מה נשתנה? זכרונות מפסח עצוב, ומילדה אחת יפה ונשכחת

הם עלו מפולין ב"עליית גומולקה".זמן קצר לאחר "מבצע קדש". אב, אם וילדה יפה. מצאו דירה לא הרחק מאיתנו, בדרך המובילה לשוק הכרמל בתל אביב. השכנים סיפרו שהם עברו את השואה. שהאם הצילה את האב מהנאצים, ונישאה לו כמו שמתחתנים אצל הקומוניסטים. לא התגיירה. זאת אומרת שגם הילדה נוצרייה. אפילו שלא ראו עליה כלום. לא ראיתי נוצרים קודם לכן, כי בעיר העברית הראשונה היו רק עברים. רק פעם אחת, כשהלכתי עם אבא בשבת ליפו, ראיתי איש מאוד חשוב יוצא מן הכנסייה שבעיר העתיקה עם צלב גדול תלוי על צווארו, לבוש שחורים. היא לא היתה דומה לו.

האב היה סנדלר. הוא מצא לעצמו פינה בחדר המדרגות, מתחת לגרם המדרגות הראשון, ואנחנו הפכנו לקוחותיו. הוא גם גזר את חרטום נעליי, כדי שכפות הרגליים יוכלו לגדול באין מפריע, מבלי לרכוש נעליים חדשות בימים שבהם עדיין היו שרידים של צנע. הילדה התביישה בסנדלריותו, וסיפרה לי כי לפני המלחמה היה סטודנט באוניברסיטת ורשה שנוסדה מאוד מזמן. ב־1816.

היא למדה בבית הספר שלי, בכיתה אחרת. הצטיינה בחשבון, ולא ידעה מי היה יהודה המכבי. חשבה שמנדלי מוכר ספרים באמת מכר ספרים. סייעתי לה בתנ"ך ובהיסטוריה יהודית, בשיעורי מולדת, וכמובן - בספרות. היא אהבה אתטשרניחובסקי, בייחוד את "הימשן" שלו, אף שהוא מלא מילים קשות. הסבירה שגם היא בעלת נפש חופשייה המאוהבת בטבע. לי לא היה שום דבר נגד הטבע, אבל לא היתה לי נפש חופשייה. סיפרתי לה שטשרניחובסקי היה רופא הגימנסיה הרצליה בשנים שאמי, תלמידת מחזור י"ח, למדה בה. הפכתי סלב, עוד הרבה לפני שהמציאו את המילה הזו.

אבא ואמא אהבו להזמין אורחים לליל הסדר, ואני ביקשתי מהם להזמין הפעם את השכנים החדשים שלנו. אמא התלהבה מן הרעיון, ואבא, להפתעתי, הסתייג. הוא חשש פן אביו (יהודי דתי, שעל ראשו כיפה שחורה גדולה בדרך כלל, ולבנה בימים הנוראים, כמו זו של ראש ממשלת הודו, ג'ווהרלל נהרו), ירגיש שלא בנוח אם נחלוק את הסדר עם גויים. אני הכרתי את סבא שלי ואהבתי אותו. הוא האיר פניו לכל אדם, ובראש ובראשונה לעולים חדשים, ולא האמנתי שיסתייג מאורחים כאלה.

אמא הציעה, כדרכה, פשרה: נזמין אותם לז' פסח. אצלנו ז' פסח שימש לאזהרה ממלחמת אחים, והיה יותר מושג מתאריך. כל זה משום שבז' פסח תרצ"ג התנפלו צעירי "הפועל" על תהלוכת צעירי בית"ר, על רקע המחלוקת הגדולה באשר ל"הסכם ההעברה" ביןהסוכנות היהודיתוהגרמנים שאפשר לעולים מגרמניה למכור את רכושם. אבל הבנתי שהפעם דובר על התאריך ולא על המחלוקת, והתנדבתי להזמין את משפחת העולים החדשים אלינו לחג השני.

זה היה סדר פסח עצוב, הראשון ללא סבתא, אך לא החסרנו אף מילה ואף שיר. בסוף האירוע, ולאחר שאפשרתי למשתתפים לעבור לשלב הקולינרי, כשבידי האפיקומן, אמר סבא, כמסיח לפי תומו, שישמח להצטרף אלינו גם בז' פסח. אמא ואבא אמרו מייד שאין בכלל שאלה, ואילו ליבי נחמץ. ברור היה לי שחזרנו לנקודת ההתחלה ושלא נזמין את העולים החדשים. ניסיתי לשכנע את אבא, ואמרתי שסבא בוודאי ישמח אם נזמין אותם, אבל הוא לא רצה להעמיד את אביו במבחן.

הילדה היפה לא ידעה, כמובן, על כל העניין, וקרוב לוודאי שלא ידעה מה זה ז' פסח. דרכינו נפרדו כאשר עברה דירה וסיימה את בית הספר, אבל ז' פסח נותר איתי, בחמיצותו, כחלק מן הטעויות הקשות שעשינו בקליטת העלייה. דווקא אבא, שגם בימים של גשם ובוץ התנדב ללמד עברית במעברות, ושהחשיב כל כך את העלייה, דחה את משפחת הסנדלר בז' פסח, ואת ילדתם היפה.