדרה, אבל גם בעוצמות הדציבלים, הבוטות והרעל שלה כמשפחה. במבט לאחור, הזגורים היו כנראה המשפחה הכי צעקנית ורעילה בתולדות הטלוויזיה העברית. במשך שתי עונות ויותר מ־50 פרקים, לא היה רגע שבו בני הבית לא קיללו זה את זה, צרחו והעליבו, השליכו חפצים ורגשות, שיקרו, גנבו וחיבקו.
זגורי חוזרת - בלי איבגי
באחד הפרקים, מישהו - לא זוכר מי - הציע שכולם יישבו בסלון דירת העמידר המשפחתית בבאר שבע וינסו לפתור מחלוקות בשיחה רגועה ומכבדת. "מה אנחנו, משפחה קוסבי?", השיב בתמיהה האח הבכור לפני ששוב התחדשו הוויכוחים.
בשבוע הקרוב תתקאמבק סדרת הלהיט של HOT "זגורי אימפריה", מהדרמות הכי מצליחות של העשור הקודם - ואת העונה החדשה היא תעשה ללא הזגורי הראשי, משה איבגי, שגילם את אב המשפחה הדומיננטי, הדמות שהובילה וניווטה את הטירוף המשפחתי שהתגבש להיות רוח הסדרה. ו"זגורי אימפריה" בלי אלברט (בבר) זגורי זה כמו "משפחת קוסבי" בלי ביל קוסבי.
אימפריות נופלות
אף על פי ש"זגורי אימפריה" סיפקה קשת רחבה של דמויות צבעוניות - שמונה אחים ואחיות, אמא מחופפת, סבתא איקונית ושלל נספחים - האבא חמום המוח שעל פיו יישק דבר בלט מעל כולם. עם המבטא המרוקאי, השפם המסודר, העגיל באוזן והפתיל הקצר, איבגי נצץ בדמות הטרגית שגילם - מוכר פלאפל פרימיטיבי ואלים, קמצן ותחמן, שתמיד יעשה הכל למען המשפחה ואיכשהו יפספס ויהרוס את החיים לכולם.
יותר פשוט לייצר "זגורי" בלי איבגי מאשר לדמיין כיצד היתה מגיבה המדינה לו עבריין המין היה נכנס מחדש לנעלי הבית של בבר, נעמד על השולחן וצועק: "דפקתי את הקופה"
מערכת היחסים שלו עם אשתו, עם הבת המועדפת עליו ועם הבן המועדף עליה היו המניע לכל טוויסט שקידם את העלילה. הדמות המוקצנת שעשה היתה הלב הפועם של המשפחה. איבגי היה הסמל של "זגורי אימפריה".
זה לא מפתיע. כבר שנים איבגי הוא סמל של סדרות איקוניות וסרטי פולחן בתרבות הישראלית - אבל הוא גם הסמל של מהפכת המי־טו והשלכותיה. בראייה חברתית, איבגי הפך לפרזנטור לא רשמי של עבירות מין בישראל - דווקא בגלל היותו מפורסם, מצליחן ואהוב שנתפס ונענש. ובתום העונה האחרונה, ובעקבות עדויות רבות על מעשים שביצע לאורך הקריירה, הוא עמד לדין, הורשע על חלקם וישב בכלא חמישה חודשים וחצי.
"זגורי" היתה הדבר הגדול האחרון שאיבגי עשה לפני שקונסל. בראיונות היח"צ לקראת שובה של הסדרה, אנשיה נשאלו על היעדרותו מהעונה החדשה, וכולם ענו תשובות קלישאתיות שנוסחו מראש. היוצר, מאור זגורי, העיד שקיבל את אישורו של איבגי להתפתחויות הצפויות בעלילה בלעדיו. דמותו תישאר נוכחת בסיפור העונתי, ומשפחתו תנסה לפענח לאן נעלם. האם הוא חי או מת? כנראה נקבל תשובה בהמשך. מה שבטוח זה שלא נראה את פרצופו על המסך.
וכך, הסדרה החשובה תחזור ללא הזגורי הכי חשוב, רק כי השחקן שגילם את הדמות שרוף בתודעה הציבורית. אבל האמת? יותר פשוט לייצר "זגורי" בלי איבגי מאשר לדמיין כיצד היתה מגיבה המדינה לו עבריין המין היה נכנס מחדש לנעלי הבית של בבר, נעמד על השולחן וצועק: "דפקתי את הקופה". האם אנחנו, כצופים, בכלל היינו מסוגלים לצפות בו בניטרליות מבלי להתגרד מול הטלוויזיה בחוסר נוחות פרק אחרי פרק? אין לי תשובה, אבל אחשוב על זה לצלילי שיר של אייל גולן, שנחקר ב־2013 בחשד לבעילה אסורה בקטינות, ובכל זאת שיריו ממשיכים להתנגן ברדיו, בתדירות גבוהה.
זוהר המלך?
אין ממש חוקים ברורים ומוחלטים בתרבות הביטול. "בית הקלפים", לדוגמה, החזיקה עונה אחת בלבד אחרי שזרקה ממנה את הסטאר הכי גדול, קווין ספייסי, כתוצאה מחשיפת תקיפות מיניות שלו. מהצד השני - אותו ספייסי, שבוטל ברוב מדינות העולם המערבי, מילא לאחרונה אולמות בישראל ומכר כרטיסים במאות שקלים למופע יחיד שהוא מציג, כאילו לא קרה דבר.
דווקא בזמן ההצלחה הגדולה של נועה קולר והסדרה החדשה שלה ("מקום שמח"), קשה לשכוח את ההתרסקות שחווה במקביל ארז דריגס, שיצר איתה בתחילת הדרך את הקומדיה "חזרות". מאז שהואשם בהטרדות, דריגס נודה מהמיינסטרים ולא הצליח לפלס דרכו חזרה.
עם זאת, אצלנו במדינת היהודים, בודדים הם אלה שבאמת קונסלו ושילמו מחיר כבד על מעשיהם האסורים. זוהר ארגוב הורשע בזמנו באונס, ועד היום מהללים אותו ומנגנים אותו ברדיו ובמועדונים, ממש כפי שמייקל ג'קסון הוא עדיין חלק בלתי נפרד מכל פלייליסט.
דידי הררי חזר לשדר ברדיו. עומר אצילי סוחב את בית"ר על גבו כאילו היתה קטינה. ח"כ חנוך מילביצקי, החשוד באונס, קודם לתפקיד יו"ר ועדת הכספים. אנחנו חיים בחברה שהפכה את אייל גולן ואת ינון מגל לגיבורי התרבות שלה; חברה שמעריצה את דונלד טראמפ ושנתנה לו את המפתחות לניהול העולם, בזמן שהיא מודעת היטב ליחסו המזלזל והמיני כלפי נשים.
ביטול הביטול
למעשה, תרבות הביטול, שמעולם לא באמת הצדיקה את עצמה, פשטה את הרגל. היא הפכה לכלי ניגוח חברתי ופוליטי ולתרבות ביטול סלקטיבית. כמו גיליוטינה בכיכר העיר, שעורפים בה ראשים בלי כללים ובלי חוקים, יום כן ויום לא. התחלנו לתייג אמנים, שחקנים וזמרים על פי השקפת עולמם, על פי דעותיהם הפוליטיות או על פי גזע, מין ודת. השתמשנו בתרבות הביטול כדי למנוע מאנשים בעלי סולם ערכים שונה משלנו לצרוך את התרבות שהם מעוניינים לצרוך.
אני די בטוח ש"זגורי אימפריה" תסתדר גם בלי איבגי, אבל היא לא תהיה אותה הסדרה בלעדיו. אף שהוא כבר "שילם את חובו לחברה", ואף שנהוג להטיף למתן הזדמנות שנייה, זה כאילו מובן מאליו שאיבגי לא יכול יותר להיות חלק ממשפחת זגורי.
אבל למה בעצם? מה ננרמל דרך ביטול הביטול של איבגי שעדיין לא נרמלו עד עכשיו? הרי אם מאור זגורי מסוגל לכתוב ולביים מחזמר בקאמרי שמבוסס על שירי אייל גולן - הוא יכול גם להמשיך לכתוב את הדמות שגילם משה איבגי ב"זגורי אימפריה". ואם במשך עשור עוד לא הצלחנו לגבש כללים מוחלטים וברורים לגבי את מי מקנסלים ואת מי לא, אולי הגענו לרגע שבו הגיע הזמן לשים רגשות אשם בצד ולהפריד בין האמנות לבין האמן.
להרביץ בדיחה
לפני 20 שנה נזרק טוביה צפיר מהסדרה "טלנובלה בע"מ" אחרי שהיכה עובדת הפקה. יוצרי הסדרה השתמשו במקרה כדי לייצר סצנה פארודית, שהתבדחה על סדרות שמחליפות בין שחקנים באותה דמות. "נביא שחקן אחר, אף אחד לא ישים לב", אמר בפרק ההוא שרון אלכסנדר, שהחליף את צפיר בגילום דמותו של המפיק.
בין ערוצים: יש למישהו זמרת במ'?
בין אסי עזר ורותם סלע לבין חלק ממתמודדי "הכוכב הבא של ישראל לאירוויזיון" יש פער שמתקרב ל־30 שנה. כתוצאה מכך, השבוע נולד דיאלוג מדהים שהם ניהלו בשידור עם זמרת בת 17, גילי צנעני, שבחרה לשיר את הלהיט הוותיק "Girls Just Wanna Have Fun" בגרסה של סינדי לאופר.
היא סיפרה שגילתה אותו דרך טרנד בטיקטוק, ואז נשאלה מה היא יודעת על השיר שתשיר. הנערה לא ידעה דבר, וטעתה לחשוב שהמבצעת מתה מזמן. המנחה התנדב לחנך, וסיפר לה שהשיר יצא בזמנו במקביל ללהיט אחר, "Like a Virgin". ושוב, הנערה וחבריה הטינאייג'רים הגיבו בפנים חתומות. עזר וסלע ביררו אם מישהו מהצעירים שמע על מדונה, ושמעו בתגובה את השאלה "היא זמרת?"
"אדם שלא יודע את ההיסטוריה שלו לא יודע לאן הוא הולך", סיכם עזר את הדיאלוג המוזר, והצעירה שמולו הוסיפה: "אפילו את המשפט הזה אני לא מכירה".
להתמכר/לוותר
לנדמן (HOT)
"לנדמן", שחזרה לאחרונה לעונה שנייה, לא מתביישת להיות סדרה שמרנית ולגחך על הפרוגרסיב. היא כאילו לוקחת את הטראמפיזם למחוזות אפורים בתעשיית הנפט והקדיחות, אבל עושה את זה כל כך טוב וכל כך נעים, שמוכרחים להתמכר.
בשדות הפתוחים של טקסס הגברים שולפים לפני שהם מדברים, ובעולם של "לנדמן" הדמויות ניזונות מהטסטוסטרון של בילי בוב תורנטון ועורגות לתקופה אחרת. טלוויזיית אולדסקול נכחדת של כסף, עשן סיגריות, גרבוצים, נשים יפות - וגם דמי מור וג'ון האם.
המופקרים (נטפליקס)
מתברר שלא מספיק לקחת שתי שחקניות ענקיות כמו לנה הידי (סרסיי לאניסטר מ"משחקי הכס") וג'יליאן אנדרסון ("הכתר" ו"חינוך מיני", אבל בעיקר הסוכנת סקאלי מ"תיקים באפלה"), לזרוק אותן לתוך דרמת מערבונים תקופתית על המערב הפרוע ולשדר בנטפליקס.
"המופקרים" ("The Abandons") פשוט לא מצליחה להתרומם לאורך שבעת פרקיה המדממים, על שתי נשים ומשפחותיהן ממעמדות שונים שנאבקות על אדמה ואהבה. כמו ירייה באפלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
