"מה זה להיות אותנטי" שאל המשורר ארז ביטון באחד משיריו, אך מי שהיתה צריכה להשיב על השאלה הזו, כמעט מדי יום לאורך כל חייה, היא הזמרת שושנה דמארי שהיום (שישי) אנו מציינים מאה שנים להולדתה. במבט לאחור השאלה מי היתה דמארי, היא כמעט טריוויאלית, "מלכת הזמר העברי", כבוד לעדה וכו' וכו. או שמא מריונטה ש"נקלעה לסיטואציה", נערת פוסטר שמרקה והלבינה את ההדרה של המזרחיות עם "סמרטוט תימוני"?
ההתחלה הייתה צנועה ורחוקה, שודיה דמארי נולדה בכפר בשאר במחוז דמאר שבתימן, ובגיל שנתיים הגיעה עם הוריה וחמשת אחיה ואחיותיה לראשון לציון. מגיל צעיר הצטרפה שודיה-שושנה לאמה כזמרת ומקוננת בהלוויות. קל לשער את הקריעה שיצר הפער בין שירת הנשים העתיקה בשפה רחוקה, לבין לימודיה בית הספר העברי הראשון שכולו עברית, "חביב".
כדי להבין כיצד נוצרו הקוצים סביב השושנה, צריך לחזור אל תחילת שנות העשרים בתל אביב הקטנה. באותן שנים יוצר ברוך אגדתי, רקדן וקולנוען, את מופע המחול "אקסטזה תימנית" ומאוחר יותר את העדליאדע ומסיבות חשק, שהתבססו על דמות התימנים. אגדתי, שעלה לארץ כקאושנסקי מסרביה, היה חלוץ ההקסמות של אנשי היישוב העברי מהתימניות, אך הוא לא היה היחיד. עד הגעת העליות הגדולות לאחר קום המדינה בשנות החמישים והשישים, רוב "האחרים" ביחס ליוצאי מזרח אירופה, היו יוצאי תימן. כך נתפס אורח החיים התימני כמלא שמחה, רווי מוזיקה חושנית וצבעים עזים, כדרך הנכונה לחיות בארץ החדשה.
היישוב העברי נזקק לדמות תימנית ייצוגית, פרזנטורית של החיים המתהווים בפלשתינה. ברכה צפירה הייתה המועמדת הראשונה לתפקיד והניחה את המתווה הראשוני לדמות התימניה ה"אותנטית" בתחילת שנות השלושים. אך צפירה הדעתנית לא התאימה לתפקיד נערת המים, ומי שגרפה את כל הקופה הייתה שושנה דמארי שהתאימה לתפקיד כעגילים לדמאר.
דאמרי החלה בנעוריה לשחק ולשיר בלהקת התיאטרון התימנית - שולמית. שמעה הגיע אל אנשי "קול ירושלים" שקדם ל"קול ישראל", ודמארי הפכה להיות בת טיפוחי הרדיו. בגיל 16 כבר שרה קונצרט סולו ראשון משירי ר' שלום שבזי, כשמי שמלווה אותה הוא לא אחר מאשר נחום נרדי (האקס של צפירה). מכאן נפתחו כל השערים בפני דמארי. היא הפכה לפנים התימניות של היישוב העברי, מייצגת עדה שלמה שרוצה להתקבל למועדון התרבות הישראלית מצד אחד, ומצד שני מורכבת ומנוהלת בידי חבורת יהודים פולנים שהלבישו אותה בפנטזיות שלהם.
דמארי החלה לשחק בהצגות תיאטרון ה"לי-לה-לו", שם פגשה בכותבי הבית - המשורר אלתרמן והמוזיקאי משה וילנסקי. עוד לפני דמארי הקפיד אלתרמן לכתוב לכל הצגה של התיאטרון שיר או שניים על ובשם התימנים. היום היו קוראים לזה ניכוס וניחוס, אז קראו לזה בידור קל. כך הגיעו לעולם שירים כ"פוקסטרוט תימני", "סעדיה בפולין", "אני גדליה רבע איש" הידוע. ובכולם התימני יוצא אל העולם כדי לגלות שאין לו מה לחפש שם - אך גם שירי קרינג׳ מכווץ כמו "שיר התימניות": "לִי רַגְלַיִם כִּפְלָדָה, וְהַיָּד – עוֹפֶרֶת. בְּקוּמִי לַעֲבוֹדָה, אִמָּא לִי אוֹמֶרֶת: יַלְדָּתִי, מַחְמַל עֵינִיֿ, בַּסְּמַרְטוּט אֱחֹזִי, הַסְּמַרְטוּט הוּא תֵּימָנִי, וְהַבֹּץ שִׁכְּנוֹזִי!"
אלתרמן ווילנסקי הוקסמו מקול פעמוני המדבר של דמארי, וכתבו עבורה את פזמוניה ה"תימניים" הידועים ביותר: "מרים בת נסים", "בכרמי תימן", "רחמים", ושיר הדגל של דמארי - "כלניות". אגב, אפילו הבריטים התבלבלו משושנת המראות, וראו בה זמרת מחאה ששרה את המנון המאבק נגדם, עד שסגרו את תיאטרון ״לי-לה-לו״ כדי שלא יושמע השיר המלהיט - כלניות.
שושנה דמארי - כלניות
גל ההיקסמות מהעדה התימנית ומ"האותנטיות" הים תיכונית שהם הציעו ליוצאי מזרח אירופה, החל לדעוך עם הגעת היקים ארצה בעלייה החמישית. דמארי החלה להשיר את עלי הגת משיערה, ולקראת מלחמת העצמאות רתמה את קולה למאבק הלאומי והמוצאה מחדש כ"זמרת המלחמות" ופנטזיית הלוחמים. פנטזיה שחומת עור, אך צחורת פנים כפי שצולמה והולבנה על עטיפות אלבומיה הראשונים. דמארי הופיעה רבות בפני חיילים בארץ ואף במחנות המעצר בקפריסין. מזמרת בקולה האדיר את פסקול התקופה שיריה "הקרב האחרון", "בת שבע" ו"היו זמנים". אך הדמעות פרצו ברגע שבו התימניה עם "החמור הקטן בלעם" שרה ביידיש "ראזשינקעס מיט מאנדלען" צימוקים ושקדים.
לאחר קום המדינה, הקפיד בן גוריון לקחת את דמארי איתו כצוות בידור "אותנטי" ישראלי למסעות השנור ואיסוף תרומות מיהודי העולם. דמארי השאירה בארץ את בעלה ואת ביתה הקטנה, ובמשך חודשים ארוכים עשתה סיבובי הופעות מחוף לחוף בארה"ב יחד עם וילנסקי. דבר שהוביל לגל של שמועות על רומן בין השניים ורומנים אחרים שדמארי ניהלה עם שותפיה ליצירה לאורך השנים.
משנות השישים ואילך, הזיהוי של דמארי כזמרת התימנייה של היישוב העברית והגברת הראשונה של המדינה היה לה לרועץ. החידוש של התימניה המזמרת התעמעם על רקע ההסתמכות של דמארי על שלל כותבים ממסדיים יוצאי אירופה. זאת, בעוד הזמר התימני-מזרחי מתחיל לבצבץ מבין הסדקים בכרם התימנים ובשכונת התקווה. דמארי הפכה לדמות מוזיאונית חנוטה בפורמלין הממלכתיות. היא נותרה סלבית מבוקשת ב"חוגים הנכונים", גם אם בקושי הקליטה, זכתה בשלל כיבודים ממלכתיים בעוד אחיה לעדה מודרים מהרדיו שוב ושוב, והפכה לאייקון אופנה מופרזת מהחיים, גם אם לא הופיעה במשך עשורים על במות ישראל.
בשנת 88' נבחרה דמארי להיות כלת פרס ישראל. הדבר הוביל לקאמבק מפואר, שמיתג אותה כדיווה גדולה מהחיים. הקאמבק המוצלח הוליד שירים כמו "לשיר איתך" ו"אור" שכתבו לה אהוד מנור, נעמי שמר, דודו ברק ויאיר קלינגר. אך פרט לקיבוע דמותה כאורחת קבועה בערבי דראג ושלל פרודיות, הקאמבק לא החזיק מעמד ולא השיב את דמארי לפעילות קבועה.
הפרויקט של עידן רייכל - עלה נישא ברוח - The Idan Raichel Project
ב-2005 עשתה דמארי קאמבק נוסף בסיוע המעריץ עידן רייכל. היא הקליטה שני שירים, ואף חזרה להופיע בהופעות של רייכל. השניים החלו לעבוד על מופע משותף, אך בטרם יתממש נפטרה שושנה דמארי ביום האהבה של שנת 2006.
מאז זכתה דמארי לשלל הנצחות רחובות וכיבודים של מבנים על שמה. מה שמיסך עוד יותר את דמותה המעורפלת והקשה לראות את האישה מבעד לשכבות המיתולוגיה שנוצרו סביבה. תהליך שבסופו של דבר הוביל לסרט "המלכה שושנה" של קובי פרג' מלפני שנתיים שניסה ולפענח את את סודות האישה מאחורי המיתוס. אך כמיטב האניגמות, חידת דמותה המפוצלת של דמארי, בין חלוצת התימניות לדיווה ישראלית, יוותר להדהד כצמידי פעמונים על ידיה הפרוסות לצדדים של דמארי. מותירים את השאלה - מה זה אומר להיות "אותנטי"?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו