יהורם גאון: "התחרטתי על האיחוד של קרובים קרובים"

לפני די הרבה שנים ישב יהורם גאון עם חיים טופול ז"ל בבית קפה, ולצד השניים ישב קצין בצה"ל בדרגת אלוף משנה. המפגש המשולש הזה נצרב בזיכרונו של הקזבלן הראשון, ומלווה אותו מאז לאורך כל חייו המקצועיים.

"טופול אמר לו 'תראה, אתה קיבלת את דרגות האלוף האלה, ויש לך את זה לתמיד - ואני נלחם על האלוף־משנה הזה כל יום'", מספר גאון. "גם אני מרגיש בדיוק ככה. בכל עלייה לבמה אני משקשק. כל עלייה לבמה מלאה דאגה וחרדות, שאני מדכא אותן ביני לביני כדי שלא ייצאו החוצה ושהקהל לא יראה מזה אפילו פסיק. אבל זה קיים, ואני חושב שזה מה שיוצר את החשמל, את הזיק השמימי הזה שבין קהל לאמן".

הכנות הזאת עומדת בבסיסו של הסרט התיעודי החדש "הערב עם יהורם גאון" - יצירתם של קובי פרג', מוריס בן מיור, שי להב ואריק ברנשטיין - שיעלה בסוף השבוע ויהיה זמין לצפייה ב־HOT8, ב־Next TV, ב־yes ישראלי וב־+STING.

בין קזבלן ליוני נתניהו, בין להקת הנח"ל לתרנגולים, בין יהורם מ"קרובים קרובים" לסילבן מ"סברי מרנן" - יהורם גאון החליף עשרות תפקידים ודמויות על המסך ועל הבמה, וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על מוזיקה. "בפרדס ליד השוקת", "עוד לא אהבתי די", "אלף נשיקות", "שלום לך ארץ נהדרת", "סימני דרך", "הנני כאן", "יש מקום", "בלדה לחובש", "איפה הן הבחורות ההן", "רוזה", "גשר צר" - טוב, זה לא נגמר. בסך הכל מדובר במשהו כמו 900 שירים מוקלטים ב־70 אלבומים.

גאון, ירושלמי בדם ובנשמה, הפך עם השנים לסמל של העיר ולאגדה חיה. כעת, בגיל 85, הוא משיל מחסומים בסרט על חייו ומגלה אינטימיות מפתיעה כשהוא חוזר שם לתחנות חייו, שהן, כמאמר הקלישאה, גם תחנות חיינו. הסרט מספק הצצה מקרוב לאיש ולא לאייקון, לאמן שממרום גילו ומעמדו לא מהסס להודות: "אני חי באולמות, ונלחם על אהבתו של הקהל".

אנחנו נפגשים בביתו שברמת השרון, שבו הוא חי עם אלה, בת זוגו ב־15 השנים האחרונות. דבר ראשון, אני מבקשת לברר למה דווקא עכשיו הוא נעתר לבקשה ליצור סרט על חייו. "אחרי שכתבתי את הספר 'עוד אני פוסע', שעליו עבדתי יחד עם שי פלד, כנראה משהו חל ביני לעצמי", הוא מסביר, כהרגלו, בעברית יפה, ובניגון היהורם־גאוני המוכר שלו. "הבנתי שאני לא חייב שום דבר לאף אחד. היו ימים שכזמר הייתי חרד ממה שיאמרו, אבל לאט־לאט, עם הזמן, מגיעים למצב שזה ממש לא חשוב.

"חשוב לי שאני אומר אמת לעצמי, ומפרסם את האמת הזאת. גם תוכנית הרדיו, שהתחילה בקול ישראל ועברה לגלי צה"ל, עזרה לי בכך לא מעט, כי אמרתי שם דברים שלפעמים אהבו לשמוע ולפעמים קוממו אנשים, והבנתי שככה זה. הנכון ביותר הוא לומר את הדברים שאני חושב ורוצה לומר, ולא לירוא משום דבר, כי זאת אמת, לא דברים שנאמרים תחת לחץ או כי זאת האופנה עכשיו לומר אותם.

"אותו הדבר אצלי גם בשירים. אף פעם לא נכנעתי לאיזו אופנה חדשה, או למשהו שצריך עכשיו לשיר. נשארתי עם המחברים שכתבו איתי ולמעני כל ימיי, ואני חושב שהעקביות וההיצמדות לסגנון הזה, האחד, הן מה שמחזיק את השירים האלה והופך אותם למה שהם, ואותי למה שאני".

איך היתה חוויית הצילום בסרט, שבו אתה יושב באולם ריק ומאחוריך, על מסך ענק, מוקרנות היצירות בכיכובך?
"זה היה דומה למה שהרגשתי כשעשו לי בהפתעה 'חיים שכאלה', וראיתי את כל חיי פתאום למולי. לא ראיתי פריים מהסרט הזה לפני ההקרנה. ראיתי אותו בפעם הראשונה עם הקהל שישב איתי, ולראשונה נפגשתי עם עצמי, מסתובב כמו איזה גברבר ב'כל ממזר מלך' או ב'מצור', ופתאום זה עובר אלי, אני המספר, והמפגש עם עצמי לא קל.

"בכל עלייה לבמה אני משקשק. כל עלייה מלאה דאגה וחרדות, שאני מדכא אותן ביני לביני כדי שלא ייצאו החוצה ושהקהל לא יראה מזה אפילו פסיק. אבל זה קיים, ואני חושב שזה מה שיוצר את החשמל"

עברו מאז הרבה שנים. היו רגעים שאמרתי לעצמי 'למה לא הסתפקנו בוויס־אובר?' זה היה מפגש קשה מאוד, ובאותו רגע לא חושבים על תכנים אלא איך אני נראה, במיוחד כשיש למה להשוות", הוא צוחק.

אתה מתאר בסרט את חוסר היכולת שלך ליהנות מיצירה בכיכובך. את "קרובים קרובים" לא ראית מעולם בזמן אמת. השנים לא מוססו את הביקורת העצמית הקשה הזאת?
"לפעמים אני מוצא את עצמי רואה בערוץ 24 'סברי מרנן', מה שלא עשיתי מעולם. ועדיין אני לא איהנה, כי תמיד ארגיש שאפשר היה לעשות טוב יותר. גם היום, כשאני מדבר איתך עכשיו, אני מרגיש ככה".

עיניי נפקחו

כדי לפצח את היעדר הנחת הכללי ואת החתירה למצוינות של גאון צריך לחזור לאחור, הרבה לאחור, לבית ילדותו, שבו גדל עם אב שלאחר שצפה בו לראשונה על במה השאיר לו מכתב עם הערות וביקורת, שיכול לרסק נפש של אמן צעיר. האב מת בטרם הספיק לראות אותו בשיא הצלחותיו, והותיר בו לנצח משקעים וצלקות.

"כן, קרוב לוודאי שזה בא מהבית של אבא, שמאוד הקפיד", הוא אומר. "גדלתי בבית שרצה מצוינות בכל דבר, ויש משהו שנצרב בלב ובנשמה, ולא יוצאים ממנו אף פעם. יש בזה שמחה גדולה, ויש בזה עצב גדול. כל הזמן רוצים להיות טובים יותר, אבל בחיים לא אמרתי על משהו שעשיתי 'וואו, זה נפלא'. זה מביא להישגים, ומנגד אין את הנחת המוחלטת ואת ההתרווחות לאחור בכיסא. אבל אם עד עכשיו לא תיקנתי את זה, כבר לא אתקן".

ירושלים, עיר הולדתו והשראתו, היא מוטיב חוזר בחייו וביצירתו. זיכרון הילדות הראשון שלו, לדבריו, נקשר למלחמות. "עוד לפני מלחמת השחרור היה הפחד הנורא שהנאצים יצליחו להיכנס לארץ וכבר לא נהיה. זה זיכרון של ילד בן 5, מבוהל ומפוחד. אנשים התפללו, בנו ביצורים על הכרמל בתחושה שבזה ייגמר הסיפור היהודי.

"זו היתה תקופה מאוד קשה לעם היהודי בארץ ישראל, ושם מתחיל הסיפור שלי. עברו שנים, קיבלנו מדינה וידענו שנילחם עליה. היתה איזו מחשבה שבעוד רגע זה ייגמר ויהיה טוב ויבוא שלום על הארץ, ועוברות שנים והמלחמות נמשכות. זו ארץ שנלחמת כל הזמן, עם הפסקות באמצע".

והנה, גם עכשיו אנחנו במלחמה. בסרט גאון מספר שהתלווה ליצחק רבין ז"ל בכל טקסי החתימה על הסכמי השלום - ואז הוא מודה שטעה, ושכל עוד מדובר במלחמת דת, לא יהיה פה שלום.

"כל הזמן ידענו שיש אויב ערבי שנלחם בנו ואנחנו בו, ושאנחנו צריכים להיות חזקים, אבל היתה תחושה שאפילו במלחמה האגרסיבית והבוטה הזאת יש חוקים", הוא מסביר. "מה שקרה ב־7 באוקטובר פקח את עיניי ואת עיניו של העם הזה כדי לראות מי זה בדיוק האויב הזה, ואיך הוא נלחם בנו. ושאין שם שום חוקים.

"יש לנו את כלי הנשק המתוחכמים בעולם, ואי אפשר שלא להיות נדהם מהדברים שקרו בעת האחרונה עם הביפרים או הכניסה לאיראן, אבל אין לנו את הכלי שאיתו הם מצליחים לכופף ולרסק אותנו מבפנים. חל בי שינוי מהימים שכל הארץ נשמה אווירת שלום וחלמה על דו־קיום ועל ימים אחרים ונפלאים.

"בדיוק אז התחילו אוטובוסים להתפוצץ לנו, ולאט־לאט התחלתי להבין שהסיפור איננו בדיוק שטחים, אלא המקום הזה, שאנו רואים בו הארץ שהיתה ממלכה יהודית, מה שהתנ"ך מספר לנו, ויש עם אחר שרואה בו אדמת קודש, שכל שעל שיינתן ממנה הוא חטא דתי. ברגע שנכנסת הדת לתמונה, המלחמה היא אבסולוטית".

מה עמדתך לגבי העסקה להחזרת החטופים?
"עיניים של אמא אחת של חטוף אחד מכפיפות את כל הטיעונים שקיימים בעולם. כל עוד הם שם, עדיין במנהרות בעזה, אחרי שנחטפו מארץ מולדת, אנחנו כולנו פחות כאן, בארץ המקלט, שאליה ברחנו מהגלות. כבן לארץ האהובה כל כך, אני יודע שאם הם לא כאן, עדיין על אדמתם, גם אנחנו כארץ, כעם וכאומה עוד לא יצאנו מהגלות. משהו מאוד בסיסי ועקרוני במחשבה היהודית ובערבות האישית נסדק".

"גדלתי בבית שרצה מצוינות בכל דבר, ויש משהו שנצרב בלב ובנשמה, ולא יוצאים ממנו אף פעם. יש בזה שמחה גדולה, ויש בזה עצב גדול. כל הזמן רוצים להיות טובים יותר. זה מביא להישגים, ומנגד אין את הנוחות ואת ההתרווחות לאחור בכיסא"

ובכל זאת, אתה מצליח איכשהו להיות אופטימי?
"אנחנו היום במקום כזה, שממנו אפשר רק לעלות למעלה. אנחנו בחושך. יש משפט ידוע בלאדינו שאומר: 'השעה האפלה ביותר ביממה היא עדות לכך שעוד מעט השמש עולה וזורחת'. אני מאמין בזה, כי אני מסתכל על העם הזה, שנופל לתהומות ומרקיע לשחקים, ואני מאמין שהעם הזה הולך למקום שבו תזרח השמש".

סליחה ומחילה

עד שתזרח פה שוב השמש, הסרט מספק כמה רגעי חסד ואור, ובהם גם כניסתו של אורי זוהר ז"ל לחייו של גאון, האיש שבזכותו נסללה דרכו האמנותית. לאחר מות אביו התכוון גאון לפרוש מלהקת הנח"ל, והיה זה זוהר ששכנע אותו לשוב לבמה - צעד שבלעדיו אין לדעת איך היתה מתפתחת הקריירה שלו.

"אני יודע מה הייתי אם לא הייתי חוזר ללהקה", הוא מחייך, "למדתי במגמת מזרחנות, למדו איתי כאלה שהפכו אנשי מודיעין ופרופסורים באוניברסיטה, וקרוב לוודאי שהייתי מרצה לאסלאם או למזרח התיכון באוניברסיטה. בטח היתה שם מקהלה והייתי שר במקהלה של האוניברסיטה", הוא צוחק.

גאון וזוהר נפגשו גם בשנת 1968 על הסט של "כל ממזר מלך" - זוהר כבמאי וגאון כשחקן. "היה קשה לעבוד איתו. הוא עשה את הדבר האחרון שבמאי צריך לעשות כשרצה להוציא מהשחקן שלו יותר. הוא היה אומר 'אני אעשה ואתה תראה'. תארי לעצמך סצנה שבה אורי מדגים וכל הצוות על הרצפה מתפוצץ מצחוק, בגלל שהיה שחקן אדיר, ולכי תעשי את זה אחריו. זה הדבר שהכי סוגר שחקנים.

"כשנה לפני מותו, אני שוכב במיטה, מקבל טלפון, ומעבר לקו אומר לי מישהו 'הלו, רב יהורם, זה אורי זוהר'. הייתי בטוח שזה חקיין ושמנסים לעבוד עלי, אבל הוא המשיך ואמר 'אני יודע שכתבת ספר. לא קראתי כי אני קורא רק ספרי קודש, אבל אשתי אליה קראה, והיא אמרה לי שאני צריך לבקש ממך סליחה ומחילה'.

"באותו רגע הבנתי שזה באמת הוא, אבל לא הבנתי מה הוא רוצה, והוא אמר 'אני רוצה שתגיד שאתה סולח'. אמרתי לו 'אם אתה רציני, אני סולח'. הוא אמר לי 'תודה רבה', ובזאת הסתיימה השיחה. אחר כך שמעתי מעוד שני אנשים שהוא התקשר גם אליהם. באותה השנה הוא נפטר".

עם אריק אינשטיין, לפי מה שאתה מספר בסרט, לא הצלחת לסגור מעגל. בסרט אתה אומר "נכנס הווי תל־אביבי, התחיל הסיפור של 'לול', בחבורה היו מרחפים כל העת, ואני מתוך פחד מהדבר הזה, הירושלמי שבי יצא, לא רציתי להיות שם".

"נכון, הרגשתי זר בדבר הזה. אריק ואני היינו יחד חמש שנים בשלישית גשר הירקון, וההווי הזה נכנס כמו יובלים קטנים, פלגים שחודרים פנימה. זה לא בא באחת, כמו איזה גל נורא. בכל פעם ראיתי עוד דברים משונים שלא אהבתי ופחדתי מזה נורא. ברחתי לירושלים בחזרה, על כל המשתמע מזה".

מאז לא דיברתם 40 שנה, ולא הספקת להיפרד ממנו לפני שנפטר.
"בערך עשור לפני מותו, בני אמדורסקי צלצל אלי ואמר לי 'בוא נעשה בבית המורה פעם אחת הופעה של שלישיית גשר הירקון של פעם, עם זיקו גרציאני על הפסנתר'. אמרתי 'אני רץ', והוא ביקש שאדבר עם אריק. צלצלתי לאריק ואמרתי לו 'זה יהיה מופע קטן כזה, רק אנחנו וזיקו על הפסנתר'. הוא אמר לי 'תן לי לחשוב על זה', ולמחרת הוא אמר לי 'לא ישנתי כל הלילה, ראיתי מראות שאני נמצא על הבמה, כולי נוטף ומזיע, משקשק, אני לא יכול לעמוד בזה'.

"ואז הבנתי שיש פה בעיה. אני זוכר שהיינו יוצאים מהופעה, והיו אומרים 'מה, אתה ובני כאלה נחמדים, והוא מחזיק את האף שלו למעלה', וחשבתי על התופעה העצובה והאכזרית שפנים של מי שמחזיק את האף שלו למעלה זהים לפנים של מי שמשקשק ורועד פחד מוות מאימת קהל. הייתי אומר להם אתם לא מבינים, האיש במתח אדיר. ברגע שהוא אמר לא ישנתי כל הלילה, הבנתי שזה לא יקרה".

סבא יהורם

בין הדמויות הרבות של גאון על המסך הגדול זכורות במיוחד אלה של קזבלן ושל יוני נתניהו - שתי דמויות שונות בתכלית זו מזו, וגם ממנו. "נולדתי בשכונת בית הכרם, שבמקור נקראה שכונת מופ"סים, מורים, פקידים וסופרים", הוא מספר. "על הפנתרים ועל ההפגנות בוואדי סליב שמעתי ולמדתי ממקום רחוק. זה היה מאוד רחוק מההוויה שבה גדלתי, אז ב'קזבלן' מה שהייתי צריך זה לומר את הטקסט ששם בפי יגאל מוסינזון, שעיבד אחר כך יואל זילבר.

"זה באמת די מזכיר את 'מבצע יונתן' ואת התפקיד של יוני, שאותו הכרתי. פשוט כתבו טקסטים שהוא אמר במטוס, ואני אמרתי את הדברים האלה, בהיגיון, בלי לנסות להידמות למישהו שאינני".

ומה עם "קרובים קרובים"? אתה כבר מצליח לצפות בזה?
"היום, ממרחק הזמן, כן. אני מאוד אוהב את מה שאני רואה, ואני חושב היום כמה חבל שבכל פעם שהיה נגמר פרק הייתי הולך ולא הסתכלתי כי פחדתי. כנראה הייתי צריך את המרחק הזה של 40 שנה כדי לראות את זה בחופשיות ובתענוג כזה. זו סדרה עם דמויות יומיומיות של ישראל, ואקטואלית גם היום".

על הסרט החדש: "המפגש עם עצמי לא קל. היו רגעים שאמרתי 'למה לא הסתפקנו בוויס־אובר?' זה היה מפגש קשה, ובאותו רגע לא חושבים על תכנים אלא איך אני נראה, במיוחד כשיש למה להשוות"

איך הרגשת בפרק האיחוד ב־2005?
"אסור היה לעשות את זה. כשמשהו בפעם הראשונה מקבל נפח וממדים עצומים, ומנסים לעשות שוב, כל מה שנעשה לא יהיה כמו הפעם ההיא, והסדרה הזאת קיבלה כאלה ממדים שלא היה אפשר להתחרות בהם. בדיעבד התחרטתי".

בסרט הוא מדבר בפתיחות גם על הזוגיות עם אשתו הראשונה, אורנה, שלוותה בסערה תקשורתית לנוכח העובדה שהם התחתנו כשהיא היתה בת 17 והוא בן 37. "היינו בני זוג מאוהבים, ויש חוק כזה של השנה השביעית, שאם צלחת אותה יש לך סיכויים להמשיך, אז לא צלחנו את השנה השביעית. פשוט לא הסתדרנו, זה נגמר ונפרדנו יפה, כחברים. וזהו".

מסיפור האהבה הזה נולדו שני ילדים. אתה אומר בסרט "לא הייתי אבא אידיאלי", בהתייחס לזה שנעדרת בלילות.
"הנוכחות הפיזית לא תופסת מקום בהתפתחות של ילד. אבי כתב כל הזמן את הספר המונומנטלי שנקרא 'יהודי המזרח בארץ ישראל'. אם אני זוכר תמונה של אבי, זו תמונה של דלת נעולה, שמאחוריה הוא יושב וכותב, ועדיין, השפעתו על חיי היא כבירה. לכן אני חושב שיש דברים מסוימים בתכונותיו של האב, שאפילו באי־היותו יכולים להשפיע מאוד על הבנים שלו - ואני מקווה שכך גם השפעתי על ילדיי.

"אני רוצה להאמין שלצד החסר העצום הזה, שניסיתי להשלים בכל מיני מתנות, שהם מבחינים בדברים שאינם חזותיים, אלא שיוצאים מתוך הלב ונכנסים ללב. ביחס לאבי, אני יודע. ביחס אליהם, אני מקווה. אני רואה שהם כולם מתעקשים להיות יחד בחגים, בסליחות - דברים שהם סימנים והבזקים עבורי שההשפעה נמצאת וקיימת".

איזה סבא אתה?
"יש לי 7 נכדים ונכדות, אבל אני לא סבא קלאסי. אני מסתכל מרחוק, נהנה, גאה, רואה אותם גדלים - אחד בצבא, בחיל אוויר, שני עוד מעט מתגייס. הם אנשים מופלאים ואני אוהב אותם מאוד".

היום אתה מאוהב?
"יש לי בת זוג, אלה, שאני אוהב מאוד. היא כתבה לי בפייסבוק שהיא אוהבת את השירים שלי, ראיתי שכתוב שהיא מריגה, סקרן אותי שיש לי גם אנשים בריגה, ועברנו לסקייפ. היא סיפרה שחזרה לריגה אחרי שגרה תקופה בארץ, שהיא מאזינה לשירים שלי כל הזמן, ושיום אחד היא תפתיע אותי ותגיע. ובאמת, באיזושהי הופעה אני רואה פתאום זר פרחים גדול יורד לאולם, וברגע שלקחתי את הזר, ראיתי פתאום את האישה מהסקייפ. כל השאר היסטוריה".

לאבד את זה

לאחרונה הושקה במוזיאון מגדל דוד בירושלים, בשיתוף עיריית ירושלים, תערוכה מוזיקלית מרהיבהשמצדיעה ל־70 שנות יצירתו, ובשנה האחרונה הוא מופיע ברחבי הארץ עם המופע "עוד אני פוסע - סיפור חיי", בניהולו האמנותי של לואי להב ובניהולו המוזיקלי של עמית הראל, בהשתתפות 18 נגנים וזמרי ליווי.

בימים אלו הוא גם מסיים את צילומי הסרט "יהורם וגילה" (הפקה משותפת של ברוך איבצ'ר וקסטינה תקשורת), שבו הוא מככב לצד גילה אלמגור (תסריט: בעז גאון, בימוי: גבריאל ביבליוביץ'). "זה סרט על שני שחקנים נשואים שעברו את גיל 80, וכשהוא קצת מתחיל לאבד את הצפון ולהידרדר מבחינת המחשבות, רואים את ההתמודדות שלהם עם הסיפור.

"האמת היא שהודות לגילה הגעתי לתיאטרון הקאמרי. היא ראתה אותי ב'התרנגולים', המליצה עלי לאודישן ל'כנרת כנרת', התקבלתי ונשארתי עוד כמה שנים שם, מאז שיחקנו יחד בקולנוע ובתיאטרון, ועכשיו אנחנו יחד בסרט הזה".

ובחיים, הגיל מביא איתו מחשבות קשות?
"אני לא חושב על זה. אני נוהה אחרי הדברים שיקרו לי מחר ומחרתיים - סרט, שיר, הקלטה. אני חושב שזה חלק מהאימה שלי, לא לתת לשום מחשבה אחרת להיכנס לראש ולא לתת זמן למחשבות מהסוג הזה. בשעה שאני מקליט שיר, אני לא יכול להתחיל לחשוב על קץ הימים", הוא צוחק. 

Maya19.10@gmail.com