את הכתבה הזאת לא נפתח בסיפורה של אישה שצועקת על כולם בלי סיבה או של מישהי עם הראש בתוך המקפיא. לא כי אין כאלה - יש, והרבה. אבל אם רוצים לעסוק בגיל המעבר ב־2026, כבר אי אפשר להסתפק בדימויים כאלה. לא כשמדובר באחד מהנושאים המרכזיים ביותר סביב בריאות האישה.
בשנים האחרונות השיח הזה כבר מזמן לא מתנהל רק בחדר הרופאה. ספרים, סדרות עלילתיות, סרטי קולנוע, פודקאסטים, קורסים, קליניקות פרטיות ומשפיעניות - גיל המעבר עובר לקדמת הבמה והדיבור עליו מתאפיין בפתיחות ובביטחון גדולים יותר, בשונה מארומת הבושה שנלוותה אליו בעבר הלא מאוד רחוק.
גם הממסד הרפואי משנה כיוון סביב הטיפול המרכזי שמלווה את התחום כבר עשרות שנים: ההורמונים - שעברו מפתרון מבטיח לסיכון שיש להיזהר ממנו, ושוב לטיפול לגיטימי ויעיל. אך בתוך הרעש הזה עולה שאלה פשוטה: למי בכלל כדאי להקשיב? האם מדובר במהפכה שמחזירה לנשים שליטה על הגוף שלהן, או בעוד גל שמכתיב להן איך הן אמורות להרגיש בגיל המעבר? והאם אנחנו באמת יודעות יותר, או פשוט מוצפות ביותר קולות, עצות והבטחות?
ספרן של שלי גרוס, סופרת, מתרגמת ועיתונאית לשעבר, ושל קרין קידר, מטפלת ברפואה סינית נשית, רואה אור בתזמון מושלם. "אין לנו מספיק אסטרוגן לשטויות האלה" (כתר, עריכה מדעית: ד"ר מורן שויקה רבאו) הוא מדריך מקיף, עכשווי, שנון ומעצים לשלב המורכב והמתעתע בחייהן של נשים. בניגוד לשיח הרפואי הקלאסי, הן מבקשות לדבר על גיל המעבר פחות כהפרעה שצריך "לתקן", ויותר כשלב חיים שצריך להבין ולנהל.
קרין קידר: "הדבר העיקרי שהוביל את הכתיבה היה החוויה שאין את הקול הזה, שמדבר על גם וגם, על ריבוי אפשרויות וחופש בחירה לנשים. קול שמדבר על הזכות להתבגר בלי שנצטרך להפוך את זה לאירוע רוחני, צבוע באווירה של מכשפה עם שיער ארוך וגלימה"
המסע שלהן הוא גם סמנטי. למשל, השימוש במילה "מסדרון" לתיאור התקופה כולה: מפרה־מנופאוזה (התקופה שלפני גיל המעבר, שבה האישה עדיין מקבלת וסת אך חווה סימנים גופניים לקראת הווסת כמו ירידות ועליות במצב הרוח, כאבי ראש ועוד), דרך פרי־מנופאוזה (התקופה שלפני גיל המעבר, שבה מתקיימים שינויים הורמונליים הדרגתיים, חוסר סדירות בווסת, גלי חום, דיכאון ועוד) ועד הפוסט־מנופאוזה (התקופה שמתחילה שנה לאחר הווסת האחרונה ועד למעשה סוף החיים), והחלפת המילה "תסמינים" ב"סימנים". הן נוקטות שינוי של השפה שאמור גם לשנות תודעה: פחות פתולוגיה, יותר חוויה.
"כשהתחלנו לעבוד על כתיבת הספר, לפני שלוש שנים, לא היה כלום", אומרת גרוס. "אני מרגישה שעכשיו יש סביב הנושא הזה סוג של חגיגה. זה קורה ממש עכשיו וזה עולמי. מרגש לדבר על זה ולקחת על זה סוג של בעלות. אני שמחה להוציא לאור ולפרק קשיים שפעם לא היה אפשר לגעת בהם".
כיצד זיהיתן את הצורך בכתיבת ספר על גיל המעבר?
קידר: "פשוט כי המענה שקיבלנו לא היה טוב. אחד הדברים המשמעותיים שאפשר להגיד על הדור שלנו הוא שאנחנו לא מקבלות את הדברים כמו שהם. אנחנו רוצות שיח. אנחנו חלק מדור נשי שבוחן מחדש כל צומת: זוגיות, אימהות, קריירה, מודל היופי, מיניות - ועכשיו גם את גיל המעבר. מכיוון שאנחנו גם ככה עצבניות בגיל הזה, קם גל של כעס בריא, ואז נוצר פיצוץ תרבותי".
גרוס: "במקביל, הרבה נשים מפורסמות בעולם הגיעו לגיל הזה ופגשו טכנולוגיה שמאפשרת להן פלטפורמה רחבה. וכשזה מגיע מגווינת' פלטרו, נעמי ווטס ומישל אובמה - כל אחת מרגישה שאם היא מדברת על זה, היא מחזירה את הכוח אליה".
קידר: "קיבלתי תגובות מגברים שאומרים שהם מרגישים שהם מפספסים משהו בכך שהם לא יחוו את גיל המעבר".
"מרגש להתבגר"
השתיים נפגשו לפני שבע שנים, כאשר גרוס, שסבלה מסימנים קשים של גיל המעבר, פנתה לקידר לטיפול. "הייתי בת 47. במהלך הטיפול גם קרין נכנסה לגיל המעבר. היו לנו אינסוף שיחות, מתוך החוויה האישית ומתוך הסתכלות רחבה, ואז הבנו שצריך להכניס עוד אנשים לשיחה הזאת".
איך נראה אצלכן גיל המעבר?
גרוס: "הסימנים הם הנושא האהוב עלי. גלשתי לגיל המעבר עם דימום משוגע ומצבי רוח מהגיהינום. אחר כך הגיעו כאבי מפרקים איומים, ועכשיו גם גלי חום".
קידר: "אני לא חושבת שהשיחה תתקיים בעוד כמה שנים. בדיוק כמו שלא נשאל נערה בגיל ההתבגרות מה יש לה. ועדיין, ממשיכים להתייחס לזה כאל אירוע רפואי מבודד, שעברת או לא, שאת צריכה להכחיש או לקבל.
"הדבר העיקרי שהוביל את הכתיבה שלנו היה החוויה שאין את הקול הזה, שמדבר על גם וגם, על ריבוי אפשרויות ועל חופש בחירה לנשים. קול שמדבר על הזכות להתבגר, בלי שנצטרך להפוך את זה לאירוע רוחני, צבוע באווירה של מכשפה עם שיער ארוך וגלימה. ברור שזה מפחיד להזדקן. אנחנו לא תמימות. אבל זה גם מרגש להתבגר, וזה אחרת ממה שחשבנו, ולא לרעה. הדמוניזציה שיש לתהליך ההתבגרות הנשית עוברת גם עלינו. יחד עם זאת, ככל שאנחנו מתבגרות, יש רווחים ספונטניים מהאירוע שבכלל לא מדוברים, כמו חופש ותרגול באמירת המילה 'לא' בלי אשמה או בושה. או פטור מלהרגיש שאת קישוט בעולם כל הזמן. כמה רדיקלי זה לעומת מה שהבטיחו לנו".
גרוס: "המלחמה אמנם האיצה את זה, אבל מאז שנכנסתי למסדרון גיל המעבר אני מרגישה שאני פחות מצחיקה. יכול להיות שהומור היה הדרך שלי להתמודד עם העולם ולוודא שאני מקסימה אנשים. היום פחות אכפת לי. אין לי כוח להצחיק את הזולת".
איזה מיתוס הייתן הכי רוצות לנפץ?
גרוס: "יש משפט בספר שאומר שאף פעם לא תהיי צעירה יותר ממה שאת היום, אבל את יכולה להיות חזקה ובריאה יותר ממה שהיית אתמול. זה מבחינתי משהו שנותן הרבה כוח ושליטה, בתקופה שיכולה להיות מאתגרת. חשבתי שמגיל 40 אני אמורה להיות במרוץ כזה, כי מפה תהיה הידרדרות - אז לא. עדיין יש אפשרות לעשות טוב לעצמך בשנים האלה".
קידר: "גיל המעבר נוצר אבולוציונית כדי שהחברה שלנו תוכל לצמוח. בחברה הציידית־לקטית נשים אחרי גיל הפוריות נחשבו צעירות וחזקות, אספו מזון, נשאו משקלים כבדים וגם החזיקו הרבה ידע. אנחנו, הנשים, תוכנתנו לזה, והיום אנחנו נזכרות במה שהטבע ייעד לנו. לכן אפשר לראות יותר ויותר נשים בנות 50 שיוצאות לטרקים ולמסעות. זה שייך להיסטוריה שלנו. גיל המעבר הוא יותר מכל תקופת מבחן. אם תהיי חכמה ותתנהלי נכון, תצאי מהמעבר יותר בריאה ויותר חזקה".
גם בגיל 70
בזמן שהשיח החדש מבקש להוציא את גיל המעבר מהעולם הרפואי, הוא תמיד חוזר לשם. מחזורים רבים פסקו מאז צאת הספר "Feminine Forever" ("נשית לנצח"), שראה אור ב־1966 ושהציג את גיל המעבר כמחלה שהופכת נשים ל"דהויות" ו"לא נשיות", ועד פרסום ספרן של גרוס וקידר.
ד"ר גדעון קופרניק, 81, יו"ר האגודה הישראלית לגיל המעבר וממרכזי הקורס לרפואת גיל המעבר בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ראה הכל. יחד עם ד"ר איריס יעיש, מומחית ברפואה פנימית ואנדוקרינולוגיה, מנהלת מרכז בריאות טרנסג'נדרים באיכילוב ומרפאה לטיפול בגיל המעבר, הם כתבו חוברת הדרכה בשם "מנופאוזה גיל המעבר: שינוי טבעי באמצע החיים".
כרמית כהן: "בהיריון 'מותר' להיות הורמונלית, אפילו צוחקים על זה, אבל מנופאוזה זה כבר 'גיל הבלות'. אין מספיק מודעות. גם בן הזוג שלי לא מבין. נשים רבות מגיעות לרופא נשים ומקבלות פתרון מהיר, אבל זה לא מספיק, זה תהליך שמשפיע על הנפש וגם על איכות החיים"
מדובר במדריך שחומק ממלכודת האפרוריות. הוא אסתטי, מזמין (מלווה ברישומיה היפים של מרב שין בן־אלון), יעיל, ומכיל מידע רב ועדכני על המנופאוזה, ובדומה לספרן של גרוס וקידר, מבקש להעניק סט כלים מודרני ולהפריך מיתוסים מיושנים. "מנופאוזה הוא שלב טבעי במהלך החיים. כל הנשים תגענה אליו, בממוצע בגיל חמישים", אומרת ד"ר יעיש. "שלב זה מאופיין בירידה של הורמון האסטרוגן לאפס. אין עוד פעילות שחלתית, אז גם אין אפשרות להיכנס להיריון.
"היום אנחנו יודעים שאפשר לטפל באישה כבר בשלב הפרי־מנופאוזה, כשהמחזור עוד קיים אך נהיה לא סדיר, ויש תסמינים רבים שדומים למנופאוזה עצמה. אישה שפסק לה המחזור בגיל 50, ברוב המקרים כבר חוותה שינויים קיצוניים במצב הרוח, גלי חום ועוד, אבל יש לא מעט נשים שעדיין מתעלמות מזה. הן חושבות שזה חלק מהחיים ושזה תקין. הרבה נשים עוברות את השלב הזה לבד, מבלי לפנות לאף אחד".
אילו עוד טעויות נשים עושות או חושבות בהקשר לתקופה הזאת?
"הרבה נשים אומרות לי, 'עברתי כבר את המנופאוזה'. הן לא יודעות שבעצם מהרגע שהמחזור מפסיק, כל החיים הן יהיו במנופאוזה. נשים רבות חושבות שטיפול הורמונלי גורם להשמנה, וזה לא נכון. למעשה, אסטרוגן טוב לרקמת השומן. יש גם מטופלות שחשבו שצריך להפסיק את הטיפול ההורמונלי אחרי כמה שנים, ברגע שתופעות מסוימות נרגעות, וזה גם לא נכון. אפשר לקחת אותו כל החיים".
כמה שנים יכולים להימשך התסמינים?
"גלי חום יכולים להימשך בממוצע 7.4 שנים, ויש גם בנות 70 ו־80 שמגיעות אלי עם גלי חום והפרעות בשינה. יש דברים שאפילו לא מדברים עליהם כמו עלייה בגירושים סביב גיל המנופאוזה. גם בתחום התעסוקה, רבע מהנשים מתפטרות או עוזבות את העבודה שלהן. יש ירידה בליבידו, יש יובש בנרתיק, כאבים בעת קיום יחסי מין. יש הרבה נושאים שקשורים למיניות שפחות מדברים עליהם, כמו העובדה שאפשר לקחת טסטוסטרון, שמסייע בעלייה בליבידו, ושזו לא גזירת גורל".
אחד הדברים הבולטים בשני המדריכים הוא יחסי הציבור הגרועים מאוד שיצאו לטיפול ההורמונלי בסימני גיל המעבר. עד שנת 2002 השימוש בהורמונים לסיוע בהתמודדות עם גיל המעבר היה נפוץ מאוד.
לדברי ד"ר קופרניק, "מאז התגלה הקשר בין הורמונים לבריאות האישה ב־1945, החלה מהפכה. אחרי הגילוי, רופאים החלו לטפל בתסמיני גיל המעבר באמצעות מתן אסטרוגן וחשבו 'גילינו את סם הנעורים'. בשנות ה־70 התגלה שבעצם זה לא רק טוב לתסמיני גיל המעבר, אלא גם מגן על האישה ממחלות לב וכלי דם.
"בהמשך התברר שטיפול לא נכון עלול להעלות את הסיכון לסרטן רירית הרחם, אז החלו לתת פרוגסטרון, שמגן על הרחם. כך לא רק פתרו את הבעיה, אלא הקטינו משמעותית את הסיכון לסרטן. נשים שלא טופלו תרופתית בהורמונים היו בסיכון גבוה יותר לסרטן. ואז, ב־2002, האמריקנים החליטו להשקיע מיליארד דולר במחקר שנקרא "(Women's Health Initiative (WHI".
שלי גרוס: "הרבה נשים מפורסמות בעולם הגיעו לגיל הזה ופגשו טכנולוגיה שמאפשרת להן פלטפורמה רחבה. וכשהשיח מנורמל על ידי גווינת' פלטרו, נעמי ווטס ומישל אובמה - כל אחת מרגישה שאם היא מדברת על זה, היא מחזירה את הכוח אליה"
יעיש: "להורמונים יצא שם רע בעקבות המחקר הזה, שתוצאותיו פורסמו בתקשורת לפני שהוא יצא בעיתונות הרפואית. המחקר הופסק לפני הזמן כי הוא הראה תוצאות של עלייה בסיכון למחלות לב ולסרטן שד. העניין הוא שהיו הרבה בעיות עם המחקר הזה. הגיל הממוצע של נשים בו היה 64. מדובר ביותר מעשר שנים אחרי המנופאוזה.
"נשים מתחת לגיל 60 או כאלה שהחלו טיפול לפני שחלפו עשר שנים מהמנופאוזה נמצאות במה שנקרא 'חלון הזדמנויות', והן לרוב ייהנו מהיתרונות הבריאותיים של הטיפול, תוך סיכון מופחת למחלות לב וכלי דם; לחלק גדול מהנשים שהשתתפו במחקר כבר היתה תחלואה מוקדמת; ההורמונים שהן קיבלו היו מסוג מסוים, שהיום כבר לא משתמשים בו, ועוד".
יעיש ממשיכה ואומרת שניתוח מתקדם של הממצאים הוביל אמנם לתוצאות אחרות, אבל זה היה כבר מאוחר מדי כי נשים פחדו להמשיך בטיפול התרופתי ולמעשה נשארו בלי פתרון אחר.
"עבור הרבה מהן היה מדובר בגזר דין קשה", אומר ד"ר קופרניק. "תסמינים יש בערך ל־80% מהנשים ואף ל־100% לדעתי, אם נעבור על כל 30 התסמינים העיקריים. עבור כשליש מהנשים מעל גיל 50, מדובר בבעיה תפקודית של ממש. רופאים פשוט הפסיקו לרשום הורמונים וגם נשים הפסיקו לבקש, וזה ירד מפרק. זה היה מאוד נוח לכל הצדדים".
אך לסיפור הזה יש תפנית, שקופרניק קורא לה "סוף טוב": "ביולי 2024, ה־FDA איגד פאנל של מומחים, כדי שיקבע מה נכון ומה לא. הפאנל הציג את מסקנותיו ובקהילה הרפואית התבקשו לחוות דעה. גם אנחנו שלחנו סקר שנעשה כאן, בישראל".
23 שנים אחרי שה־FDA הניח אזהרת Black Box - האזהרה הכי חמורה, שמודגשת במסגרת שחורה על תרופה, כדי להתריע על סיכון משמעותי או מסכן חיים - נפל דבר בקהילה הרפואית: בנובמבר האחרון קיים הארגון מסיבת עיתונאים והודיע על הסרת האזהרה.
מה השתנה מאז ההכרזה?
"עוד לא רואים עלייה משמעותית, אבל להבנתי העומס כבר מורגש בבתי החרושת, שלא עומדים בקצב הביקוש. זה לוקח זמן, לא פשוט לשבור מיתוס כזה. לא מאמינים לנו, חושבים שאנחנו רוצים להרוויח מזה כסף, או שהיום אנחנו אומרים ככה ובעוד חמש שנים נגיד אחרת".
כיצד אתם עונים לביקורת, שטוענת, בין היתר, שהעדכון הרגולטורי של ה־FDA מוקדם מדי, גורף מדי ומושפע מלחצים, למשל, מצד חברות התרופות?
יעיש: "אני תומכת בהסרת האזהרה הגורפת. היא לא הבחינה בין תכשירים שונים ותרמה לחשש לא מוצדק, במיוחד לגבי אסטרוגן וגינאלי מקומי, שיש לו פרופיל בטיחות גבוה מאוד".
עם זאת, לשניים חשוב להדגיש שטיפול הורמונלי צריך להיות מותאם לכל אישה, בהתאם לתסמינים ולמצבה הבריאותי, ואינו מיועד כמניעה גורפת של מחלות כרוניות. יש התוויות ברורות ומוכחות מחקרית למתן טיפול הורמונלי, וצריך גם לעשות אבחנה בין סוגי הטיפול ודרכי המתן שלהם - דרך הפה או באמצעות זריקה.
צורך במענה הוליסטי
כרמית כהן, יועצת ארגונית שאחראית על תחום החוסן לצוותים במרכז הרפואי איכילוב, לא ציפתה שגיל המעבר יטלטל אותה כך. "שלוש שנים שאני סובלת מתסמינים: שינה לא טובה וגלי חום. את יושבת בפגישה ופתאום את בוערת. זה בא משום מקום. זה כל הזמן איתך. את צריכה להיערך לזה, אפילו מבחינת איך להתלבש". כהן מתארת תחושה של אובדן שליטה. "אני מתאמנת, אוכלת בריא, לא שיניתי כלום - ובכל זאת, משהו השתבש לחלוטין. מי שלא חווה את זה, לא יכול להבין כמה זה מערער".
ד"ר איריס יעיש: "נשים רבות חושבות שטיפול הורמונלי גורם להשמנה, וזה לא נכון. למעשה, אסטרוגן טוב לרקמת השומן. יש גם מטופלות שחושבות שצריך להפסיק את הטיפול ההורמונלי אחרי כמה שנים, וזה גם לא נכון - אפשר לקחת את הטיפול כל החיים"
היא פנתה לרופא נשים, ששלח אותה לבדיקות. "הבנו שמדובר בחסך הורמונלי. הוא ניסה להתאים לי טיפול. בהתחלה נתן לי מדבקות, אחר כך ג'ל. זה לא עבד. אחר כך קראתי בפורומים, והבנתי שהוא פשוט רשם לי מה שנותנים לכולן".
את המזור היא מצאה במרפאת מנופאוזה של ד"ר יעיש. "קיבלתי מענה הוליסטי, שמתאים לי ורואה את ההרגלים שלי. למשל, אני מעשנת מדי פעם. חשוב לדעת את זה כשרושמים תרופה. גינקולוגיה היא עולם גברי יחסית. היום הוא קצת משתנה. למרות שהרופא שלי מלווה אותי שנים רבות, הוא לא הצליח לעזור לי".
איך הטיפול השפיע עלייך?
"אני מרגישה שחזרתי לחיים. מי שלא חווה את זה, נורא קשה לו להבין. אותי זה ממש שיבש. בהיריון 'מותר' להיות הורמונלית, אפילו צוחקים על זה. מנופאוזה זה כבר 'גיל הבלות'. אין מספיק מודעות. אפילו בן הזוג שלי לא מבין".
אף שהיא עובדת באחד מבתי החולים הגדולים בארץ, היא הרגישה שהמענה עדיין חסר. "אמרתי לעצמי, איך יכול להיות שאני כאן, בתוך מערכת רפואית, ועדיין מרגישה שאין לי כתובת אמיתית?".
בעקבות החוויה שלה, היא פנתה למנכ״ל איכילוב והציעה להקים מערך ייעודי־ציבורי לגיל המעבר. לא רק מתן בדיקות ומרשמים, אלא גם שיחות, ליווי והתאמה אישית.
לדבריה, הפער הזה מורגש עוד יותר אצל נשים שלא זכו למענה מספק. "הרבה מגיעות לרופא נשים ומקבלות פתרון מהיר - אבל זה לא מספיק. זה תהליך מורכב שמשפיע גם על הנפש וגם על איכות החיים".
גם ד"ר יעיש מסכימה שהמענה עדיין אינו מספק, חרף ההישגים הרבים בתחום. "עדיין לא נוסדה התמחות בגיל המעבר. אמנם יש גינקולוגים, אנדוקרינולוגים ורופאי משפחה, אבל יש צורך לשאול אם אותו רופא למד את התחום".
בד בבד, עם פרץ תרבותי של כתיבה, דיבור והדהוד חשיבה אחרת על גיל המעבר - שמלווה, איך לא, בתמיכה של כוכבות הוליוודיות כמו דרו ברימור, ששיתפה את העוקבים שלה בסרטון מסט צילומי תוכנית האירוח שלה, שבו היא כורעת מחום ושואלת את הנשים סביבה אם הן זקוקות למניפה - גם ד"ר קופרניק מביט אל העתיד באופטימיות זהירה.
"עכשיו לממסד הרפואי לא תהיה ברירה. הבריטים מלמדים את זה בתיכונים. אנחנו כבר בשנה השביעית של הקורס לרפואת גיל המעבר, ויש לנו כ־1,000 בוגרים. רופאים מבינים שהם חייבים לדעת, כי נשים שואלות".
