היו סימנים מקדימים, אבל לא האמנתי שבגילי זה יקרה בלי אזהרה

בשנים האחרונות מתרחב השיח על תסמיני גיל המעבר והשנים שלפניו (פרה־מנופאוזה), ואם עד לא מזמן, עקב שוביניזם מובנה של הממסד הרפואי, נשים רבות נותרו ללא מענה לבעיות דוחקות - כיום המצב מתחיל להשתנות.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

אני, למשל, כבר יודעת שאוטוטו אקום יום אחד ובום! אני אזדקק למשקפי קריאה, לנעלי הליכה כעורות ולהסרת שיער בלייזר מהסנטר.

למעשה, השינויים ההורמונליים כבר מתחילים לתת אותותיהם, ואני מוצאת את עצמי מתעצבנת בקלות על הילדים, שוכחת פרטים שבעבר נהגתי לזכור, ומתעצבנת בקלות על הילדים. אנשי המקצוע אמנם מדברים על הידרדרות קוגניטיבית, אבל אף אחד לא מספר לך על האימה האמיתית: בגיל 45 את תמצאי את עצמך חברה בכמה (!) קבוצות פייסבוק שונות מרצונך החופשי (!!!).

נפלאות האדניום

זה התחיל במקרה. תמיד זה מתחיל במקרה. אתה אף פעם לא ניגש לאיש שנראה מפוקפק ברחוב לוינסקי ושואל "אדוני היקר, ברצוני להתנסות בשימוש בהרואין, האם תוכל לסייע בעניין או להפנות אותי לקולגה?".

קניתי עציץ יפה במשתלה וניסיתי להבין באיזה צמח מדובר ואיך מומלץ לטפל בו. וכן, אני מבינה שרק הסנטימנט הזה, כשלעצמו, מקרב אותי לנופש על ספינת שיט ושבר בירך, אבל זה המצב - וככה הגעתי לקבוצת "אדניום ישראל", קבוצה מלבבת באמת שבה אף אחד לא מדבר על המלחמה בעזה או על ביבי נתניהו, והפיד כולל אך ורק תמונות של אדניום פורח, אדניום נובט ואדניום נובל, שם כל חברי הקבוצה נדרשים לעזרת הגנן המתחיל ומספקים לו עצות מועילות כגון להזיז את הצמח לשמש, להזיז אותו לצל, או לעבור דירה.

נכון, היו סימנים מקדימים. כמו כל האימהות ביפו, גם אני חברה בקבוצת "אימהות יפואיות", קבוצה מועילה מאוד, גם אם רווח בה שימוש מופרז בשורש ק.ס.מ: טיפול קסום, קבוצה קסומה, מטפלת קסומה, וכדומה. בעלות עסקים מקומיות יכולות לחלוק שם את מרכולתן: שיעורי פילאטיס או ריטריט יוגה משפחתי, נשים יכולות להתייעץ, להחליף דעות, לחפש גננת לגן יער שהן מקימות בגינה שמאחורי מוסך או לשאול בנימוס "למי יש ניסיון עם גן שלבקת ויכולה לחלוק", כשהן בעצם מתכוונות אם הילדים שם באים לגן עם סכין קפיצית.

על פניו, אין לי שום סיבה להיות חברה בקבוצות נדל"ן, כיוון שדירה להשכרה כבר מצאתי ואפילו חתמתי על החוזה. אני גם לא מעוניינת למכור או לקנות אף דירה, אבל יעיד כל מי שחיפש דירה באופן אינטנסיבי, כי החיפוש עצמו הופך להרגל שלא קל להתנער ממנו. את פותחת את הבוקר עם הקפה ב"דירות להשכרה ביפו" עם דירות על הים ב־25 אלף שקל לחודש. בצהריים את ב"דירות ביפו והסביבה להשכרה" בוחנת סאבלטים ליומיים, ולפני השינה את מול "דירות ביפו למכירה/השכרה המאגר המלא", לועסת גבינה צהובה וממלמלת דברים כמו "פחחח, מי ישלם שלושה מיליון על החורבה הזאת".

רבות דובר על אלגוריתם ההמלצות המבריק של טיקטוק, שמתאים את הסרטונים בפיד שלך לטעמך בדיוק ממכר, אבל גם פייסבוק לא פראייר ומתעקש להציע לי פוסטים של "גם אני עם אייל גולן לאורך כל הדרך" ו"אייל גולן הזמר הלאומי וזמר העשור", ובהם תמונות שונות של אייל גולן, לרוב בלי חולצה. פייסבוק מראה לי גם פוסטים של "בארסה מאניה - מועדון אוהדים בישראל". בפוסט האחרון, למשל, למדתי ש"פרננדו פולו חוזר ללואיס דיאס על השער של מונדו דפורטיבו", אבל אני באמת לא יודעת מה כאן הוא שם של בן אדם, מה של מקום ומה של מנה.

טיולון משומש לכל פועל

אל "הג'אנקיה", קבוצה שבה אנשים מפרסמים תמונות של דברים שמצאו ברחוב, הגעתי בזמן שחיכיתי לשמוע אם התקבלתי לקבוצת "אימהות לא אוגרות". לא ידעתי אם יש דרישות סף מיוחדות או תעודות שצריך להציג, אבל הייתי בלחץ כי היה לי טיולון משומש מחוץ לדלת שחוסם את המעבר, ושמעתי את המנקה נושף בכל פעם שהוא מגיע לקומה. לפני שבועיים בערך שלחתי בקשת הצטרפות בעמוד, אחרי יומיים קיבלתי תשובה שבקרוב יישלח אלי לינק לווטסאפ.

זו קבוצה שנראית תמימה, אבל ברור לי שכמה חודשים של חברות - ואת מוצאת את עצמך נוסעת באמצע הלילה לאסוף מתלה כובעים מכפר מעש

אחרי עוד שלושה ימים ושתי הודעות נוספות קיבלתי לינק לקבוצת ווטסאפ, ואז שלחתי עוד בקשת הצטרפות ואז לא קרה כלום. חזרתי לפייסבוק ושאלתי שם שוב. האמא הלא אוגרת מסרה שיש עומס ושלפעמים זה לוקח שבוע, או יותר. מכיוון שהמילה "יותר" מצביעה על כל פרק זמן שהוא, שקלתי לוותר. אולי האימהות לא רוצות לאגור חברות.

לקבוצת "הג'אנקיה", לעומת זאת, אין שום סטנדרטים בכלל, והם מוכנים לפרסם בשמחה גם טייפ דאבל קאסט שחבר קבוצה טען כי מצא ליד הבית של רמי קלינשטיין, וגם שני מדפים "וינטג'" לאיסוף מקריית עקרון. זו קבוצה שנראית תמימה, אבל ברור לי שכמה חודשים של חברות - ואת מוצאת את עצמך נוסעת באמצע הלילה לאסוף מתלה כובעים מכפר מעש. מה שעלול להתנגש עם הטיפים והעצות המועילות שקיבלתי בקבוצת "עיצוב הבית - טיפים וייעוץ בעיצוב פנים והום סטיילינג", שבה אנשים נוהגים לעלוב זה בזה על טעמם הגרוע והריהוט הלא פרקטי שהם בחרו לבית שלהם.

רגע לפני שהתייאשתי הגיעה הודעת האישור מהאימהות. פרסמתי באושר את הטיולון המאושר, מיטת תינוק, שלוש חגורות, מזרן יוגה ובקבוק סגור של שמפו לשיער צבוע - ותוך 30 שניות הכל נחטף.
זה היה כמו בסרטונים האלה בהילוך מהיר שבהם רואים טרמיטים מכלים עץ תוך שניות. לא נותר לי אלא לתהות: האם מה שפרסמתי היה כל כך אטרקטיבי, או שאולי אימהות דווקא כן אוגרות?

הקבוצה האחרונה ושוברת הלב מכולן היא קבוצת "בשביל יעל". לכל ישראלי שאני מכירה יש כמה שמות כאלה, שנחקקו אצלו בזיכרון, שמות של זרים גמורים שנרצחו בשבת ההיא ואיכשהו יש הרגשה שהם כמו קרובי משפחה רחוקים, לא ברור למה. אצלי אחת מהן זו התצפיתנית יעל לייבושור זכרה לברכה. אולי בגלל העיניים הטובות, אולי בגלל מה שאמא שלה כותבת עליה, כל כך־כל כך יפה.

"בשביל יעל" היא קבוצה שבה טיילים שיוצאים לטיולים ומסעות בארץ ובעולם תופרים פאצ'ים מיוחדים להנצחת יעל על התיק. כך הם "לוקחים" את יעל, שאהבה מאוד לטייל, איתם לנחל הזוויתן, לאתונה, למון־בלאן ולחניון רעים. יש המון קבוצות עצובות כאלה, ואם אתם רוצים - אתם מוזמנים להצטרף בעצמכם לאחת או שתיים. אני אפילו לא מטיילת ואין לי תיק טיולים, אבל לא יודעת, זה מרגיש לי נכון, אם ליד החיים הרגילים של העציצים והטיולונים אנחנו ממשיכים לזכור אותם. מגיע להם שנזכור.