רגע לפני שהגיע תורנו, רמקולים בטון תקיף הסבירו שהסיבוב הבא מתעכב מסיבה טכנית. החבר שהיה איתי קלט שני אנשי צוות רוכנים מעל אחד המושבים, וניחש בביטחון שמישהו השאיר את ארוחת הצהריים שלו על רצפת הקרון, וש"הסיבה הטכנית" היא קרצוף יסודי. זה, והעיכוב שנמתח עוד ועוד, גרמו לי לפקפק בעסק כולו. למה אני צריך את זה עכשיו?
יש חלומות שלא נועדו להתגשם. לכולנו יש כאלה. דבר־מה גדול או מסעיר שהיינו רוצים לעשות יום אחד, אבל רק אם ייצא לנו. לא משהו שהיינו שוברים בשבילו תוכנית חיסכון. לא החלום הראשי של חיינו. חלום בתפקיד משנה. חלומות שלא נועדו להתגשם.
שלחנו את כתבי המגזין להגשים את החלומות הכי יפים שלהם | לכל כתבות הפרויקט המיוחד
אצלי זו רכבת הרים שראיתי פעם בסרטון יוטיוב. אדומה, בעלת מסלול משונה למראה, דוהרת על פני מרחב חולי ונבלעת בחזרה בתוך מבנה אדום דמוי פטרייה. ונוסף על הכל - היא רכבת ההרים המהירה בעולם. קוראים לה "פורמולה רוסה", והיא נמצאת באבו דאבי. הייתי מת לטפס עליה יום אחד, אבל בשביל זה לא נוסעים למדינות המפרץ.
הו, הדרופ!
בעצם הכל מתחיל בזיכרון דו־קוטבי, של קרקוש שרשרת הגרירה של קרון דו־מושבי במעלה רכבת ההרים של ילדותנו בתל אביב. אני כותב "ילדותנו", כי היה רק לונה פארק אחד, ובו היתה רק רכבת הרים אחת, וקראו לה Z47 מתוצרת "פינפארי". אז לא ידענו את זה, כי ממילא לא היו אחרות. דבר נוסף שלא גילו לנו הוא שזה היה דגם שנועד לפירוק ולהרכבה עבור ירידים נודדים. דגם קל, זול, קומפקטי - ודי עלוב גם במונחים של תקופתו, שנות ה־80 וה־90.
אבל הרכבת הזו הילכה עלינו קסם ואימה. הפרפרים בבטן בעלייה למעלה, שנראתה אז אינסופית. סיבוב הפרסה המאיים, שבסופו - תחזיקו טוב - הנפילה הגדולה והתלולה, שמכוח האינרציה שלה הקרון ימשיך להשתולל בעליות ובסיבובים עד למטה. הנפילה הזו - הו, הדרופ! - מפחידה אותי עד היום. רכבתי בה אינספור פעמים, אבל הפעם האחרונה היתה לילית ומפחידה מכולן. אחרי הסיבוב ההוא, שוב לא ביקרתי את הגברת הזקנה.
מאז אותה רכיבת בלהות חשוכה, מבחן האומץ שלי בתחום האקסטרים מסתכם בצפייה מזדמנת בסרטוני גוף ראשון מרכבות ההרים המפחידות, הגבוהות, התלולות, המשוגעות, המסולסלות והמהירות בעולם. אף על פי שאני אוהב לצפות בהן ממרחק הביטחון של יוטיוב - אף אחת מהן לא עוררה בי חשק לקחת מטוס ולהיפגש פנים אל פנים.
רוסה, רוסה, רוסה!
עד שנכנסה לחדר ה"פורמולה רוסה" וסובבה את הראש באלגנטיות הייחודית שלה. נטולת קישוטים מיותרים, בלתי מצועצעת, ובלי לצעוק "אני חוויה מופרעת!". בלי דרופים שומטי בטן ב־90 מעלות. בלי לופים. אפילו בלי סיבובי בורג. פשוט רכיבה עם טיפוס אחד גדול, ירידה בזווית צנועה, ועוד כמה פניות ימינה ושמאלה, עליות ומורדות שמזכירות גבעות דשא רכות. הטוויסט שלה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, הוא בתכונה אחת: היא המהירה בעולם. וב"מהירה" מתכוונים ל־240 קמ"ש בפחות מחמש שניות. רוסה, רוסה, רוסה, את אהובה שלי.
את הדבר הזה אני מוכרח לנסות. והנה לי חלום חדש: לנסוע ברכבת ההרים המהירה בעולם. אם לא בשבילי, אז כדי שיהיה מה לספר לנכדים. ואולי גם כדי לסגור מעגל עם הפינפארי הישנה של תל אביב, שיחסינו, כאמור, לא נגמרו הכי טוב. ומכיוון שמדובר בחלום בתפקיד משנה שלא התכוון להתגשם, לא חתרתי למגע. עד שהקלפים הסתדרו בצורת נסיעת חצי עבודה־חצי טיול לאיחוד האמירויות, שכללה חצי יום פנוי באבו דאבי.
ובכן, חלמתי - אז באתי. המקום: עולם פרארי באבו דאבי. המועד: סוף פברואר 26'. התור: 20 דקות, הודות לצמיד "מעבר מהיר" שנרכש כאקסטרה. רגע לפני שיורדים במדרגות לרציף, אפשר להשקיף מהמרפסת על המסילה המאסיבית, הארוכה, הנמשכת למרחוק ומטפסת מעלה־מעלה־מעלה... באופן מוזר, במציאות היא נראית מאיימת ואקסטרימית הרבה יותר מאשר בסרטונים.
לקראת הפיתול האחרון בתור השבלולי, אנחנו מתבקשים להשאיר את כל חפצינו, כולל הכל, במדפי אחסון. איש צוות מחלק משקפות רוח. בכל פעם שהיא חוזרת לרציף, מחליפים מבטים עם הנוסעים שיורדים ממנה, לוודא שהם עדיין מחייכים. שהם מסוגלים לעמוד על שתי רגליים. שהם נושמים.
רגעי העיכוב היו הזדמנות מצוינת ומפתה לברוח. אבל אז נפתחו שערי המתכת ונדחפנו אל הרציף. השערים נסגרו מאחורינו. אין דרך חזרה. מתיישבים ברגליים רועדות, מרכיבים את המשקפות, מסתבכים עם חגורת הבטיחות מרוב התרגשות, עד שאיש צוות קולט את המבוכה ואת הרעד ועושה את הקליק עבורנו.
זהו. גלישה איטית לנקודת ההזנקה. עוד כמה הוראות בטיחות אחרונות - להישאר זקופים, להצמיד ראש למושב, להיות ערוכים לכוח ג'י, אולי תחושו סחרחורת, אל תהיו נשים בהיריון או חולי לב - והרגע הזה שלפני האקשן נמתח כמו מסטיק. אני משנן לעצמי: יהיה בסדר. היא הכי מהירה, אבל זוכר? היא אלגנטית. טופוגרפיה של גבעות דשא רכות. אין לופים. אין סיבובי בורג. אין את הדרופ המפחיד...
נקמת הפינפארי
טעות חמורה. אורות הרמזור בסגנון מסלול מרוץ עוברים בהדרגה מאדום לירוק, ואז זה קורה: היא יורה אותך קדימה בפתאומיות כזו, במהירות כזו, בעוצמה כזו, שמכאן והלאה התחושה היא של נפילה חופשית אחת גדולה. בתוך שניות אתה על 240 קמ"ש, מטפס על עלייה תלולה בזריזות של ממבה שחורה, ואז נזרק לדרופ שגורם לאף שלך להגיע למטה חצי דקה לפני שהטוסיק נזכר להצטרף, וכל אותו הזמן הבטן מעופפת מעל, ורק אחרי כמה שניות האיברים שלך מתחברים בחזרה, לא בטוח שבסדר הנכון, רק כדי לטפס עוד עלייה ולהתרסק עוד דרופ.
ומכיוון שהמהירות היא בלתי חוקית, כל גליץ' מרגיש כמו צניחה מהבורג' חליפה. וגבעות הדשא הרכות? כל אחת קפיצת בנג'י ממפלי ויקטוריה. כשההפרה החמורה הזו של כללי הפיזיקה גולשת סוף־סוף לסיומה, החבר שלצידי אומר לי בשארית נשימתו החלושה: לא חשבתי שזה יהיה עד כדי כך אלים. כשהגענו לסיבוב לקראת ההורדה ברציף, ראינו את הבאים בתור מסתכלים עלינו בחשש. חייכנו לעברם. אני זוכר אותי בגיל שלכם. אתם תעברו את זה. תהיו חזקים.
"ודאי שפחדתי!"
שומעת, פינפארי קשישה ומפחידה מלונה פארק תל אביב? התגברתי עלייך. מצאתי אחת טובה יותר. הגשמתי חלום בתפקיד משנה, וחזרתי כדי לספר לנכדים. נסעתי ברכבת ההרים המהירה בעולם! יבוא היום ועוד אשב אל מול האח. "לא פחדת, סבא?" הם ישאלו. "ודאי שפחדתי!"
אבל - הו, אירוניה מכושפת - מתברר שאם חלום לא מתכוון להתגשם, הוא לא יתגשם. ימים אחדים אחרי שחשבתי שהגשמתי חלום, יוטיוב עדכן אותי שכמה שבועות קודם לכן נפתחה בסעודיה, מכל המקומות, רכבת ההרים המהירה, הגבוהה, התלולה והארוכה בעולם. קוראים לה "פלקון פלייטס". עליה אני כבר לא מעז לחלום. כי עכשיו זה ברור: יש חלומות שלא מתכוונים להתגשם. אי־שם זרוקה במחסן גרוטאות הפינפארי הישנה וצוחקת.
