בשבועות האחרונים, מתחת לרדאר של הדיווחים הביטחוניים, נרשם אירוע חברתי דרמטי: סביב צו איסור פרסום שהטיל בית המשפט על שמו של חשוד באונס, שטף את הרשתות החברתיות גל מחאה אדיר, שבמסגרתו עוד ועוד נשים ישראליות החלו לחבר מחדש רסיסים של טראומה מודחקת. שתיים מהן אף הגישו תלונות למשטרה.
את המחאה החלה המוזיקאית שי־לי עטרי מכפר עזה, ששכלה את בן זוגה יהב וינר, שהגן עליה ועל בתם התינוקת במתקפת 7 באוקטובר. שי־לי סיפרה שהטראומה הלאומית הקשה שחוותה הובילה אותה להתמודדות עם טראומה מוקדמת יותר, של אונס תחת השפעת סם אונס.
היא התלוננה במשטרה, ובית המשפט החליט להתחשב במצבו הנפשי של החשוד ואסר לפרסם את שמו, מה שמנע אפשרות להגיע למתלוננות נוספות, אם יש כאלה. המתלוננת השנייה נגד אותו אדם, נעמה שחר, שנחשפה בחדשות 12 ובפוסט בפייסבוק, כתבה, לאחר ששמעה את סיפורה של שי־לי: "כשגיליתי שהאדם הזה הוא מי שתקף (לכאורה) גם את שי־לי עטרי, ושבסיפור שלה היה מעורב סם אונס, נשמטה לי הקרקע מתחת לרגליים. ההשתכרות המפתיעה שלי קיבלה פרשנות חדשה".
בעקבות זאת, קמה ברשת "מחאת האקרוסטיכון", ונשים רבות שיתפו את שמו של החשוד באותיות הראשונות של כל שורה - והראו שלא רק מערכת אכיפת החוק יכולה לדרוש צדק. הן לא ממתינות עוד למשטרה ולפרקליטות כדי לתבוע צדק, אלא יוצרות לעצמן שפה, לעיתים מרומזת, כדי לספר את מה שקשה להוכיח.
המקרים של שי־לי, של נעמה ושל שאר נפגעות סם האונס (לכאורה) שהצטרפו למחאה ממחישים את הבעיה המורכבת במפגש שבין מערכת אכיפת החוק למציאות - שימוש בחומרים כמו GHB ו־GBL, המטשטשים שליטה וזיכרון, ונעלמים מהגוף בתוך שעות, כך שכמעט בלתי אפשרי להתחקות אחריהם בדיעבד. רשויות החוק מנסות להתמודד עם התופעה, אבל יכולותיהן לאמת את החשדות מצומצמות מאוד - את המחיר העצום משלמות הקורבנות.
כעת מגזין "היום" מביא כאן את סיפוריהן של שלוש נשים אמיצות שעדיין נאבקות על נפשן וקולן.
אופיר שטוי: "אני עדיין נלחמת על עצמי"
על עורפה של אופיר שטוי (30) מתל אביב מקועקע התאריך 27.1.2019 - היום שבו ישבה בבר עם ידיד קרוב, ונאנסה לאחר שלמשקה שלה הוחדר סם אונס. הקעקוע לא נועד להנצחת האירוע הקשה, שהוביל לשחרורה משירות קבע בצה"ל, אלא להזכיר לה שהטראומה שחוותה לא תנהל אותה ואת חייה.
"הייתי בת 22 והוא היה סטודנט לרפואה באחת ממדינות אירופה, שרצה להיות גינקולוג. באף שלב לא היה בינינו קשר רומנטי, כי הייתי אחרי פרידה מקשר ארוך־שנים. רק היו לנו חברים משותפים. כשהוא הגיע לבקר בארץ, קבענו להיפגש בשבת, בחצות, בבר בדיזנגוף, כי למחרת לא היתה לי משמרת מבצעית. כשסיימנו את הבילוי, בסביבות 2:30 לפנות בוקר, אמרתי לו שאקח מונית לאחותי בהרצליה, ולפני כן נכנסתי לשירותים. כשקמתי מהכיסא, היתה לי סחרחורת מוזרה. אני זוכרת את הכניסה ואת היציאה מהשירותים - ואחרי זה הכל נמחק. אין לי זיכרון של ארבע שעות.
"מהבר הוא לקח אותי אל הוריו, שגרים לא רחוק משם, כשאני בלי מעיל, ארנק וטלפון, ושם הוא אנס אותי בלי שידעתי מה קורה. אחר כך הוא הזמין מונית מהאפליקציה בטלפון שלי, והעיף אותי מהבית כשאני בלי נעליים, באמצע החורף. הגעתי להרצליה ב־4:30 ולא מצאתי את הדירה של אחותי מרוב שהייתי מטושטשת. כשאני יחפה, דפקתי על דלתות של דירות בניינים אחרים, ואנשים חשבו שאני בטריפ. רק ב־6:30 הגעתי לבניין הנכון. אחותי אמרה שהייתי מבולבלת, שלא הצלחתי להשלים משפטים, ושהיה לי מבט חלול. לא ידעתי להסביר למה אני בלי נעליים ומעיל.
אופיר שטוי: "בהתחלה עוד הייתי בגישה שאולי הוא לא הצליח, אולי התעוררתי בזמן. רק בהמשך התחברו לי הנקודות, עם המקלחת, עם זה שהוא שטף אותי, כנראה במטרה לטשטש ראיות. ככל שהסכמתי להתבונן על זה יותר, כך יכולתי יותר להודות בחוסר האונים שלי"
"אחותי ידעה שאני לא נוגעת בסמים, כי אני אנטי, והחליטה לקחת אותי לבית החולים. במקביל, ההורים שלי התקשרו למשטרה. לפני שנכנסנו למיון הלכתי לשירותים וכאב לי כמו שלא כאב לי אף פעם. בכיתי בהיסטריה, כי התחלתי להבין מה קרה. אמרתי לרופא שהייתי בבר ויותר מזה אני לא זוכרת, והוא שלח אותי מייד לחדר 4 בוולפסון. לא ידעתי אז שמדובר במרכז לנפגעי תקיפה מינית.
"מסרתי שם את הפרטים של הידיד, והוא טען שקיימנו יחסי מין בהסכמה ובלי אמצעי מניעה. הוא ידע שאם יגיד את זה, לא יוכלו להאשים אותו בכלום. איזו הסכמה היתה שם בדיוק אם אני לא זוכרת כלום? אולי היו עוד אנשים שאנסו אותי שם? חוקרת המשטרה שליוותה אותי ביקשה שאגיע למחרת לתחנה להגיש תלונה.
"המשטרה בדקה את המצלמות בבר, ומשום מה הכל עבד, למעט המצלמה שהיתה מכוונת למקום הישיבה שלנו. היו לי סרטים בראש. אולי מישהו מחק את זה? אולי זו המלצרית, שאצלה בבית היו משום מה החפצים שלי? המשטרה זימנה אותנו לעימות, וכשראיתי אותו נפלתי על הרצפה בצרחות. החוקרת לא התייחסה אלינו, וכל הזמן התעסקה עם הטלפון. בסיום העימות שוב צנחתי מעולפת לרצפה.
"הרגשתי שהמשטרה לא מתייחסת אלי כמו שצריך. למחרת מצאנו את הנעליים שלי ברחוב, ואמא שלי עברה מבית עסק אחד לשני, עד שהשיגה חומרים ממצלמות אבטחה. רואים אותנו שם הולכים, כשהוא עושה משום מה עיקוף, אולי כדי לוודא שהסם משפיע כמו שצריך. רואים שם שאני בקושי הולכת, ושהוא מושך אותי".
חודשיים לאחר האונס, אופיר הגיעה לבדיקה שבה לוקחים קווצות שיער ושולחים למעבדה טוקסיקולוגית מיוחדת באיטליה, שמסוגלת לגלות אם אכן היה שימוש בסם אונס. הדרך שבה התבררה התשובה תמוהה במיוחד.
"התיק עבר מהמשטרה לפרקליטות, והם קיבלו הודעה ממשרד הבריאות שלא נמצאו ממצאים מיוחדים", משחזרת אופיר. "נשברתי. קיוויתי שהפרקליטות תגיש כתב אישום גם בלי הבדיקה, כי הרי קיימו איתי יחסי מין מבלי שיכולתי להתנגד. רואים בסרטונים שאני לא בשליטה, אבל הפרקליטות בחרה לסגור את התיק - והתמוטטתי. רציתי למות. אשפזו אותי לחודשיים במרכז טיפולי, ושם החזירו לי את הביטחון בעצמי.
"כשהשתחררתי, התייצבתי בפרקליטות עם עו"ד רוני אלוני סדובניק וערערתי על סגירת התיק. לראשונה נחשפנו לחומרי חקירה, והתברר שאין אף מסמך בדיקה מאיטליה, ושהתוצאה התקבלה בשיחת טלפון. הכל היה נראה חובבני. אמא שלי פנתה למעבדה באיטליה, ואז התברר שלא בדקו בכלל בשערות סם אונס. הפרקליטות ביקשה מהמעבדה להריץ בדיקה נוספת, כי לקחו ממני המון קווצות שיער. היו לי חמש קרחות בראש בגלל זה. ואז הגיעה התוצאה, שלפיה בדם שלי נמצא GHB, סם אונס, בכמות גבוהה".
הפרקליטות פתחה שוב את התיק לנוכח הממצאים?
"לא. הם סירבו. הם טענו שהתיק לא מספיק חזק כדי לנצח, כי אין הוכחה ניצחת שהוא זה ששם לי את סם האונס. הוא היה סטודנט לרפואה, והיום הוא רופא בחו"ל, אז נראה לכם שהוא לא היה שם לב שמשהו אצלי לא בסדר? אם נשים בצד את סם האונס, הוא עדיין קיים איתי יחסי מין מבלי שאני מודעת לכך. החלטתי להיאבק בלי הפרקליטות, והגשתי נגדו תביעה אזרחית. רק לפני שנה החליט בית המשפט שנגרם לי נזק, אבל אי אפשר לקשור אותו לאירוע".
אופיר, רס"ן במילואים, לא נתנה להחלטה לשבור אותה. כמו עוף החול, היא הרימה את עצמה מהאפר, פתחה בלוג וקמפיין פייסבוק תחת הכותרת "הכל רק לא לשתוק", ושם היא מגוללת את סיפורה. נוסף על כך, היא מופיעה בוועדות בכנסת כדי לקדם פתיחה של מעבדה טוקסיקולוגית משפטית כמו באיטליה, מרצה בבתי חולים ומול אזרחים, ומלווה נפגעות סם אונס אחרות. ב־7 באוקטובר היא חזרה לשירות מילואים מלא, ובמקביל היא גם סטודנטית לקדם־רפואה.
"אני לא מחפשת יותר להעמיד אותו לדין, כי אני במקום אחר", היא אומרת. "הוא לקח לי מספיק שנים מהחיים. היום אני מביטה על המאבק של שי־לי עטרי ונעמה שחר, ואני מזדהה עם הרצון שלהן לחשוף את שמו של האנס. אני מקווה שהן יודעות שחשיפת השם לא מבטיחה שהוא יעמוד לדין, אבל תאפשר לנשים אחרות להשמיע את קולן.
"המסר שלי הוא שנשים כמוני, שנפגעו, יעשו את מה שנכון להן. השאר לא מעניין. גם לא התגובות הלא נעימות. שימצאו את עצמן ואת הריפוי שלהן, כי הן לא יכולות לשלוט על התוצאה. לדעתי, היום יש בישראל אפס הרשעות על שימוש בסם אונס, והמנגנון חייב להשתפר. האנסים לא טיפשים, והם מבינים את הפוטנציאל.
"אני מקווה ששי־לי ונעמה יודעות שהן לא טעו. הנפש שלנו נוטה להאשים את עצמה. אני מסבירה לבנות שאני מלווה שברוב המקרים לא יוגש כתב אישום, אבל הדרך שהן יעשו חשובה לא פחות. אני יצאתי למסע שלי כדי לעשות צדק, ולצערי לא נעשה צדק, אבל אני לא מתחרטת על הדרך הקשה והמייסרת שעברתי. עשיתי הכל על פי הספר, יש סרטונים ובדיקת מעבדה - אבל לא הצלחתי לשכנע את המשטרה והפרקליטות.
"עד היום יש לזה השלכות מבחינתי, ואני לא בזוגיות. זו ה'מתנה' שהאנסים משאירים לך. אני רוצה להתחתן ולהקים משפחה, אבל בכל פעם שאני יוצאת לפגישות אני נחסמת וחשדנית. ההתקדמות שלי איטית, ואני עדיין נלחמת על עצמי. נלקחו ממני התמימות והיכולת לסמוך על בני אדם, אבל לא אתן לו לקחת ממני גם את החלום של זוגיות ומשפחה. כל מי שתבחר בחיים, זה הניצחון שלה".
טל זולטי: "לעולם לא אדע מה קרה"
זיכרון הערב ההוא חזר לטל זולטי (37), שחקנית לשעבר ומורה לתיאטרון בחטיבת ביניים, כשפגשה אותו שנים לאחר מכן - הפעם עם אשתו וילדיו. "עברתי הרבה עם הסיפור הזה, עם ההבנה שלי של מה שקרה שם, ועם ההכרה שלעולם לא אדע עד הסוף מה קרה", היא משתפת. "גם לקח לי הרבה זמן להבין שהוא כזה, כי הדמות שלו בעיניי היתה שונה לגמרי.
"הרבה זמן הייתי באיזו הדחקה, הכחשה מוחלטת, מתוך החלטה מודעת. מחקתי את זה - עד שנתקלתי בו במקרה. זה הגיע בגל אחד, ואני שוב שם, בלי יכולת לזוז. ההתנהגות שלו עשתה לי פלאשבק, ופתאום הסכמתי להסתכל אחורה על הערב ההוא.
"אחרי המפגש הזה הלכתי לטיפול. בהתחלה עוד הייתי בגישה שאולי הוא לא הצליח, אולי לא עמד לו, אולי התעוררתי בזמן. לא יודעת למה סיפרתי לעצמי את זה. רק בהמשך התחברו לי הנקודות, עם המקלחת, עם זה שהוא שטף אותי, כנראה במטרה לטשטש ראיות.
"אחר כך לקח לי עוד זמן לעכל את זה. ככל שהסכמתי להתבונן על זה יותר, כך יכולתי יותר להודות בחוסר האונים שלי. זה מה שהיה לי הכי קשה להכיר בו - שלא היה לי איך להגן על עצמי ברגעים האלה. הרבה שנים הרגשתי מאוד אשמה. למה הלכתי אליו? איך הגעתי למצב הזה? למה לא עצרתי את זה?".
טל זולטי: "הייתי נבוכה שהגעתי בכלל למצב הזה. חברות אמרו לי 'את נחמדה מדי, אל תתפלאי'. אז ישר לקחתי על עצמי את האשמה, ורק פחדתי שהוא יגיד לכולם שאני 'שרמוטה'. ההסכם שלי עם עצמי היה שאני לא הולכת להיזכר בערב הזה יותר בחיים"
איך פגשת אותו?
"הייתי בת 23 כשהתחלתי לעשות מופע סטנד־אפ בערבים של הקומיקאית תום יער במועדון ה'אוזן בר' בתל אביב, יחד עם כל מיני סטנד-אפיסטים מתחילים, שהוא היה אחד מהם, מבוגר ממני בעשור ומאוד מצחיק. הייתי אז בבחינות קבלה לבית ספר למשחק, והוא היה בוגר 'ניסן נתיב', אז הוא עודד אותי, נתן לי טיפים וניחם אותי כשלא הצלחתי. למעשה, הוא חנך אותי. הערצתי אותו, הסתכלתי עליו מלמטה. הייתי ילדה.
"יום אחד הוא הזמין אותי אליו הביתה, לעבוד על הסטנד־אפ. זה היה בשישי בערב, ואני זוכרת שאפילו חשבתי שאולי הוא רוצה להתחיל איתי. החלטתי שאגיד לו בעדינות שאני לא בעניין".
לבסוף, היא הגיעה אליו, כידידה. "זאת היתה הפעם הראשונה שהייתי אצלו בבית. ישבנו במרפסת חדר השינה שלו, ואז הוא הלך למטבח להביא לשנינו בירה. באותם ימים יצאתי הרבה. הייתי שותה צ'ייסרים. זה לא היה אמור לקרות לי מבירה. לקחתי שניים-שלושה שלוקים מהבירה, והרגשתי שהחדר מסתובב, שאני לא מצליחה להחזיק את עצמי. איך שהוא ראה שאני עומדת ליפול, הוא קפץ עלי והתחיל לנשק אותי. זה נכנס לתוך הסחרחורת.
"ניסיתי לדבר ולא הצלחתי. ניסיתי להרים את הידיים ולא הצלחתי לזוז - ואז הוא הרים אותי וגרר אותי למיטה. משם אני לא יודעת מה קרה. התמונה הבאה שיש לי היא שאני מתעוררת עירומה על המיטה שלו, והוא רוכן מעלי. הגוף עדיין לא קם, אבל העיניים נפקחו, הראש התעורר. הוא הופתע לראות שאני ערה, מסתכלת, ואז הוא הרים אותי, שם אותי במקלחת ושטף אותי. הייתי מעורפלת, לא יכולתי לזוז. הרגשתי כאילו אני לא מחוברת לגוף שלי. זה מזכיר שיתוק שינה".
טל זולטי: "ידעתי שיהיה לי מאוד קשה אם הוא יכחיש שהוא עשה את זה. לא הכל אני זוכרת, אז הכי קל לו להגיד שלא קרה כלום. זאת מילה שלי מול מילה שלו. פחדתי שהוא יגיד שאני ממציאה או מדמיינת, או שהוא ייצא למאבק מולי. ידעתי שלא ייעשה צדק, שהוא לא ייענש על זה"
מה חשבת שקורה לך?
"לא הבנתי. חשבתי שאולי זה השילוב של עישון ושתיית אלכוהול. הייתי נבוכה שהגעתי בכלל למצב הזה. לא העזתי לחשוב בכלל בכיוון. הייתי בטוחה שהוא אדם טוב. אז לא היה עדיין 'Me Too', לא היתה מודעות לפגיעות מיניות. זה לא היה בשיח. זאת היתה בושה לנשים. אם זה קרה לך, כנראה לא שמרת על עצמך מספיק.
"ואני גם ככה הייתי מוטרדת לא מעט, כי הייתי נחמדה. חברות אמרו לי 'את נחמדה מדי, אל תתפלאי'. אז ישר לקחתי על עצמי את האשמה, ורק פחדתי שהוא יגיד לכולם שאני 'שרמוטה' ויספר שהגעתי למצב הזה. כל כך התביישתי, שההסכם שלי עם עצמי היה שאני לא הולכת להיזכר בערב הזה יותר בחיים.
"עזבתי את ערבי הסטנד־אפ, עשיתי הסבה לחינוך, והוא לא יצר איתי קשר מאז. לא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו מאז אותו ערב - עד אחרי שבע שנים, כשפגשתי אותו. עבדתי ב'זאפה', וערב אחד ראיתי שהוא מופיע שם. אמרתי לעצמי, 'די, את לא יכולה להתבייש יותר בדבר הזה, תגידי לו שלום ותעבירי את זה'. הרי עברו הרבה שנים.
"נכנסתי לחדר האמנים. באתי לדבר איתו, והוא פשוט לא היה יכול להסתכל לי בעיניים. אשתו והילדים שלו היו איתנו בחדר, והוא היה בלחץ נוראי, מפוזר כזה. יצאתי מהחדר, ופתאום כל הערב חזר אלי - שהגוף שלי לא מגיב והוא גורר אותי למיטה, שאני מתעוררת והוא רוכן מעלי, שהוא שוטף אותי. התמונה מתחברת, כל האסימונים נופלים. ואז עלה בי חשד ברור שזה היה סם אונס.
"קיבלתי התקף חרדה. לא יכולתי להישאר במשמרת. יצאתי משם והתחלתי לעבור תהליך. זה התחיל בלספר לחברות שלי מה שאני חושבת שקרה, ואחר כך לפסיכולוג שלי. במשך שלוש שנים אמרתי לעצמי שזה לא הצליח לו. שהוא ניסה, אבל זה לא עבד לו. שעכשיו הוא נשוי, אז הוא בטח לא עושה את זה יותר. נתתי לעצמי הרבה סיבות לא להכיר בכך שזה קרה לי. זה היה יותר מדי, להבין את זה פתאום.
"ככל שנתתי לדבר הזה לשקוע ולהסכים להודות שזה קרה, יכולתי גם להתחיל להודות בכך שאני לא יודעת מה קרה. אין לי מושג מה הוא עשה לי. יש סיכוי גדול שהוא עשה לי הרבה דברים בזמן שלא הייתי בהכרה".
למה החלטת לא להתלונן?
"בגלל הרבה סיבות. קודם כל, עברו 14 שנים. ריחמתי על הילדים שלו, וידעתי שיהיה לי מאוד קשה אם הוא יכחיש שהוא עשה את זה. לא הכל אני זוכרת, אז הכי קל לו להגיד שלא קרה כלום. זאת מילה שלי מול מילה שלו. פחדתי שהוא יגיד שאני ממציאה או מדמיינת, או שהוא ייצא למאבק מולי. ידעתי שלא ייעשה צדק, שהוא לא ייענש על זה. רק אני אסבול מלהתלונן.
"ואז יצא כל הסיפור עם נעמה ושי־לי. וכשראיתי את התמיכה שהן מקבלות, שמאמינים להן ועוזרים להן, ושאפשר להשיג צדק לא רק באמצעות בית המשפט - החלטתי שאני חייבת לעשות את זה. זאת ההזדמנות הכי טובה לעמת אותו עם מה שהוא עשה. עכשיו יש לי את הגב, יש לי את האומץ, אני לא לבד. שלחתי לו את הפוסט של נעמה. אני לא צריכה להתבייש. הוא צריך להתבייש".
עו"ד גלי: "עמדתי מול תהום ללא סוף"
הפנייה של ת' אל עו"ד גלי (שם בדוי) דרך אפליקציית היכרויות נראתה מבטיחה. הוא תיאר את עצמו כמי שעובד בתאגיד ייעוץ אסטרטגי מוכר בארץ ובעולם, שותף בקרן הון סיכון שהתגורר בעבר שנים רבות בחו"ל. על הנייר, הם יכלו להיות הזוג המושלם. הרקע של גלי (32) לא פחות מרשים: היא השתחררה מתפקיד משמעותי בצה"ל, סיימה בהצטיינות לימודי משפטים, וכיום עובדת באחת הפירמות המוערכות בישראל.
"התכתבנו במשך תקופה, ואפילו בדקתי עליו בגוגל", היא משחזרת. "החלטנו להיפגש ב־26 בספטמבר 2024, והוא הזמין לנו מקום בבר יין בכיכר הבימה. אני זוכרת את הפגישה בינינו, את הישיבה על הבר, וגם חלק מהשיחה. את העיניים פקחתי בבוקר שאחרי, כשאני עירומה לחלוטין, בחדר שאני לא מכירה, ליד גבר שפגשתי ערב לפני כן. לא הבנתי איך הגעתי לסיטואציה הזו.
"שאלתי אותו אם שכבנו, והוא ענה בחיוב ואמר שעשינו את זה פעמיים, והיה מעולה. התאמצתי לחשוב ולשחזר, אבל שום דבר מהשעות האחרונות לא עלה לי בזיכרון. אפילו לא ידעתי שבמהלך הלילה היתה אזעקה בגלל ירי טילים של החות'ים מתימן. קמתי והתלבשתי, והוא הציע לי קפה אבל סירבתי. הוא רצה לקיים שוב יחסי מין, וסירבתי. הזזתי אותו ממני, וביקשתי שיעזור לי להזמין מונית כי הרגשתי מבולבלת. לא תקשרתי ולא הייתי מחוברת. חשבתי בהתחלה ששתיתי יותר מדי.
עו"ד גלי: "כשנכנסתי לחדר של החוקרת היא אמרה לי משפט מזעזע בנוסח 'אם הייתי עוברת אונס, הייתי רוצה שהוא יהיה אכזרי כדי שארגיש את זה'. הייתי בשוק. אמרתי לה שאף אחד לא שאל אותי איך לאנוס אותי. הרגשתי איך הקרקע פשוט נשמטת לי מתחת לרגליים"
"במהלך השעות הבאות הוא השאיר לי הודעות באובססיביות, ולא הבנתי מה הוא רוצה. הייתי כל כך באאוט, שהגעתי הביתה ועשיתי קודם כל כביסה. בצהריים ביקשתי מחברה שתגיע אלי כי רציתי לדבר עם מישהו על מה שקרה. אמרתי לה שאני לא מבינה איך נמחק לי ככה חלק מהזיכרון, ולרגע לא חשבתי על סם אונס. אלה דברים שראיתי רק בטלוויזיה.
"החברה הציעה שנלך למיון בבית החולים. במשך שעות חיכיתי שם עד שהגיעה עובדת סוציאלית, ואחרי זה המתנתי עוד זמן רב עד ששלחו אותי לבדיקות בחדר 4. כשחזרתי הביתה חוויתי התקף חרדה, ואז נפל לי האסימון. עברתי אונס עם סם אונס.
"הטייטל 'נאנסת' היה קשה לי. חשבתי שאולי עדיף שאדחיק, כאילו שום דבר לא קרה. לא ישנתי כל הלילה, ולמחרת ניגשתי למשטרה כדי להגיש תלונה. חשבתי שהחלק הקשה כבר מאחוריי, אבל טעיתי. עמדתי מול תהום שאין לה סוף. כמו חיה פצועה שמתחננת לעזרה ורק חוטפת סטירות.
"בהתחלה ישבתי מחוץ לחדר של החוקרת עם עוד אנשים, ואז עבר שוטר וביקש מכל מי שהיה שם שיגיד למה הוא בא. אני אמורה לומר ליד כולם שנאנסתי? כעסתי. זה היה חסר רגישות.
"כשנכנסתי לחדר של החוקרת, היא אמרה לי משפט מזעזע בנוסח 'אם הייתי עוברת אונס, הייתי רוצה שהוא יהיה אכזרי כדי שארגיש את זה'. הייתי בשוק. אמרתי לה שאף אחד לא שאל אותי איך לאנוס אותי. הרגשתי איך הקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים".
פגשת מאז שוב את ת'?
"עברתי איתו עימות במשטרה, וזו היתה אחת החוויות הקשות בחיי. יצאתי מרוסקת ובאפיסת כוחות. מצד שני, הבנתי שזו היתה סגירת מעגל. הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו שהוא אנס אותי, שהוא איש חולה ושכל לילה הוא ילך לישון עם הידיעה של מה שעשה לי. אחרי חודש הגיעו התשובות מהבדיקות בבית החולים, והתברר שלא בדקו אם היה לי בדם סם אונס".
בבר היו מצלמות אבטחה?
"היו, ואני זו שהתחננה לבר שישמרו על הסרטונים יותר מהרגיל, כי המשטרה לא ביקשה אותם בהתחלה. היתה שם אחראית משמרת מדהימה, והיא שמרה אותם עד שהמשטרה הגיעה לקחת. מאחר שהתיק עדיין נמצא בחקירה, לא ברור לי אם החוקרים מצאו שם משהו. הזמינו אותי לעדות נוספת והראו לי חלק מהסרטונים, אבל לא יכולתי לצפות בהם, כי היה לי מאוד קשה. מהסרטונים נשקפת בחורה תמימה שבאה להכיר מישהו ואין לה מושג שהחיים שלה תכף עומדים להתהפך.
"בהמשך עשיתי גם בדיקת שיער שנשלחה למעבדה באיטליה. עברו מאז שנה וחצי ולא ידוע לי אם יש תוצאות. אף אחד לא מעדכן אותי. עשיתי כל מה שצריך כדי לעזור למשטרה, אבל התרסקתי מבחינה נפשית. ממי שהיו לה חיים מדהימים, שהגשימה את החלומות שלה, הפכתי לשבר כלי. לא הלכתי לעבודה, בקושי קמתי מהמיטה, חששתי לרדת עם הכלבה לטיול, ואפילו לא הצלחתי לקנות לעצמי קפה.
"לא יכולתי להיכנס למעלית אם היה בה גבר, לא הסתובבתי לבד, ועד היום אני לא נוגעת בכוס מים שמישהו אחר מגיש לי. התעסקתי רק עם מה שקרה לי והבנתי שהוא לקח ממני הכל. חוויתי כאב שבחיים לא חשבתי שיכול לקרות. בסופו של דבר הבנתי שהנפש חשובה יותר, והפסקתי ללחוץ על המשטרה. החלטתי להילחם על עצמי בשיניים".
כששמעה על החשיפה הכואבת של שי־לי ונעמה, חזרה גלי לאחור. "פתאום ראיתי בפייסבוק נשים חזקות שנחשפות וכותבות על דברים שגם אני עברתי, הבנתי את גודל התופעה - וזה מפחיד. מי מבטיח שזה לא יקרה לי שוב? אני חלק מאוכלוסייה מוחלשת. לראות את נעמה פותחת ככה את הלב ואת הנפש גרם לי להעריץ אותה. אני מאחלת לה ולשי־לי שישיגו צדק - וגם לעצמי. הלוואי שבזכות החשיפה שלהן משהו יזוז במערכת.
"הבחירה שלי כרגע היא לא להיחשף, כי המחיר הוא כבד. לא רציתי שההגדרה 'נאנסת' תצבע לי את החיים. כרגע, אני רק רוצה להתגבר על האירוע. זה נכון לנפש שלי, כי אני עדיין בתהליך החלמה. ייתכן שיום אחד אחשוב אחרת ואחשף בפניי ובשמי כדי לעזור לאחרות. אני יודעת שאין לי במה להתבייש, אבל אני מתחשבת גם בסבתא המבוגרת שלי, שלא יודעת מה עברתי. אני לא רוצה שבגילה היא תיאלץ להתמודד עם העובדה שנכדתה נאנסה.
"עכשיו אני מחכה לראות אם הפרקליטות תגיש כתב אישום. בית המשפט הוא העולם שלי, ואני אגיע להעיד אם צריך. חשוב לי שהוא יקבל את העונש שלו, אבל אני לא אופטימית לנוכח הנתונים. חשוב לי גם להחזיר לעצמי את השליטה על האירוע, כי אני עדיין קצת מאשימה את עצמי. החזרתי לעצמי חלק מהכוחות, כשבמהלך המילואים ליוויתי חיילים פצועים. להיות שם בשביל אחרים נתן לי משמעות והטעין אותי בכוחות שלא ידעתי שיש לי".
