מאחורי הסרט הנשכח של הקולנוע הישראלי מסתתר סיפור יוצא דופן

נרגש וסקרן, קהל המכובדים התקבץ באולם המבואה של קולנוע רון, בירושלים. עוד רגע יכבה האור באולם, ומהמסך יזהר פלא האמנות השביעית: ארץ ישראל, מדינת ישראל, והמסע אליה - בתמונות נעות בצבעים חיים! בקרב הנוכחים בלט איש גבוה מכולם, מיתמר מעל המכובדים ונשותיהן עם סמכות של במאי, חליפה של חתן והילה של קזנובה. השנה היתה 1956, העתיד היה פתוח והגבר הגבוה עמד על סף החלום שלו להפוך את המדינה הצעירה להיות "הוליבוד" של המזרח התיכון.

האורות כבים, הכינורות מסתלסלים מעלה, על המסך מופיע כדור הארץ, ובתוכו מפת ישראל כציר מרכזי. סרט מסתלסל סביב הכדור, עליו נכתב "מישראל לרחבי העולם", ומתחת - "סרטי חביב". לאחר מכן עולות תמונות ראשונות: ספר מהודר באדום ארגמן נפתח. דפיו מועברים בזה אחר זה, ועליהם שמות הכוכבים בצהוב מוזהב. כותרות הפתיחה מסתיימות, ואז מופיעה, במלוא הדרה, הכוכבת הגדולה. רגליה מטופפות בקצה המדרגות, היא יורדת יחפה מטה, אל העם, ומתחילה לשיר.

כך נראו רגעי הקרנת הבכורה של הסרט "באין מולדת", לפני 70 שנה. שושנה דמארי ושייקה אופיר כיכבו בו, אך מעטים זוכרים את עלילת הסרט או את קיומו. תלמידי קולנוע מתחילים מורגלים לשנן כי "באין מולדת" היה הסרט הראשון שצולם והוקרן בצבע במדינת ישראל. אבל 70 שנה אחרי - צלילה לצלולואיד הארכיונים וקריאה בדפים מתפוררים ומצהיבים מעלות סיפור גדול, מסתורי ומרתק לא פחות מהסרט. סיפורו של במאי הסרט, נורי חביב.

"אני יודע לעשות סרטים, ואני מוכרח לעשות סרטים! זה המקצוע שלי, אין לי מקצוע אחר ואני לא אתחיל עכשיו לחפש לי מקצוע אחר", העיד חביב על עצמו בשנות ה־50. "אדם זה הוא או אלוף הצ'יזבטים - או גאון, כך או אחרת, הוא ראוי למחמאה", העיד עליו מבקר הקולנוע של עיתון "הארץ". כמו הרבה חלוצים לפניו ואחריו, חביב הגיע לארץ ישראל עם חזון. דווקא יופי של חזון. אך כאן, במדינה שעליה חלם, נחשף חביב למגבלות הקיים. כחלוצים ממאנים, סירב חביב להיכנע למה שאפשר, ועשה את מה שרצה - ובענק. החזון של חביב היה פשוט. להקים את הוליווד בפאתי הרצליה, ושם ליצור תעשיית סרטים גדולה ומפוארת שתהדהד מקצה העולם ועד קצהו את הסיפורים המופלאים והמרתקים של מדינה חדשה וצעירה, עם אוכלוסייה עתיקה שהגשימה חלום של 2,000 שנה.

החזון של חביב היה פשוט. להקים את הוליווד בפאתי הרצליה, ושם ליצור תעשיית סרטים גדולה ומפוארת שתהדהד מקצה העולם ועד קצהו את הסיפורים המופלאים והמרתקים של מדינה חדשה וצעירה, עם אוכלוסייה עתיקה שהגשימה חלום של 2,000 שנה

"בגלל שהוא היה גבוה, ככה הוא ראה את כל הדברים... הגובה שלו נתן לו לראות את עצמו תמיד מעל כולם", נזכר השבוע פרי פרג', כן כן, זה מ"פוטו פרג'" המיתולוגי ברחוב דיזנגוף. חיתוך דיבורו הייחודי דוהר מתל אביב באמצע המלחמה עם איראן. קולו מדלג מעל משובות ההווה, מקרטע במורדות השנים, כמחפש את שערי הזמן שייקחו אותו שוב לשם. אל הימים שבהם רץ כצלם על סט הצילומים של הסרט "באין מולדת" ותיעד את הרפתקאות הנפילים בארץ ישראל ואת דודו, הבמאי נורי חביב.

הגבוה עם המצלמה

נורי חביב נולד בבגדד שבעיראק בשנת 1919 למשפחה בת חמישה בנים. "נורי הגיע ממשפחה יהודית בעלת רקע קומוניסטי", מספר לנו במאי הקולנוע והשחקן קובי פרג', אחיינו של פרי פרג'. "אחיו של נורי, ג'מיל, אף נכלא לשנה לאחר שנורה בידו במהלך הפגנה", הוא מוסיף. נורי גדל גבוה, נמרץ ומלא תאוות חיים בבגדד הסוערת בתקופת המעבר משלטון עות'מאני לשלטון המנדט הבריטי. באותם שנים בגדד חוותה צמיחה דמוגרפית מהירה והתפתחות באדריכלות, בתרבות ובטכנולוגיות חדשות. בזמנים המשתנים, נורי נמשך אל הצילום, לומד להנציח את הרגע החולף מהר מדי.

"נורי ואחיו מקימים חנות צילום ופיתוח בבגדד, 'מחזן חביב לתסוויר'", מרחיב קובי פרג'. במקביל, נורי נמשך לבלות כל רגע אפשרי בבתי הקולנוע. "הוא היה הולך לרוקסי סינמה, ארבעה בתי קולנוע של משפחת סעודאי". משם נמשך אל הצד השני של העדשה. "יהודים תמיד נמשכו לדברים החדשים הכי אלגנטיים - מוזיקה, קולנוע, כל דבר מודרני", מתלהב פרי פרג', כאילו הדברים קרו אך אמש, "ככה הם בנו את בגדד ג'דידה, בגדד החדשה".

תוך כדי השיחה נחשף עוד חלק בפאזל. פרי פרג' מספר כיצד הוא עצמו החל ללמוד את מקצועות העדשה אצל דודיו בחנות "חביב". את האמנות הזו הוא יהפוך למרכז חייו בארץ ישראל, בבית הצילום של האחים פרג'.

בראיון לעיתון "למרחב" משנת 1955 מספר נורי חביב על תחילת דרכו הקולנועית. "מזמן כשהייתי ילד התחלתי לעבוד שליח אצל המסריטים, אחר כך לאט‏־לאט התחלתי ללמוד לצלם, ועברו שנים עד שנעשיתי במאי. לא למדתי בבית ספר להסרטה, בית הספר שלי היה הניסיון - מהחיים". פרי פרג' לא שוכח לציין שגם כאן גובהו וחוסנו של נורי סייעו להתקדמותו המהירה. "מהר מאוד הוא נהיה 'קמרה־מן'. עם כל הכוחות שלו הוא יכול היה להרים את המצלמה לבדו, אחרים היו צריכים שלושה אנשים… הוא עבד אצל במאי שהביאו מאנגליה, ואחרי זה עוד אחד, וככה הוא למד לעשות קולנוע".

בגדד של שנות ה־30 פרחה כעיר קוסמופוליטית וכקסם קולנועי. לאורך 20 סרטים התקדם נורי מאיש צוות צילום לתפקיד הבמאי. הוא מעורב ומניע את המזרח התיכון החדש - קופרודוקציות עם אנגליה, מצרים, וגם עם פרס. אבל השינוי הגדול יגיע ב־1932, עם סיומו של השלטון הבריטי על עיראק.

בהשפעת השגרירות הגרמנית, "מיין קאמפף" של אדולף היטלר מתורגם לערבית. בגדד הולכת ונעשית קשה ומאיימת ליהודים. עידן הזהב ייגמר סופית כשיתפרץ פוגרום הפרהוד ביהודי העיר, ביוני 1941. "כמו הרבה יהודים אחרים, גם נורי נמלט לפרס, והוא פגש שם קולנוען יהודי אחר - ג'ורג' עובדיה. בגלות פרס השניים עשו סרטים למשרד הביטחון הפרסי, וגם לשאה עצמו!" מתפעם קובי פרג' ושולף מהארכיון תמונה שבה נראים שני במאי הקולנוע גבוהים, נאים וצעירים על סט הצילומים.

"כמו הרבה יהודים אחרים, גם נורי נמלט לפרס, ופגש שם קולנוען יהודי אחר - ג'ורג' עובדיה, והשניים עשו סרטים למשרד הביטחון הפרסי וגם לשאה!" מתפעם קובי פרג' ושולף מהארכיון תמונה שבה נראים שני במאי הקולנוע נאים וצעירים על סט הצילומים"

עד לעלייתו לישראל ב־1954 חביב נחשב לאחד מאנשי המקצוע המרכזיים בתחום הקולנוע החדש. חיפוש אחר שמו בערבית מעלה יותר תוצאות וציטוטים מאשר בעברית. מעבר לגבול אנשי הקולנוע זוכרים ומוקירים את יצירתו.

הולדת אולפן

אני תוהה איך נורי התאקלם במדינת ישראל הצעירה כעולה חדש. פרי פרג' צוחק. "נורי לא ירד מהמטוס כדי להתחיל לחפש את עצמו, נורי הגיע לאולפנים שאחיו הקימו לו! הוא רצה להקים אולפני MGM בהרצליה, זה היה אולפן עם ארבע קומות! אני זוכר שאבא שלי, זכרונו לברכה, תפר בדים כדי למנוע שייצא הקול. אקוסטיקה כאילו. בערבית היה כתוב 'אפלאם חביב', אבל בעברית קראו לזה 'סרטי חביב'".

בעיתוני התקופה שמו לב לתופעה והתרשמו מהפרויקט הגרנדיוזי: "מועצת הרצליה נתנה למר חביב מגרש בהקף 40 דונמים למטרה זו, והקמת האולפן תסתיים בעתיד הקרוב". במקום אחר מתפעם כתב "הארץ" כי "אולפן 'חביב' בהרצליה אינו נבדל כמעט מאולפני ההסרטה הקטנים שברחבי העולם". אולם הדבר שמרתק את עינו הביקורתית של המבקר במקום הוא דווקא החותמת האישית, אולי מדי, של נורי. "כתובות אנגליות טבועות על גבי הציוד - מכשירי ההסרטה ואביזרי ההסרטה, ותרגומן הוא: בוצע ותוכנן על ידי נורי חביב". אך לצד ההתרשמות מעצם ההישג של יצירת אולפן סרטים, הכתבות מלוות בטון ספקני שמזלזל ביומרה: "הרפתקן או אמן?" תוהה אחת הכותרות בחוסר אמון על חלוץ הפילם החדש.

70 שנה אחרי, גם אני תוהה כיצד עולים חדשים מצליחים לבנות כאלו אולפנים. בראיונות לעיתוני התקופה נורי מדגיש שוב ושוב שההון שהניע את המסרטות לא הגיע מפנקסי הממסד. פרי פרג' מספר שזו שותפות גורל המהגרים. האחים חביב הצליחו לרתום את אליהו חורי מ"איגוד עיראק", חבר לספסל הלימודים מבגדד שהפך לאדם אמיד, כדי להמיר את זיכרונות הילדות מנהר הפרת ליצירת תעשייה מניבה של ממש. "הם חשבו שהם ירוויחו מזה המון כסף, באותה התקופה קולנוע היה בידור עממי".

ההיסטוריה נכתבת בידי חמורי הסבר. הדימוי הראשון שנקשר לתקופת הקמת המדינה הוא סרטים ציוניים, חינוכיים, בעלי ערכים בשחור ובלבן. נבירה הרפתקנית בעיתוני התקופה מגלה שבישראל של שנות ה־50, תקופת הצנע והמעברות, הקולנוע היה הבהלה לזהב של האאוטסיידרים; כל פריים נתפס ככרטיס כניסה אל מרכז התרבות וההשפעה של המדינה הצעירה, ובצידו גם התעשרות מהירה. בכתבה על אולפני חביב מוזכרים גם חברת סרטים ואולפני "קאראואן" של עולים מהונגריה, אולם חיפוש נרחב לא העלה תוצרים קולנועיים. דווקא בתוך הכתבות הביקורתיות על חזון הרמת המצלמה של המהגרים, מתגלה כיוון אחר ונשכח. ציונות פילמאית דרך עדשה, תאורה אחורית וערכי הפקה גבוהים. מתוך הראיונות והשיחות עולה שוב ושוב ניסיון מתריס ולא מתנצל של נורי חביב להיות אמן וטייקון במקום ובזמן שבהם כולם התבקשו להיות פועלים.

"מגיע פתאום מישהו משום מקום. לא מתנצל, מסתכל מגבוה בלבן של העיניים", מתאר קובי פרג' את הגישה המרעננת והכמעט־חתרנית של חביב מול ההגמוניה המקומית. "אבל עם כל החזון שלו על תעשייה חובקת עולם, צריך לזכור שהוא היה ציוני נלהב". בעוד הממסד התייחס בחשדנות אל "העולה החדש" שיש לחנך אל ערכי השחור והלבן, חביב ראה עצמו כאיש העולם הגדול שרצה להעניק למדינת ישראל הצעירה זוהר של טכניקולור.

בראיון ב"הבקר" מסוף 1954 חביב מציג תפיסה בדלנית ונוקשה לגבי היצירה המקומית. הוא בז לשימוש באנשי מקצוע זרים ותהה "מדוע מביאים ארצה שחקנים מחוץ לארץ, במאי זר וצלם וחבר טכנאים?". המניפסט האמנותי שלו קובע כי "סרט ישראלי צריך להיות ישראלי לא רק בתוכנו, ברוחו ובעשייתו, אלא גם בתוצרתו, ועל טהרת התוצרת!". המראיין, אגב, הוא מאיר זרחי. "בטוחני שסרטים מדברים עברית", הוסיף, "יהיו הרבה יותר נעימים לחוץ לארץ, כאשר ירצו לשמוע את שפתנו מדוברת מפי שחקנים המעצבים דמות עברית, ולא דמות עברית מפטפטת אנגלית!"

הדברים נאמרים על רקע הפצתו הקרובה של הסרט "גבעה 24 אינה עונה", שנחשב להפקה הקולנועית הגדולה ביותר שנעשתה בישראל עד אז. אלא שסרט זה, שבוים על ידי תורולד דיקנסון, בהפקת מרגוט קלאוזנר ואולפני הרצליה, נעשה בידי צוות הסרטה מחו"ל וצולם כולו באנגלית, ולמעשה יועד להפצה בחו"ל. ההתרגשות העיתונאית הגדולה מ"באין מולדת" נבעה אפוא מהחלטתו של חביב ליצור סרט ישראלי דובר עברית, שכל שלב ביצירתו יהיה, כפי שחביב עצמו הגדיר, "על טהרת התוצרת הישראלית".

חזונו לא הסתכם רק ביצירת סרט מקומי, אלא בייצוא של המיתוס הישראלי לעולם כולו, כפי שחביב מכריז בביטחון עצמי מוחלט. פרי פרג' מעיד כי חביב "הרגיש שהוא גדול מצ'רלי צ'פלין", והיומרה שלו חרגה מגבולות המדינה: "אני אעשה את הסרט הזה מישראל לרחבי העולם... ויראו שיש קולנוע צבעוני ישראלי".

סרט ראשון בצבע

האמונה היוקדת הזו בעצמו ובחזונו היא זו שאפשרה לנורי להרים הפקת סרט צבעוני, חסר תקדים באולפני חביב בהרצליה, בחולות חולון, ראשון וקיסריה. אך אותה היומרה שמה את חביב במסלול התנגשות בלתי נמנע עם האליטה התרבותית, שלא ידעה איך לעכל את המהגר הגבוה, הגאה והבלתי מתנצל, וחיכתה לראות כיצד יתפתחו הדברים.

מייד עם הגעתו השקיע נורי את כל זמנו ומרצו בפרויקט הבכורה, שיעמיד את אולפני חביב על מפת התרבות הישראלית: הסרט "באין מולדת". הוא מזמין מבקרים אל במת הצילומים והם מתרשמים. "'באין מולדת' הוא הסרט העלילתי הראשון על חיי יהדות המזרח, בצבעים טבעיים פחות או יותר. לפנינו אפוא מעשה חלוץ בשני שטחים: בנושא ובביצוע הצבעוני של סרט העלילה", כתב דן זקס ב"על המשמר".

נורי שוכר שני כוכבים זוהרים במיוחד לגלם את הדמויות הראשיות, שושנה דמארי ושייקה אופיר. "חביב רצה לעשות סרט צבעוני", נזכרת דמארי בערגה מפוכחת בתוכנית "היו סרטים", "וכנראה בגלל הצבעים שיש בי הוא רצה שאני אהיה הראשונה שאככב בו", היא צוחקת כמשתפת סוד: "התפקיד היה קצת דומה לעלייה שלי מתימן - הליכה במדבר במשך חודש ימים".

בתוכנית "היו סרטים" סיפרה שושנה דמארי: "חביב רצה לעשות סרט צבעוני, וכנראה בגלל הצבעים שיש בי הוא רצה שאני אהיה הראשונה שאככב בו. התפקיד היה קצת דומה לעלייה שלי מתימן - הליכה במדבר במשך חודש ימים"

עיתוני התקופה מתלהבים מהפרסום שהתסריט ייכתב בידי בורלא, אך מצטננים כשמגלים שמדובר ביאיר, בנו של המשורר המפורסם, יהודה. התסריט מגולל את סיפור עליית תימן דרך קורותיה של נעמי־נעמה, זמרת "מופקרת" ששרה לערביי תימן ומנסה להתרחק מאחיה היהודים. "אינני רוצה להיות כמוכם, אנשים תלושים חסרי מולדת", היא מתריסה בתחילת הסרט. לבסוף מצטרפת הזמרת אל חבורה של עולים לארץ ישראל שמתארגנים למסע העלייה. תלאות הדרך יתוארו, ובראשן סצנת פוגרום מכאיבה, שבוודאי היתה קשה עבור הצופים ב־1956.

"נורי זכר את הפרעות בעיראק ב־1941, את ה'פרהוד'... הוא שילב דבר שהוא ידע מניסיונו שלו", מספר אריה חשביה, עיתונאי "עולם הקולנוע" שליווה את תהליך הסרטת הסרט. "כדי ליצור עניין אני הייתי מצלם כל היום את הסרטת הסרט, בלילה היינו מפתחים את התמונות, מדפיסים, שולחים לכל העיתונים ותולים בגלריית החנות. אנשים היו מחכים לזה בכל יום לראות מה חדש ומה קרה בסרט", נזכר פרי פרג' במכונת ההייפ שנורי יצר, לפני שמישהו ידע בכלל מה זה.

פרי פרג': "הייתי מצלם כל היום את הסרטת הסרט, בלילה היינו מפתחים את התמונות, מדפיסים, שולחים לכל העיתונים ותולים בגלריית החנות. אנשים היו מחכים לזה בכל יום לראות מה חדש ומה קרה בסרט"

השפעות זרות

למרות האידיאל ההוליוודי, במציאות צוות הצילום התמודד עם ערכי "דלות החומר" על בימת הצילומים. "התלבשתי בעצמי, התאפרתי בעצמי. לא היו מאפרים, לא היו שירותי הפקה בומבסטיים. היינו שם לבד עם החזון של נורי", סיפרה שושנה דמארי. האותנטיות והסמיכות בין העלילה ומוראות המציאות גרמו לאנשים שנקלעו לסביבה להתבלבל מה המציאות ומה סרט: "כשצילמנו בקיסריה עברו שם תיירים מארה"ב על יד ואמרו, 'או, בואו תראו עולים חדשים אמיתיים, הגיעו עכשיו לארץ ישראל'".

אני שואל את פרי פרג' איך נורי היה עובד עם השחקנים. לפרג' לוקח זמן להשיב: "נורי היה איש דברן, יכול לנהל שיחה עם עשרה אנשים במקביל ולתת לכולם תשובות, את הדרך שלו בדיוק".

ומה הייתם עושים אחרי הצילומים? חוגגים ביחד?

"בלילות? מי יודע איפה היה? הרבה פעמים הגיע לצילומים עייף. אומר לאנשים תעשו, אני הולך לישון חצי שעה", מחייך פרי.

אם לא די בכל התסבוכות שמלוות תהליך הפקה מורכב וניסיוני בארץ חדשה, החזון של נורי לא נח. תוך כדי עשיית הסרט "באין מולדת", ובטרם הסתיימה עריכתו, נורי כבר התחיל בהתלהבות לעבוד על שני סרטים נוספים במקביל ("מבעד למסכה", ו"אחד מול רבים"). אך אף שהתיאורים מהסט נשמעים כמו מתכון לאסון מגלומני, נורי הצליח במשימתו. צפייה עכשווית בסרט (שזמין באתר הארכיון של סינמטק ירושלים) מגלה יצירת מופת קולנועית.

מהרגע הראשון ועד האחרון קל לראות את המיומנות הגדולה של חביב בשלל הרבדים של המבע הקולנועי. הקומפוזיציות נהדרות, והדמויות מוארות היטב. האור בהיר אך לא חורך, הצללים עמוקים אך מלאים פרטים. המצלמות מתמקדות במה שקורה, והעלילה נעה גם בתמונות. אך לב העניין הוא הצבע. הצבעוניות העזה היא הרבה מעבר לגימיק תקופתי - היא כוכבת ראשית. נורי יוצר צבעוניות ייחודית שמאתגרת את תפיסת הזיכרון הישראלי וההיסטורי בשחור ובלבן. התחושה היא פיסת מציאות שהתגנבה מעולם מקביל, שבו המדבר ורדרד, השמיים ברקת איזמרגד וישראל היא מדינה של תקווה אינסופית באור השמש היפה.

בצילומי הנופים והצללים משתקפות השפעות האקספרסיוניזם הגרמני על הקומפוזיציות של חביב. "חביב ממש דוחס פנימה ידע קולנועי, ציטוטים מגריפית' ומקולנוע סובייטי", הבחין הבמאי ומבקר הקולנוע ניסים דיין בתוכנית "היו סרטים" שהקדישה הטלוויזיה החינוכית הישראלית לסרט, בשנת 2000. את המוזיקה הלחין ידידה הוותיק של שושנה דמארי, המלחין הדגול משה וילנסקי. הפסקול מוסיף לסרט שכבת רגשות נוכחת, עצב, דרמה ותקווה נוגה, על פי מיטב מסורת מזרח אירופה. "מבקרי התקופה טענו שהמוזיקה הרואית מדי, בומבסטית מדי, גדולה מדי. עברו שנים... והמוזיקה כל כך הולמת, כל כך נכונה, כל כך משתלבת", מבחין ניסים דיין.

ואז הגיע המפגש הגדול עם הצופים ועם הביקורת, שציפו לסרט בתום חודשים ארוכים של מעקב צמוד אחר התקדמות ההפקה. עיתון "חרות" מתאר את הקרנת הבכורה לסרט העברי הראשון בצבעים. "בנוכחות שרים, חברי כנסת, אנשי הסגל הדיפלומטי, עיתונאי פנים וחוץ ומוזמנים רבים, נערכה הצגת הבכורה של הסרט הישראלי הראשון בצבעים 'באין מולדת'", מתפעם הכתב מפרמיירה קולנועית כהלכתה. "הקהל הירושלמי בא בהמוניו לחזות במחזה, השלטים והזרים מילאו בתכונה רבה של ציפייה לקראת הצגת בכורה של סרט עלילתי צבעוני ישראלי כמו בהוליבוד או בפאריז".

אך גם בתוך ההתרגשות מקננת חרדת הפרובינציה: "יש משהו בלב האזרח בארץ, וכל שכן חובב הקולנוע, המצפה בכיליון עיניים להופעתו של קולנוע ישראלי. בלא ספק מקנן בלב, בתחילת העשייה של הסרטים, פן חלילה לא יעמדו בהתחרות עם סרטי חוץ". לבסוף החזון של נורי מנצח את החשש. "האורות באולם דעכו וההתרגשות החלה: מפות מתארות את תימן. מסבירות את מוצא היהודים ואת חייהם. הקהל יצא מגדרו והתרגש עמוקות מהצגת העלייה בצבעים, ריקודים ומוזיקה. בסוף ההקרנה מחאו הנוכחים כפיים והחלו לשיר את 'התקווה'". על אף הסתייגויות מסוימות, קובע העיתון "חרות" כי "'באין מולדת' מבשר מהפכה!"

עיתון "חרות": "האורות באולם דעכו וההתרגשות החלה: מפות... מסבירות את מוצא היהודים ואת חייהם. הקהל יצא מגדרו והתרגש עמוקות מהצגת העלייה בצבעים, ריקודים ומוזיקה. בסוף... מחאו הנוכחים כפיים והחלו לשיר את 'התקווה'. 'באין מולדת' מבשר מהפכה!"

בעיתוני הממסד הפוליטי הסרט התקבל ברגשות מעורבים. הביקורת נעה בין התפעלות מהנס הטכנולוגי לבין בוז מופגן לתוכן. בעיתון "הבֹּקר" הגדירו את החוויה כמעין "פאראדוקס". המבקר קבע כי מבחינה טכנית הסרט "עולה על הקודמים בצורה רבה וניכרת", ושיבח את "הצילומים הצבעוניים" שנעשו בידי "מומחים היודעים את המלאכה". אולם אותה מומחיות לא הצליחה לחפות על מה שנתפס כריקנות עלילתית. הסרט הואשם בתוכן "סטאטי ופנימי" מדי. המבקר לא חסך מילים חריפות כדי לתאר את הצעידה הממושכת במדבר ככזו ש"איננה רק מעייפת אותנו... היא משעממת אותנו".

לא יקיר הממסד

אחר שהתפוגגו ענני האבק של פרמיירת "באין מולדת", נורי חביב גילה שהמולדת החדשה שלו מתעניינת בביורוקרטיה הרבה יותר מאשר באמנות. הקהל נהר לבתי הקולנוע. כ‏־350 אלף כרטיסים - מספר עצום למדינה בת מיליון וחצי תושבים - נמכרו כדי לראות "סרט עלילתי ישראלי ראשון בצבעים".

אבל משרד התרבות פחות התרשם מההישג. קובי פרג' פורש בפניי תיק שלם של התכתבויות בין חביב לממסד. אף שלא לקח כסף ציבורי כדי להפיק את הסרט, חביב דורש ממשרד התרבות לשלם לו את מה שמגיע לו על כל כרטיס שנמכר. לאורך התכתובת חביב מדגיש כמה חשובה היא עשיית סרטים מקומית, ושב ומבקש את הכסף שמגיע לו על פי חוק, רק כדי להידחות בתירוצי לך ושוב פקידותיים.

חביב גם מקווה שהממסד יאמץ את "באין מולדת" וישלח את הסרט לייצג את ישראל בפסטיבל ונציה היוקרתי, אך ההתכתבות עם משרדי הממשלה מעלה חרס. "באי כוח משרדי הממשלה נדרשו לדון ולהחליט בעקבות חזותם בסרט, אם להמליץ על סרט זה כמייצג את מדינת ישראל בפסטיבל הסרטים בוונציה. סוכם כי המלצה זו לא תוכל להינתן בהתחשב ברמתה הבינלאומית החשובה של במת הפסטיבל בוונציה והתחרות האמנותית החמורה שבה צריך כל סרט לעמוד", כותב לחביב מיכאל פדגאי מהמדור לקשרי תרבות.

מי ידע מה עומד בלב ועדה? אך התכתובות מעלות שהממסד התרבותי, שקידש את הריאליזם האפרורי של תקופת הצנע, לא ידע איך לעכל את ה"קיטש" הצבעוני של חביב וראה בו איום אסתטי של "אנשי קולנוע מסחרי", הפולשים לקודש הקודשים של הציונות - סיפור ההיסטוריה.

השמועות מתעקשות ששיקולים זרים עמדו מאחורי דחיית הממסד. בעיקר של מרגוט קלאוזנר, מחלוצות הקולנוע הממסדי בישראל ובין מקימות אולפני הרצליה, המתחרים לאולפני חביב, שאחראים כאמור ל"גבעה 24 אינה עונה". בעיתוני התקופה מאיימת קלאוזנר על עיריית הרצליה שתעתיק את האולפנים ממקום מושבם, או שתשמיט את שם העיר מהאולפנים. ואף שמעו את האמירה, "מי נתן לערבי הזה להקים אולפן?"

הכישלון הממסדי של אימוץ תוצרת אולפני חביב נתן את אותותיו. עד שנת 1960 חביב מבין שצבע ואקזוטיקה של עליית יהודי תימן לא יספיקו כדי לכבוש את לב המבקרים בתל אביב. חביב משנה אסטרטגיה ומחליט ללכת על "קלאסיקה". הוא בוחר לעבד לקולנוע סיפור של ש"י עגנון. ניסיון שקוף, נוגע ללב, לקבל את תו התקן מהאליטה התרבותית בישראל.

חביב פוגש את מאיר זרחי, אותו עיתונאי צעיר ואמביציוזי שראיין אותו על "באין מולדת" לעיתון "הבֹּקר" בסוף 1954. השניים מתחברים וכותבים את התסריט ל"רחל" כשותפות של שני "אאוטסיידרים": חביב, המהגר מעיראק שרוצה להיות לואי ב. מאייר המקומי, וזרחי, האיש שזיהה את הפוטנציאל הגלום בגילום הכאב והניכור הפנים־ישראלי על מסך הקולנוע. ב"רחל" חביב וזרחי מנסים ליצור דרמה אירופית מאופקת, ללא ריקודים ושירים, יצירה "איכותית" שתעמוד בתווי התקן של הממסד. השניים מלהקים את רחל טטרקו (שהפכה מאוחר יותר לאשתו של חביב) לתפקיד הראשי. אבל המפגש בין הטמפרמנט היצרי של חביב לבין הפוריטניות של עגנון הוליד סרט שנתפס בזמנו ככישלון מוחלט.

שוב נדודים

יהודה סתיו מתאר את התקופה הזו בחיי חביב כ"שנים של תלאות ומשברים קשים". המבקרים השתלחו בשניים. הם ראו ב"רחל" ניסיון עילג של אנשי "קולנוע מסחרי" לגעת בקודש הקודשים של הספרות העברית. הסרט ספג התנגדות, נחשב פרובוקטיבי מדי והפך את חביב לחלוץ מפוקפק, כשהיה הסרט הראשון בישראל שהוגבל לצפיית מבוגרים בלבד. כך או כך, "רחל" נחל כישלון מוחץ, ולמרבה הצער - כנראה לא נדע מדוע. "רחל" הפך להיות הלווייתן הלבן של קובי פרג', שבמשך שנים מחפש ונובר בארכיונים בתקווה למצוא עותק של הסרט, שלא הושמד או אבד בין חולות הזמן. בינתיים, החיפוש לשווא.

גם לאחר שורה של כישלונות חביב המרושש מתחיל לצלם סרט שלישי בישראל, "בת הפרברים", אך נשבר באמצע. כפי שמסכם המבקר יהודה סתיו, "נורי חביב נתקל בחומות של ביורוקרטיה. הוא פשוט לקח את רכושו, שבור ומאוכזב, עזב את ישראל וגלה ליבשת אמריקה".

בארה"ב חביב פוגש שוב את זרחי. משוחררים ממשא המורכבות וההתגוששות הפנימית של התרבות הישראלית, השניים מוצאים הצלחה גדולה ומפתיעה. חביב מצלם את סרט האימה שיצר מאיר זרחי, "אני יורקת על קברך" (1978). גם במרכז הסרט הזה עומדת גיבורה שקוראת תיגר על מוסכמות. הפעם זו אישה העוברת להתגורר בעיר קטנה, נאנסת בידי חבורה של מקומיים, אך מצליחה לחזור מסף המוות כדי לרדוף ולהוציא להורג בדרכים משונות ובמיתות מוזרות את כל האנסים. "אני יורקת על קברך" נחשב לאחד מסרטי האימה המזעזעים ביותר שנעשו, אבל הוא זכה למעמד של פולחן בקרב חובבי קולנוע עצמאי ברוח שנות ה־70. כעבור שנים נוצרו לו, במעורבות של זרחי עצמו, סרטי המשך, ולא מעט סרטוני יוטיוב הדנים בו ובחדשנות שלו.

בארה"ב, חביב פוגש שוב את מאיר זרחי, וזה מזמין אותו לשמש כצלם בסרט האימה בבימויו, "אני יורקת על קברך" (1978) , שהפך לסרט פולחן. גם במרכז הסרט הזה עומדת גיבורה שקוראת תגר על מוסכמות. כך הפכה הערת השוליים בשלהי חייו ליצירה המזוהה עימו ביותר

"אני יורקת על קברך" יהיה הסרט הידוע ביותר שחביב קשור אליו בתודעת ההמונים. הערת השוליים בשלהי חייו הפכה להיות המזוהה עימו ביותר, בעוד יצירותיו הגדולות והשאפתניות נשכחו על קו המשווה שבין חולות קיסריה למנהטן. איש "באין מולדת" נותר לבסוף ללא מולדת.

סוף־סוף, מורשת

יש אירוניה מרה, כמעט צינית, בכך שהאיש שהתעקש ב־1956 על "טהרת העבודה העברית" ועל פיאור המיתוס הציוני בקולנוע ישראלי, הפך לאייקון קאלט עולמי דווקא בזכות צילום של זוועה אנושית מזוקקת, מנוכרת מכל אידיאולוגיה. אותן עיניים שחיפשו את "הצבעים של שושנה" - צבעי גאולה, אור וחום - התמסרו בסוף ימיהן לצילום צבעוני ואכזרי של נקמה. קשה שלא לתהות, האם היתה זו היריקה המטאפורית של חביב על קבר החלום הציוני שלו, או מענה קולנועי לממסד שדחה אותו בבוז?

70 שנה אחרי, ממרחק העשורים, "באין מולדת" נראה פחות כמו פולקלור תימני בצבעים, ויותר כמו סיפור ישראלי מובהק. לא קוריוז פולקלוריסטי, אלא אבן יסוד בבניין התרבות הישראלית. הממסד הפנקסני שדחה את חביב, אכן ניצח בטווח הקצר. "אולפני חביב" הפכו לחורבות סמויות מהעין הציבורית בהרצליה. השכנים הממסדיים - אולפני הרצליה, פעילים עד היום. אך בטווח הארוך חביב שרד בדרך שאיש מאנשי הריאליזם האפרורי של אותם ימים לא הצליח: הוא הפך לחלוץ דחוי, מיתוס מהשוליים שניסה להיות מרכז, סיפור על יופי וחזון, שלא מצא בית במולדת.

למרות ניסיונותיו של חביב לחמוק מהתמודדות עם עברו, הצליח קובי פרג' לראיין את חביב בסוף חייו. קובי נזכר באיש גבוה שנמך בכיסא גלגלים. יוצר עם מבט אבוד של מהגר תרבותי, שנותר ציוני עד אחרון ימיו בגלות. בערך המוקדש לו בוויקיפדיה, לא טרח איש לציין את מותו. כמו נותר זיכרונו חי ללא מנוחה בין העולם. כשאני רוצה לתקן את הערך, נזכר קובי שחביב מת ב־2013. "אתה יודע למה אני זוכר את זה? כי ישבתי בקולנוע בהקרנת הבכורה של הסרט 'מפריח היונים' (של הבמאי נסים דיין, ד"פ), וקיבלתי את הידיעה. אי אפשר לדמיין מצב יותר סמלי מזה". הרחק־הרחק מחולות ראשון לציון וקיסריה, חביב נטמן באדמה זרה, מותיר אחריו מורשת של ניגודים בלתי אפשריים.

בינתיים קובי פרג', האחיין של פרי פרג' האגדי, שהוא האחיין של נורי חביב המיתולוגי, יושב באולפני ההפקה שלו בתל אביב תחת כרזה מקורית צבעונית ובוהקת של הסרט "באין מולדת". מעבר לעניין המשפחתי, קובי פרג' חולם לעשות סרט שיפתור אחת ולתמיד את השאלה - אמן גאוני או הרפתקן רומנטי. הנה משימת חיים, שהיא בה בעת חוב לאומי. לפענח באמצעות המצלמה את סיפור חייו של נורי חביב, אשר ביקש לצבוע את המולדת בצבעים חזקים מדי עבורה, וסיים את חייו כשהוא מתעד את הצד האפל של חוסר השייכות, בארץ רחוקה, באין מולדת.