"בהתחלה סימנו אותי כקומיקאי. אני שמח שבסוף זה לא קרה"

1. מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
"זה מורכב. שברתי על זה את הראש ולא התקדמתי הרבה. הזיכרון הוויזואלי אצלי חזק, כי צילמו אותנו המון כילדים - המצלמה תמיד היתה נוכחת. אבל אני דווקא הולך לריח: סיגריות 'אירופה' של אבא שלי, שמתערבבות עם ריחות הכימיקלים של פיתוח התמונות. זה הזיכרון הראשון שלי - ריח של מעבדה אנלוגית, של צילום כמלאכה מוחשית, עם הרבה סקרנות ורומנטיקה במבט לאחור".

2. מהו הדבר האחד שלקחת מהוריך?
"אהבת אדם, בעיקר מאבא שלי. היתה בו גם צניעות מאוד יפה. הוא כבר לא איתנו שש שנים. אני מוצא את עצמי חוזר על הפעולות שלו - למשל, בסטודיו: תמיד צחקו שאם תשאיר לידו כוס קפה היא תיעלם, כי הוא היה אסטניס, לא סבל חוסר סדר. וגם אני כזה, מפנה כוסות של אחרים. אז סדר, התעמקות ועמלנות - אלה תכונות שלקחתי ממנו. הוא היה עמלן אמיתי".

3. ומהו הדבר האחד שלא לקחת מהם?
"תן לי רגע להתאפס על זה... אני לא בטוח שיש משהו אחד מובהק שקופץ לי כרגע. אולי נחזור לזה".

4. מיהו האדם שהשפיע ביותר על חייך?
"מוריס בן־מיור, השותף שלי כבר 15 שנה. את כל העשייה התיעודית אני עושה איתו. יש לנו דיאלוג יצירתי שהוא מתנה גדולה. תמיד חלמתי למצוא מישהו שיאתגר וייתן ביטחון - ואצלנו זה עובד עד כדי כך שאני כבר לא יודע איפה הוא מתחיל ואני נגמר. אנחנו משלימים זה את זה".

5. מה היה הרגע שבו ידעת - זה מה שאני רוצה לעשות בחיים?
"ידעתי מגיל צעיר שאהיה שחקן. גם ידעתי שסרט הביכורים שלי יהיה 'פוטו פרג'' - זה הרגיש כמו הכרח. הבמה היתה חלום ברור וגדול בילדות.

"היתה דילמה, כי יכולתי ללכת לצילום - אפילו הוסללתי לזה. אמרתי לעצמי: אם אתקבל לתיאטרון צה"ל, אלך לשם; אם לא, אחזור לצילום ולמעבדה. הצילום תמיד היה מקום בטוח, אבל המשחק היה הבחירה הברורה".

"ידעתי שזה יהיה סרט הביכורים שלי". הטריילר הרשמי של "פוטו פרג'"

6. הרגע שבו הבנת שהצלחת?
"אני מתקשה עם ההגדרה הזאת, אבל כשסיימתי את הסרט הראשון שלי - תהליך של שבע שנים - והבאתי את המשפחה להקרנה בירושלים, זה היה רגע משמעותי. הסרט עסק בקרע ובאיחוי משפחתי של ארבעה עשורים. כשאתה מסיים יצירה ראשונה גדולה - ספר, סרט, אלבום - מגיע ביטחון שאפשר להמשיך. זו לא תחושת 'שיחקתי אותה', אלא הבנה שאולי זה עובד".

7. הכישלון שהכי השפיע עליך?
"בתחילת הדרך סומנתי כקומיקאי והשתתפתי בתוכניות בידור גדולות. חשבתי שאני בדרך לשם, למערכונים, לסאטירה. זה לא קרה. לא הגעתי לנבחרת. אבל אני שמח על שינוי המסלול. באמת מודה על זה".

8. רגע של דלתות מסתובבות שהיה נקודת מפנה בחייך?
"הרגע שבו נכנסתי לנעליים של אחי, בן, ובסוף התקבלתי ללהקה צבאית ולתיאטרון צה"ל. אבל הסיפוק האמיתי הגיע כשמצאתי את הכובע השני שלי - לא רק לשחק, אלא גם לספר את הסיפור בעצמי".

9. מיהו האדם ששבר לך את הלב?
"האהבה הראשונה. היא היתה ארוכה מאוד, ונשברה. אמא שלי אמרה אז משפט שנשאר איתי: 'פעם אחת נשבר הלב ככה'. הייתי בערך בן 28, אחרי קשר של יותר מעשור. וגם ההבנה שהכל זמני, שאי אפשר לאחוז בזמן, שוברת את הלב".

10. דבר אחד שתרצה להשאיר כמורשת אחריך?
"הילדים שלי. זה הסימן המשמעותי ביותר. הם עדיין קטנים, אבל אני מאמין שגם יהיה להם מה להראות מעבר לזה".

11. מהו התפקיד שלך בחיים האלה?
"אני לא יודע אם זה 'התפקיד', אבל אני מרגיש שהעשייה שלי - הסרטים על יוסף שילוח, יהורם גאון, שושנה דמארי ויוסי בנאי - היא חשובה. אני קם עם תשוקה ומרגיש שאני שומר על הזיכרון, במיוחד כשאני פוגש בני נוער. אנחנו תרבות צעירה, וזה תפקיד משמעותי".

12. ספר, יצירה, אלבום או הצגה שהשפיעו על חייך במיוחד?
"יש הרבה. אהבתי מאוד את נורית גרץ, חזרתי גם לרומן גארי. בסטודיו שלנו יש ציטוט מתוך 'זורבה היווני'. אין יצירה אחת, יש רשימה ארוכה".

13. יש אלוהים? ואם כן - מהי מערכת היחסים שלך איתו?
"כן, אבל הוא בתוכנו, לא בספרים. אני מאמין במשוואה של לעשות טוב ולקבל טוב. זה הדיאלוג איתו, לא תפילה לכוח חיצוני".

14. מהו החפץ האחד שתמיד תיקח איתך?
"המצלמה של אבא שלי, ה'ברוניקה'. היא גם סוג של גלשן רוח עבורי. אני מצלם את הילדים בנגטיב - זה יותר זול מפסיכולוג".

15. ממי היית רוצה לבקש סליחה?
"מתושבי הצפון, מאנשים שהופקרו, משורדי השואה. אנחנו צריכים לעשות יותר עבור מי שקשה להם".

כמה קטנות

• אם לא ישראל - היכן?
  "איטליה".
• אם לא עברית - איזו שפה?
  "ערבית".
• אם לא קובי - איזה שם?
  "יוהאן (בצחוק)".
• לא תתפסו אותי מחוץ לבית בלי?
  "תיק".
• מדד האושר האישי?
  "מעל האמצע, אבל בתקופה הזו - בין לבין. זו תקופה קשה מאוד".

קובי פרג' (45) ושותפו מוריס בן־מיור עובדים בימים אלה על סרט על התזמורת הפילהרמונית הישראלית. סרטיהם התיעודיים על יוסף שילוח ז"ל ועל יהורם גאון זמינים לצפייה ב־VOD של HOT8 ו־yes דוקו