זה אחד היעדים האהובים על ישראלים. ככה לא הכרתם אותו

רק בדקה ה־40 התברר לנו שאנחנו יושבים ליד אגדה.

אצטדיון הכדורגל של קבוצת באני יאס שוכן בפאתיה המזרחיים של אבו דאבי, במקום שבו העיר העתידנית מסתיימת ומתחיל המדבר. יורדים מהכביש לחניון עפר חשוך, מדלגים מעל תלולית חצץ, ומתקדמים לרחבת הכניסה שבצידה מסגד קטנטן משובץ ברזיות לרחצת רגליים. זה אצטדיון צנוע וקטן, 6,000 מושבים בסך הכל, מאוד לא אופייני למדינת איחוד האמירויות, שבה הכל מוגש במנות גדולות, מוגזמות.

האצטדיון משרת את קבוצת באני יאס, שהיתה פעם אחת מאריות הליגה אך ממוקמת כעת במקום האחרון בטבלה המקומית. מולה משחק הערב מועדון הפאר אל־עין, הקבוצה הפופולרית ביותר באמירויות, שזכתה לא מזמן באליפות אסיה. כ־500 אוהדים בלבד הטריחו עצמם, והאווירה מנומנמת. היציע של אל־עין אמנם דחוס ותוסס, אבל אנחנו נמצאים בזה של באני יאס, ממש מתחת למצלמת הטלוויזיה ולשלטי הענק הנושאים את דיוקניהם של מנהיגי האיחוד. כ־200 איש, רובם המוחלט גברים, מפצחים כאן בנחת גרעינים. אין להם תקוות לאליפות.

הילדים הרבים פחות מתעניינים במשחק. הם מדלגים כגדיים מעל מושבי הפלסטיק, מתעלמים מתחינות הסדרנים, מחליפים מקומות ישיבה בלי הרף, מתכנסים לחבורות ומתפצלים לזוגות, ושואגים מדי פעם קריאות עידוד או גידוף לעבר המגרש. מעת לעת אחד מהם מקפץ עד לקיוסק הקטן שמאחורי היציע, וחוזר ממנו עם חטיף ולימונדה מוגזת בכוס פלסטיק, מתרברב בהצלחתו לשאת אותה בכיס הקדמי של הקנדורה, הבגד המסורתי של הגברים המקומיים. זה בסך הכל עוד ערב נעים של סוף פברואר ותחילת חודש רמדאן באבו דאבי, בירת איחוד האמירויות הערביות.

יותר מ־11 מיליון איש חיים באמירויות, מהם רק כ־1.5 מיליון אמירותים והיתר עובדים זרים. היחס הזה בא לידי ביטוי גם על כר הדשא: הכוכב של אל־עין הוא הסופר־סטאר המרוקאי סופיאן רחימי. הכוכב של באני יאס הוא הישראלי מואנס דבור. שני מאמני הקבוצות זרים גם הם, ממש כמו השופט, הקוונים, צלמי הטלוויזיה, הקופאי והשומר שבדק אותנו בכניסה. רק האוהדים המבלים ביציע הם בני המקום, אמירותים אוריגינל. ישחקו הנערים לפניהם.

גם אנחנו נטע זר: זוג לובשי ג'ינס וטי־שירט בתוך ים של קנדורות לבנות, אפורות, כחלחלות, מגוהצות למשעי, זכות. רק הקנדורות של הילדים הקטנים מוכתמות לפעמים במעט שוקולד. אך למרות הזרות הברורה שלנו איש לא מתעניין, לא ניגש.

בעת שבאני יאס עולה ליתרון מפתיע של 1:2, וחגיגות הגול מועצמות בהבהובי פנסים על המגרש, אנחנו מנצלים את האווירה האופטימית כדי לדובב את אחד הגברים שיושב לידנו. שמו מוחמד, בן 48, עורך דין בנמל הימי של אבו דאבי. זקנו קצוץ היטב והקנדורה שלו לבנה, צחה ובוהקת, פרסומת לאבקת כביסה. הוא הגיע למשחק עם שלושת האחיינים שלו, הגדול שבהם בן 13, שמדבר אנגלית במבטא ניו־יורקי מושלם. "הוא לומד בבית ספר אמריקני", מסביר מוחמד. "כל הילדים היום רוצים ללמוד בבית ספר אמריקני".

מה שמעסיק את הנער כרגע יותר מכל הוא ההכרזה של חברת דיסני כי תקים את פארק השעשועים הבא שלה, כמובן הגדול ביותר שלה אי־פעם, באבו דאבי. השכונות האינסופיות של צמודי הקרקע הזהים ההולכים ונבנים לאורך הכביש המהיר בדרך לאצטדיון נועדו לשמש את המוני התיירים, או העובדים, שיגיעו בעקבותיו, כך לפחות מסביר הנער. "זה הולך להיות מאוד־מאוד קול", מגלגל בן ה־13 את הרי"ש האמריקנית שלו.

השיחה עם הדוד, מוחמד, מתמקדת בכדורגל. מתגלה לנו שלפני 20 שנה הוא שיחק כקשר מרכזי בקבוצת באני יאס. מוחמד מציג כעדות סרטון מיושן בטלפון, שבו הוא נראה מוסר פס חד ומדויק לאחד מחלוצי הקבוצה. החלוץ מניף את רגלו כדי לבעוט לשער, אבל מוחמד קוטע את הסרטון. מה שחשוב זו המסירה, לא הגול.

בכפרון קטנטן בגבול עם עומאן, עמוק בהרי המדבר הפראיים, פגשנו שייח' מאיר פנים שלא דיבר אנגלית. כשהבין שפנינו מועדות לעיר החוף חור פאקאן, כרע על האדמה ושרטט עבורנו באצבעותיו מפה בחול. כשביקשנו צילום, הוא נבלע במכונית ונסע בחיוך

"היית מספר 19", אני אומר לו. "כמו מואנס דבור". אף שקריאות "אללה אכבר" נשמעו ביציע בכל פעם שעוד כדור נבעט לעבר השער, לרגע לא חששנו להזדהות כישראלים. שאלנו את מוחמד אם אי־פעם ביקר בירושלים, אם התפלל בהר הבית. "לא", אמר, "אני מעדיף להתפלל במכה ובמדינה".

בשלב זה אל־עין השוותה ל־2:2, והמומנטום של השיחה הסתיים. זה נגמר בהפסד צורב של באני יאס, 3:2, ובהתחפרות עמוקה עוד יותר בתחתית הטבלה. מחר נוכל לדעת אם התבוסה מורגשת ברחובותיה של העיר השנייה בגודלה באמירות אבו דאבי.

כעבור אלף, ולילה

האמירותים הם כמו ארץ מדבר. לא מתמסרים כלל, אם בכלל. במשך חמשת הימים שבהם שוטטנו ברחבי המדינה שלהם ניסינו להתקרב אליהם כמה שיותר, לחוש אותם, להבין. לא בטוח שהצלחנו. פגשנו הרבה מאוד הודים, פקיסטנים, בנגלדשים, אוגנדים ותימני אחד בשם סאלח, שנכנס לנו ללב. אבל אמירותים אמיתיים, בשר ודם, קצת פחות.

וזה לא שלא ניסינו. נמשכנו ככל האפשר אל הדרכים הצדדיות, אל הפינות. הגענו במטרה אחת: למצוא את מה שמסתתר מאחורי מסך התיירות, מעבר לגדרות הריזורטים, הרחק מהאטרקציות, מהזוהר. הרחקנו עד כפרון קטנטן בגבול עם עומאן, עמוק־עמוק בהרי המדבר הפראיים, שם פגשנו שייח' מבוגר ומאיר פנים בשם סאלם, שבניגוד לאחיין של מוחמד מהטריבונה לא דיבר אנגלית. אבל כשהבין שפנינו מועדות לעיר החוף חור פאקאן, הוא כרע על האדמה ושרטט עבורנו באצבעותיו החשופות מפה בחול.

כשביקשנו צילום משותף, הוא נבלע במכונית הלקסוס המבריקה שלו ונסע משם בחיוך מנומס ובברכת "רמדאן כרים", נושא עימו את טעם הקפה הערבי שכבר התרוצץ לנו בפה, הרהורים נוגים על אירוח בדואי, אולי הזמנה לסעודת אפטאר. נזכרנו במה שאמר לנו מוחמד, כששאלנו אותו איפה אפשר לפגוש את מדינת האמירויות האמיתית, האותנטית. "כבר אין כפרים מסורתיים באמירויות", הניף יד בביטול מול שני האוריינטליסטים החובבנים. "הכל חדש, מודרני".

מדובר באנדרסטייטמנט. האמירויות היא דוגמה חיה לעתיד, למה שתקציב אינסופי וניהול מדויק יכולים להשיג. קו החוף של אבו דאבי, למשל, נראה מהשמיים כמתחם ששורטט ב־AI, עמוס בשורות על גבי שורות של מכלי אחסון עצומים. רחובות העיר ארוכים וישרים עד אינסוף, מלאים בבתים דו־קומתיים שניצבים במרחק שווה זה מזה. ממושב המטוס כל זה דומה מאוד לשבב של מחשב. בדואיזם שהוכנס לאלגוריתם.

הכל צמח נורא מהר

אבל מאחורי כל מופע ראווה יש מאחורי קלעים. פרווריה של הבירה אבו דאבי מדויקים. ישרים, נקיים, בלתי נגמרים, סימטריים. אנחנו נמצאים בתוך האלגוריתם. ראשיד, הבל בוי במלון האחרון על סיפה של העיר, הגיע הנה מבנגלדש לפני 20 שנה. "אז כמעט לא היתה כאן תיירות, מאז הכל צמח נורא מהר", הוא מרגיש בנוח לקשור שיחה עם שני אורחים שמתעקשים לגלגל את המזוודות למכונית בעצמם.

מקורם של האמירותים בשבטי נוודים מחצי האי ערב, שנדדו אל הפינה הזו של המפרץ הפרסי לפני כ־5,000 שנה. הם התיישבו בנאות מדבר, וחלקם הגיעו במהלך עונת הנדידות אל רצועת החוף, שם קבעו את משכנם. מכפרי החוף ניצלו אבות אבותיהם של האמירותים את מיקומם האסטרטגי בין מסופוטמיה לתת־היבשת ההודית כדי להשתלב ברשת המסחר האזורית ולשרוד. במאה ה־7 קיבלו עליהם השבטים את דת האסלאם, שדחקה החוצה את רגליה של התרבות הפרסית.

ב־1904 חיו באזור האמירויות הנידח 80 אלף איש בלבד, שהתחלקו ל־44 יחידות שבטיות. "טריטוריה זו היא אחת המורכבות והמסובכות מבחינה שבטית", נכתב במחקר בריטי מהתקופה. בשנות ה־50 של המאה הקודמת, כאשר השליטים הבריטים הגבירו את חלוקת הזיכיונות לחיפושי נפט באזור, השייח'ים המקומיים הגיעו למסקנה שכדאי להם להתאחד לצורך מקסום המשא ומתן. החיבור התועלתני הלך והעמיק, עד שהפך לפדרציה עצמאית עם עזיבת הבריטים ב־1971. בספרו על המדינה המופלאה הזו כותב פרופ' עוזי רבי ש"הפדרציה של איחוד האמירויות מגלמת את המקרה היחיד במרחב הערבי שבו משפחות שבטיות מובילות ורבות השפעה בחרו להקים איחוד". זה לא הסטריאוטיפ הערבי היחיד שאיחוד האמירויות מנפצת לרסיסים.

דרכים צדדיות

הפקיד ההודי במשרדי השכרת הרכב בנמל התעופה באבו דאבי שלח אותנו לדרכנו עם המלצה. "באמירויות יש אפס סובלנות לעבירות תנועה", הזהיר בראש מתנדנד. "אם כתוב בשלט שמותר 60 קמ"ש, סעו 60. אם כתוב שמותר 80, סעו 80".

היעד הבא שלנו הוא העיר אל־עין (המעיין). שני כבישים מהירים חוצים את השממה בדרך אל נווה המדבר האגדי. הצפוני מבניהם, E-22, כולל שלושה נתיבים לכל כיוון ותאורה לכל אורכו, 170 ק"מ של אספלט סלול היטב בתוך המדבר הצחיח. הכביש הדרומי, E-30, רב־נתיבי גם הוא. אתה מסתכל במפה ולא מבין למה צריכים שני כבישים מרובי נתיבים ומקבילים לחלוטין, מרוחקים רק קילומטר זה מזה, שיחצו את המדבר בין אבו דאבי לאל־עין. ואז אתה מגלה שהכביש הדרומי נועד למשאיות.

לנו, בכל מקרה, זה פחות משנה. המסע שלנו ייקח אותנו מאבו דאבי, שלחוף המפרץ הערבי, עד לערי החוף המזרחי, מול מפרץ עומאן, ואז בחזרה לחוף המערבי, עד לדובאי. מסלול מעגלי שחוצה את כל שבע האמירויות, אבל עם כלל ברור: לרדת ככל האפשר מהכביש הראשי, לדלג מעל האטרקציות התיירותיות ככל שנצליח ולבקר במקומות שבהם עובדים, ואוכלים, ומתפללים, ונוסעים, ומבלים, וקונים, ומתגוררים, ובעיקר חיים, אנשים שאינם תיירים.

בין המבנים המאובקים בסמטאות הצרות, הבית הזה בולט ביופיו. בחניה ג'יפ ולקסוס, ובחצר הפנימית טסלה בטעינה. "מישהו בבית?" אנחנו צועקים. יכולנו להישבע שראינו צל של כאפייה חומק מאחורי אחד הקירות

אנחנו לוקחים את ה־E-22, זה בלי המשאיות, ומופתעים שמותר לנסוע כאן 160 קמ"ש. "אם כתוב בשלט שמותר 160, סעו 160", אני אומר לעצמי במבטא הודי, ומאיץ. כמה קילומטרים אחרי אבו דאבי, לצד הדרך שחולפת במהירות ובאותו גוון עמום של חום, קורצים שלטים: "דרך שירות לחוות". זה האות שלנו לרדת מהאוטוסטרדה ולגלות את הישימון שמשתרך מפאתי אבו דאבי כמעט עד אל־עין. עד האופק נפרסות אינספור חוות קטנות, מגודרות לריבועים מושלמים, כמו בתשבץ. מאוחר יותר נבין שאלו שטחים חקלאיים שהממשלה מחלקת בחינם לכל משפחה מקומית שמוכנה לעסוק בחקלאות.

בתוך רשת המבוך העצומה הזו אפשר לנסוע דקות ארוכות מבלי לפגוש נפש חיה. פה ושם גמלים ועיזים משוטטים על דרכי העפר שחוצות בין הגדרות וקריאת תרנגול קורעת את השקט. עננת אבק באופק מרמזת שרכב שטח מתקרב. בהמתנה הדרוכה לבואו, מרחפת בזיכרון הקולנועי השאלה האם מותר לשתות מהבאר בלי רשות. לרגע משהו מרגיש מוכר.

רענון במסגד דרכים

החוות מופרדות זו מזו ביריעות בד, מאובקות, מאוכלסות בפחונים, בסככות, בכבשים. בחווה אחת ראינו מטע של קטלב משונן, פירותיו הבוסריים תלויים על ענפיו. למעט שומר בנגלדשי אחד על אופנוע, כמעט לא פגשנו איש. לבסוף אנחנו עוצרים טנדר שחולף על פנינו, בתוכו שלושה בחורים צעירים - סודאני, אתיופי ואוגנדי. הסודאני, שיושב מאחורי ההגה, הוא וטרינר שמטפל כאן בחיות המשק. "יש אמירותים שבאים לחווה שלהם בערב או בסופי שבוע כדי להירגע, זה חלק מהתרבות הבדואית שלהם", הוא מסביר. "הם מאוד אוהבים את זה". אלו היין והיאנג האמירותיים, כנראה: כלוב הזהב בעיר, ובמדבר אוהל הנוודים הפרוץ לרוח. או הפחון, או הווילה.

במורד הדרך, ליד סדנה עזובה לייצור רהיטי מתכת, ניצב מסגד דרכים מצוחצח וריק. בפנים השטיח רך למגע, והאוויר צונן בזכות שורת מזגנים. על השלט האלקטרוני מוצגים זמני חמש התפילות. האימאם המצרי בדיוק ישן שנ"צ במבנה סמוך, והאחראי על הניקיון כאן הוא נער בנגלדשי. האם הוא מיודד עם שומר החווה הסמוכה? מסגדי האמירויות, כך גילינו, הם המרחב הכי קוסמופוליטי בעולם. "אנשים מכל האזור באים להתפלל אצלנו", אומר הבנגלדשי שמשכורתו, כמו זו של האימאם המנומנם, משולמת על ידי המדינה. בכל תחנת רענון לאורך הדרך, בכל מפרץ מנוחה, לצד כל תחנת דלק, תמצאו מסגד לעוברי אורח. ואימאם. ועובד תחזוקה. הבנגלדשי שלנו תולה בנו מבט שרומז שהוא מעדיף לחזור לטלפון שלו.

מאותו רגע אימצנו לעצמנו מנהג: נשאל כל אדם שנפגוש בדרכנו מה היא מדינת המוצא שלו. אספנו את התשובות כמו קלפים. בכל פעם שמישהו מצא קלף חדש - פיליפיני, סרי לנקי - עדכנו זה את זה בחדשות. אספנו לפחות 20 קלפים שונים.

הדרך נמתחת בין חוות, ועוד חוות, ובשוליהן עיירות פשוטות, כמעט ריקות מאדם, שרויות בצהרי הנצח של חום פברואר-מארס. בכולן בתי הקפה, מסעדות הדרכים והמזנונים סגורים. רמדאן, אנחנו מסבירים לעצמנו. וכאן אין תיירים לארח. כולם צמים, ומי שלא צם - מתחשב בסביבה. במכולת של הודי במרכזה של אחת העיירות הצטיידנו בשתייה ובחטיפים לדרך, בתקווה למצוא מקום לאכול בתחנה הבאה.

בעקבות ששת המעיינות

בקצה של שני הכבישים המקבילים נמצאת אל־עין. ההיא מהכדורגל, העיר הרביעית בגודלה באמירויות, מקום לידתו של זאיד בן סולטאן אאל נהיאן, נשיאה הראשון של האמירויות והאמיר של אבו דאבי.

גם אל־עין ענקית, מרשימה, מצוחצחת. אבל במרכז העירוני הישן כל המסעדות סגורות בגלל רמדאן והמדרכות שוממות מאדם. פברואר, 32 מעלות בצל, והעיר לוהטת בעילפון צהריים. בחיפושינו העקרים אחר מסעדה פתוחה נקלענו לאזור חנויות הבדים, ונכנסנו להתעניין ברכישת קנדורה אצל חייט הודי. המוכר בבית הקפה הסמוך היה קמרוני. אנחנו יודעים כי שאלנו.

אבל קודם, לאואזיס. כשמה, אל־עין היא אחד מנאות המדבר הראשונים שאליהם התקבצו השבטים שנדדו לאזור בימי קדם. סביב ששת מעיינות העיר, שמפוזרים במעין חצי גורן במרכזה, נבנה לפני כמה שנים פארק תיירותי המשמר את טכניקות גידול התמרים ותעלות ההשקיה מעוררות הפליאה. לשווא התהלכנו בתוכו וחיפשנו את המעיינות המפכים, כור מחצבתם של האמירותים כולם. כן פגשנו שני זוגות של תיירים הודים מבוגרים, שאחרי שהצטלמו איתנו המתיקו עימנו סוד כמוס: יש מסעדה הודית פתוחה במרחק נסיעה קצר מאוד. כן, כן. גם ברמדאן. כן, כן. אנחנו בטוחים. נפרדנו מהם לשלום, וכעבור 20 דקות פגשנו אותם שוב במסעדה, שהיתה מעולה.

ברובע החייטים של אל־עין

מחוץ למסעדה רחובות רחבי ידיים, ריקים, דוממים. זהו רובע הטקסטיל, והמתפרות הרבות בו פועלות מאחורי דלתות כבדות. אנחנו מבקשים לרכוש קנדורה למזכרת, ומגלים די מהר שאמירותי אמיתי מזמין קנדורה מתופר, ולא קונה אחת מוכנה בחנות. אנחנו מנסים את מזלנו ועוברים לאורך הרחוב מחייט לחייט, עד שבאחת המתפרות מסכימים למכור לנו, תמורת 100 דירהם (כ־85 שקלים) ובמזומן בלבד, קנדורה שנתפרה זה מכבר, אבל מעולם לא נאספה על ידי המזמין. את ה"תרבוש", שרוך דמוי פונפון הקשור לצווארון הגלימה, צריך לחפש במחסן. מתברר שיש לפחות 50 גוונים של לבן, ויש למצוא תרבוש שיתאים לסוג הבד של הקנדורה המוכנה. מעניין למי היתה שייכת הקנדורה היתומה שרכשנו.

"יש אמירותים שבאים לחווה שלהם בערב או בסופי שבוע כדי להירגע, זה חלק מהתרבות הבדואית שלהם", הוא מסביר. "הם מאוד אוהבים את זה". אלו היין והיאנג האמירותיים, כנראה: כלוב הזהב בעיר, ובמדבר אוהל הנוודים

מחוץ לחנות מתארגן לפתע תור ארוך של גברים. זו שעת אחר הצהריים, ובעלי האטליזים והמאפיות פותחים את הדלתות ומוכרים מצרכים לארוחת האפטאר. ניחוח כבש הולך ונצלה עולה בנחיריים. יש עוד שעתיים לשבירת הצום.

כל המרחב שבו נסענו עד עכשיו, בין אבו דאבי לאל־עין, הוא מישור רחב ידיים. אך בקצהו המזרחי של המישור מזדקר ככרבולת ג'בל חפית, שמתנשא לגובה של 1,249 מטר מעל אל־עין. חציו של ההר נמצא באיחוד האמירויות, וחציו השני בעומאן, המדינה השכנה. שמנו פעמינו אל הפסגה, ועכשיו אנחנו מטפסים בציר המפותל שמעפיל אליה, ממש עד אל גדר הגבול עם עומאן.

בחניה הענקית שבראש ההר, באופן לא מפתיע, כמה עשרות פועלים זרים בלבוש תקני מקימים ארמון, עוד ארמון, ששייך למשפחת המלוכה. חתול ג'ינג'י מלקק את שפמו בעודו מקיף את הבודקה הקטן של שומר הגבול המנומנם. אנחנו בקצה קצהָ של אמירות אבו דאבי, מקום שכינינו בצחוק אצבע החפית. באור השקיעה אפשר לראות את נצנוץ הכבישים המקבילים מאבו דאבי, את אל־עין כולה מונחת על כף היד, את ראשית המרחבים של עומאן. מקום מושלם לארמון.

אנחנו יורדים מן ההר יחד עם הערב שיורד על פרוורי העיר. בקניון מקומי נפתחות אט־אט החנויות, ובבתי הקפה והמסעדות מסיימים להכין את שולחנות האירוח. כאן אפשר למצוא בופה אפטאר ב־70 דירהם לאדם. אין כאן תיירים, מבטיח לנו גבר מקסים בקנדורה אפורה, שיושב איתנו לקפה. אלה אמירותים שמתחילים עכשיו את הלילה שלהם. העיר המנומנמת מתעוררת לחיים. הקניון הולך ומתמלא בזוגות ובמשפחות. הם ינדדו מקניון לקניון, מבית חברים לקרובי משפחה, עד שעות הבוקר המוקדמות. אף אחד לא ילך למסגרות החינוך מחר, יגיד לנו האיש. החל מהשנה יונהגו לימודים מרחוק לפחות פעם בשבוע בזמן רמדאן, כי הילדים ממילא לא מצליחים לפקוח עין בבוקר ולהתייצב בזמן לבית הספר. הנה עוד יין ויאנג אמירותיים: בחודש הזה האמירותים יוצאים מהבתים כשהתיירים רוצים לישון.

מאחזים הודיים בין ההרים

מאל־עין המשכנו בנסיעת לילה לכפר התיירותי חאטה. זה מקום מפלטם של אמירותים שרוצים לצאת לנופש משפחתי. דוכני מזון מהיר, הפעלות לילדים ושלט איקוני בסגנון הוליווד שדולק בלבן על אחד ההרים בסביבה. כל זה היה מאוד מבלבל, עד שבבוקר פתחנו את הווילון החשמלי בחדר המלון והבנו שאנחנו מוקפים נוף פראי. מתברר שהכפר חאטה נמצא בלב רכס אל־חג'ר (סלע), ה"רוקי מאונטיין" של איחוד האמירויות, זה שגולש אל קו החוף המזרחי של המדינה ומזכיר בצבעיו ובזוויותיו את הרי אדום.

האטרקציה המרכזית בסביבה היא הסכר המלאכותי שיצר אגם גדול שבו אפשר לשוט בסירה. אבל אנחנו הרי מכוונים הרחק מהאטרקציות ואל הלא נודע. בגוגל קראנו על מבצר אל־נאסלה, ממש סמוך לגבול עם עומאן, זנוח בהרים המבודדים לא רחוק מכאן. ליד המבצר, כך קראנו, נמצא כפר קטן שהגיע לשיא תהילתו כאשר אחד מיורשי העצר האמירותים הגיע לבקר בו, אי־אז ב־2008. הכנסנו נקודה לווייז.

זו היתה הפעם הראשונה שבה נסענו בכביש בלי תאורה ובלי שלושה נתיבים. הרים גבוהים וזקופים, משוננים ומחורצים. הכביש מתפתל כמו שכביש מתפתל, ישן ומחוספס. נתקלנו בזוג חמורים, אוהל בדואי ריק מצויד בפנאלים סולאריים שחוברו למצלמות אבטחה, ותחושה נהדרת שאולי סוף־סוף הגענו. אבל בעיירות שכוחות האל שדרכן חלפנו - מכולת, מוסך, מבנה נטוש, מכון יופי סגור, מסגד - לא מצאנו ולו אמירותי אחד. רק עוד ועוד הודים. התנחלות מאחזים הודית בלב המדבר של נסיכות ראס אל־חימה, שהשטח הזה שייך לה.

באחד המסגדים פגשנו את עבד. הוא הגיע לאמירויות לפני חודשיים מאוגנדה דווקא, ועוד לא בטוח שמצא את מקומו. הוא מועסק כאחראי תחזוקה במסגד ומקבל מגורים בחינם. הוא מוציא כ־300 דירהם על אוכל, ואת היתר, סכום לא גבוה במיוחד, שולח למשפחתו. יש לו חוזה לשנתיים. הוא בן 30. הכסף לא מספיק, לדבריו, והעבודה משעממת. אחרי שניפרד מעבד עוד נדון בגורלו של שומר המסגד האוגנדי, האם טוב או רע הוא.

עבד מספר שיש משפחה אמירותית אחת, שגרה ממש בבית מאחור. בתוך כל המבנים המאובקים והמיושנים, המופרדים בסמטאות צרות, הבית שלה מזדקר ביופיו. בחניה ג'יפ לנד קרוזר ולקסוס, וכשמציצים לחצר הפנימית מזהים טסלה מחוברת למטען. "מישהו בבית?" אנחנו צועקים. יכולנו להישבע שראינו צל של כאפייה חומק מאחורי אחד הקירות, אבל תשובה לא התקבלה.

אחוזות פאר במערב הפרוע

גם בעיירות הבאות לאורך הכביש בעל הנתיב הבודד אמירותים מסתתרים מאחורי חומות של אחוזות פאר, שכמו הוצנחו מחוץ לקונטקסט ואל תוך עיירות מערב פרוע עם הודים במקום בוקרים. מחוץ לאחת האחוזות הללו פגשנו את סאלם, אותו אמירותי מבוגר שלא דובר אנגלית ושרטט לנו מפה בחול. כשסאלם נסע מאיתנו בלקסוס שלו מבלי להביט לאחור, חשבנו לתומנו שאולי אנחנו סתם בני תמותה, בעוד הוא אמנם חי בקצה המדבר בבדידות מזהרת, אבל כנראה גם עשיר כקורח. לא כעסנו עליו.

כמה יפים לילות רמדאן בראס אל־חימה. בשולחן לידנו יושבת משפחה. "מאיפה אתם?" שואל הבדרן. "מפלסטין", הם עונים, ובשולחן לידם מוחאים כפיים. זה האות שלנו ללכת לישון ולחסוך תקרית דיפלומטית

לבסוף הגענו אל מחוז חפצנו: מבצר אל־נאסלה, שנבנה בראשית המאה ה־19 ושהיווה חלק מרשת של מבצרים שהוקמו באזור הזה של המדבר, כדי לאבטח את דרכי המסחר מהודו למסופוטמיה. המבצר - חמישה מטרים על שני מטרים, שתי קומות בלבד, כמה חרכי ירי מרוטים - לא מרשים למראה. אבל כמו בסרטון של מוחמד מהכדורגל: המבצר לא חשוב, אלא הדרך אליו. ממול, במרחק עשרות מטרים בודדים, גדר הגבול עם עומאן. תכף יתחילו הירידות למישור הערבה.

כביש החוף המזרחי

מרכס אל־חג'ר ירדנו אל קו החוף המזרחי של האמירויות. אף על פי שזהו הצד הפחות זוהר של המדינה - דובאי ואבו דאבי נמצאות בחוף המערבי - הכל פה בכל זאת רחב, נקי ומרשים. מייד חברנו לכביש רב־נתיבי שלקח אותנו לכל אורכו של קו החוף, מדרום עד צפון, רצף עירוני ארוך ולרוב ריק מבני אדם שנקטע לרגע רק בנמל הימי של העיר פוג'יירה.

מעת לעת חלפנו על פני אוניברסיטה מקומית, נטועה בתוך אוסף מבנים שכמו הושאלו מיוון העתיקה בשיא תהילתה, וקושטו באורנמטים אוריינטליים ובכיפות אלאדין. מימיננו מפרץ עומאן התכול, ומשמאלנו מתחלפים בזה אחר זה מבני ממשלה מפוארים, נקיים, משורטטים ביד אמן - לשכת רישום מקרקעין, משרד המשפטים, בית העירייה, משרד משאבי האנוש, מגדל שעון אדיר ממדים. לרגע אחד לאורך החוף המזרחי לא נתקלנו בפקק, בצפירה או באדם שחצה את הכביש שלא במעבר חציה. יש משהו כל כך מתוקן באמירויות, מתוקן עד אימה. או שמא זו שוב תנומת צהרי רמדאן.

לפני שהגענו לכאן הצבנו לעצמנו יעד: לסעוד צהריים בחור פאקאן, עיר חסרת ייחוד ששוכנת פחות או יותר באמצע רצועת החוף המזרחי, ומפורסמת בזכות מפלים מלאכותיים המקשטים את הטיילת ומצפה מרהיב בהרים. חלומנו התנגש בצום הרמדאן ובמסעדות סגורות. בחלק הזה של המדינה, גם במרכזי הערים לא תמצאו מסעדה פתוחה ברמדאן. בלית ברירה הצפנו מחור פאקאן אל מסגד אל־בידייה, שנחשב לעתיק ביותר באמירויות: מחקר שנערך ב־2017 בשיתוף תאגיד הדלק של אבו דאבי ואוניברסיטת מינסוטה מצא שהמסגד הוקם בשנת 1599, פלוס מינוס תשע שנים.

אנחנו הולכים לאיבוד בין סמטאות המהגרים, אורות ניאון ומספרות לגברים. זו הפעם הראשונה שאנחנו רואים לכלוך, אנשים מעשנים, רחובות לא ישרים. יש כאן משהו מאוד לא אמירותי, אבל לאט־לאט הקסם מתחיל לפעול בלשון הים הצרה והצפופה הזו

יותר משזה מסגד זהו מסגדון, בעל ארבע כיפות קטנות ועמוד תמך מרכזי. ספרי התפילה מונחים בגומחות שנחצבו בקיר, וארבע מדרגות אבן מובילות לבימת האימאם, שעליה יכול לעמוד רק אדם אחד. מול דלת הכניסה חפורה באר נמוכה, שבקרקעיתה מים. כל המסגד הזה אומר פשטות, ניגוד מוחלט לעשרות המסגדים המפוארים, סטייל טאג' מהאל, שראינו פזורים לאורך כביש החוף. המבקרים בו מתבקשים להתלבש בצניעות, ומי שהגיע לא מוכן יקבל בהשאלה קנדורה לגבר וגלימה לאישה. ממש כמו זוג התיירים מצרפת שהסתכלו בנו בעיניים כלות: האם ידוע לנו על מסעדה פתוחה בסביבה?

מסעדת המפלט האחרון

העושר באמירויות חדש יחסית, נובו־ריש. טרם גילוי מרבצי הנפט והגז במפרץ ובמרחבי חצי האי הערבי התקיימה כאן כלכלה מסורתית ומוגבלת, שבמסגרתה התנהלו החיים באזור במשך מאות בשנים. בשנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת גם תעשיית שליית הפנינים, שהיתה מעמודי התווך של כלכלת האזור, נקלעה לקשיים ולמעשה נעלמה. חוויית השפל הכלכלי העמיקה בשנותיה של מלחמת העולם השנייה, והתמונה העולה ממסמכי הארכיון הבריטי מאותם ימים היא של דלות, עוני ומחסור במוצרי מזון בסיסיים. רק בשנים שלאחר תום מלחמת העולם התפתחה כאן תעשיית הנפט, שהזניקה את האזור כולו קדימה. "פריצתו של מבוע", מתאר זאת עוזי רבי בספרו.

כל זה לא מונע מכל המסעדות לאורך החוף המזרחי של איחוד האמירויות לנעול את שעריהן בצהריים. לבסוף אנחנו מוצאים מפלט אחרון בסיבוב הצפוני של קו החוף, ביציאה מהעיירה אל־דיבה. זהו שוק פירות וירקות, שרוכליו מחכים לקונים ומקבלים את פניהם בקריאות "מנגו! מנגו!". בקצה השוק מסעדה שאורותיה כבויים. מבחוץ אפשר לחשוב שהיא סגורה, אבל מישהו בפנים זיהה את שני הרעבים, והדלת נפתחת מבפנים כבמטה קסם. המזגן הודלק לכבודנו, מפה חד־פעמית נפרסה, פפסי־לייט נמזג לכוסות חד־פעמיות עם קרח, וקבבים הוגשו לשולחן. הבחור הפקיסטני (שאלנו!) שקיבל את פנינו שם בדק שהכל לטעמנו וטרח להסביר לנו - זה קטשופ, וזה ספייסי.

ויתרנו על קינוח, ובמקום זאת חזרנו אל מוכרי הפירות בחוץ, והצטיידנו בקוביות מנגו ואננס צוננות. לפני שנכנסו לרכב יצא הפקיסטני מהמסעדה וניגש אלינו לאוטו עם שני בקבוקי מים, לדרך, על חשבון הבית. מהבאר שלו מותר לזרים לשתות. רמדאן כרים.

ערב בעיר ערבית

התחנה הבאה שלנו היא העיר ראס אל־חימה, בחוף המערבי, מצפון לדובאי. זו בירתה של הנסיכות בעלת אותו השם, ששמועות מקומיות טוענות כי היא הכוח העולה הבא באמירויות. בקרוב ייפתח כאן הקזינו הראשון במדינה, מכת נגד מוחצת לאבו דאבי והדיסני שלה.

ראס אל־חימה - או כפי שהיא קרויה בפי המקומיים, RAK - היתה בעבר בירת האמירויות והמוקד המרכזי לשליית פנינים באזור. מוזיאון הפנינים, שכולל שיט לחוות פנינים כמו פעם, מושך אליו תיירים רבים, וצריך להזמין ביקור מראש. ויתרנו עליו.

ביחס לאחיותיה הגדולות, דובאי ואבו דאבי, העיר הזו מחוספסת הרבה יותר. גם כאן הכבישים רחבים, הבניינים מוארים באור יקרות, העושר נוטף - אבל משהו בכל זאת גס, בלתי משויף. אנחנו נוחתים בבית מלון לא גדול בשולי העיר העתיקה. דלפק קבלה, כורסאות עור, שטיח וקירות מחופים במראות מוזהבות. אפשר לבחור בין חדר עם או בלי עישון. בחרנו בלי - קיבלנו עם. המקום מיושן, אבל ידידותי ויעיל. ובכל מקרה, אנחנו מתעניינים ברחובות הסמוכים, שמתחילים בשעה זו להתעורר לערב רמדאן.

העיר העתיקה מעלה אסוציאציות מקאבול, לא רק בגלל ברדק הסמטאות השונה כל כך מהסדר האורבני של אבו דאבי, אל־עין וחור פאקאן, אלא גם בגלל הלבוש של האנשים. זו תפילת הערב ומחוץ למסגד נערמות שורות על גבי שורות של סנדלים וכפכפים. המתפללים גולשים החוצה מתוך אולם התפילה המרכזי, שצר מלהכיל את כל הקוסמופוליטיות הזו. אנחנו הולכים לאיבוד בין סמטאות המהגרים, בין אורות ניאון ומספרות לגברים. אין באופק צל צילה של קנדורה צחורה. זו הפעם הראשונה שבה אנחנו רואים לכלוך על הרצפה, אנשים מעשנים, רחובות לא ישרים. המולת רחוב. יש משהו מאוד לא אמירותי בעיר הזו, לטוב ולרע.

הוא מכניס את ידו לצנצנת, למורת רוחו של מוכר התה, שולף באצבעותיו תערובת עלי ורדים ומכריח אותנו לנסות. "לא הכל כסף", אומר לנו סאלח התימני בנימה של חכמי מזרח. "אדם צריך גם משהו בשביל עצמו"

האמת צריכה להיאמר - לא התחברנו לראס אל־חימה בתחילה. ובכל זאת, לאט־לאט הקסם התחיל לפעול בלשון הים הצרה והצפופה הזו, שבימי חול פועלים בה מוזיאון העיר, שוק דייגי הבוקר, שוק נפרד לדייגי הערב, מסגדים אינספור, חנויות בגדים, צורפים ומשחיזי חרבות, מסעדות דגים ובתי תה, שמלצריהם הזריזים מגישים משקה "קאראק", מעין צ'אי, עד לחלון הרכב.

ליל רמדאן כהלכתו

איכשהו מצאנו את עצמנו בבית קפה על שפת המים, שמגיש נרגילות, קנקני תה או קפה מבושל, שעד לרגע זה לא החלטנו אם הוא מעודן או פשוט חלש מדי. על הכורסאות, תחת כיפת השמיים, חבורות־חבורות של צעירים ומבוגרים מעשנים, שותים, צוחקים, צופים במסך הטלוויזיה, או בשני מגדלי ג'ולפר המנצנצים מעבר למפרצון בתצוגת אורות לכבוד החג. עישנו ושתינו ולעסנו תמרים קטנים, בהירים ומתוקים.

ויתרנו על כל המלצות האתרים המוסמכים, והמשכנו למסעדה טורקית שנתקלנו בה במקרה. המלצר מנסורי, מהעיר אל־מסרה שבמצרים, מתחייב: "העיר הכי טובה במצרים". הוא מגיש לנו מבלי שהזמנו מרק בשם "ליסאן אל־עספור", לשון הציפור. כך מכונה בצפון אפריקה פסטה אורזו, דמויית אורז. במרק המצרי הזה האורזו מבושלת עם אפונה בציר עוף וחמאה, מבושמת במקל קינמון ובמסמרי ציפורן. טעמו המיוחד של המרק הנדיב הזה עוד ילך איתנו זמן רב. "זה מעולה", אמרנו למנסורי, והוא זקף את קלסתרו הקלאסי ושלף במבטא עומר־שריפי מושלם, "It must be good. It’s Egyptian". אחרי המרק הוגשו לשולחן מיני שיפודים וקבבים, סלט פטוש, חומוס, סלט סלק ביוגורט ופיתות. וקפה שחור, חזק הפעם.

כמה יפים לילות רמדאן בראס אל־חימה. כשחזרנו למלון התברר שהלילה רק מתחיל. בלובי ישבו גברים ועישנו סיגריות, בלי לחשוש שאיש צוות יבקש מהם לעשן בחוץ. קפה ועוגות מתוקות על השולחנות, וקולות שיחה רמים בין ענני העשן. ארוחת האפטאר בחצר המלון הסתיימה זה מכבר, אבל באוהל הגדול שנפרס לצד הבריכה נאספו אורחים לא רבים לחגיגה שכללה נרגילות, קנקני תה מרוקאי מתוק ומוזיקה חיה.

זמר עם זקן וחליפה שר קלאסיקות שחלק מהאורחים ידעו לשיר איתו, בין מציצת נרגילה ללגימת משקה לא אלכוהולי. דווקא בבית המלון הרגשנו הכי פחות תיירים ונטמענו בחגיגת רמדאן ערבית. אחרי הזמר הגיע תורו של בדרן. הוא בירך לשלום את הקהל, את חלקם הכיר בשמות. אלינו הוא פנה ב"אהלן ביקום, יא שבאב". בשולחן לידנו ישבה משפחה. "מאיפה אתם?" הוא שאל. "מפלסטין", הם ענו, ובשולחן לידם מחאו כפיים. זה היה האות שלנו ללכת לישון ולחסוך לכולם תקרית דיפלומטית.

אתה ראשון, יא סאלח!

לאורך המאה ה־19 דובאי ניצלה, לעיתים ממש באורח פלא, מפני מזימות שחרשו שכניה לכיבושה. ב־1840, למשל, כאשר בני שבט הבאני יאס תכננו להשתלט על דובאי, המהלך נגנז רק בגלל התפרצות מגפת אבעבועות שחורות.

אבל דובאי הצליחה לשרוד את תהפוכות הזמן, לנצל את מיקומה המרכזי ולהפוך לעיר נמל ימי משגשגת, שהיום מחזיקה גם בנמל התעופה העמוס ביותר בעולם. הדרך אליה מראס אל־חימה לא ארוכה. אנחנו נוסעים בתוך המטרופולין הענקית הזאת על גשרים שחולפים בצמוד לבניינים, וחוצים את אמירות אום אל־קיווין ואמירות שארג'ה. בפעם הראשונה אנחנו נתקלים בפקק וגם נחשפים לצללית האימתנית, המוטרפת, שמשרטט מגדל הבורג' חליפה בשמיים המאובכים. האם נגיע אליו, או שנעצור על מפתן הכרך בדובאי, באזור העיר העתיקה?

השוק הישן של דובאי, לאורך מה שפעם היה הנמל המרכזי של העיר, מרגיש כמו סט של הסרט "אלאדין". המבנים הישנים שופצו ובסמטאות הוקמו מאות דוכנים שמתופעלים בידי הודים, פקיסטנים ומצרים. הם מוכרים כאן מוצרים שבינם ובין האמירויות אין דבר - פשמינה, בהרט, צמידים הינדיים. אחד הרוכלים בשוק הוא תימני בשם סאלח, בחור צעיר ויפה תואר, דובר אנגלית רהוטה, שדווקא לא מנסה למכור לנו משהו. הוא שרעבי, וברגע שהוא מגלה שאנחנו מישראל הוא מתלהב לגלות שגם אצלנו יש הרבה שרעבים. "אלה האנשים הכי חכמים בתימן", הוא מתגאה. כשאנחנו שואלים אותו בצחוק אם במקרה הוא חות'י, הוא דופק על חזהו ואמר "אנא סוני".

סאלח מבקש 30 דירהם עבור מאפרת חימר פשוטה, אבל הוא לא מקבל אשראי. הוא מוליך אותנו לחנות תה בצד השני של הסמטה, שם מרשים לו לקבל תשלום באשראי - והוא מחזיר מזומן. הוא מתהלך בשוק כנסיך, בתערובת של הומור וחוצפה, כמו אחד שכולם מכירים, ואוהבים, ומכבדים בקסבה בחצי היום. אלאדין.

"60 דירהם", הוא מורה למוכר התה בקריצה, וזה ממהר להעביר את הכרטיס. "אמרת 30!". מאוחר מדי, הכרטיס עבר. סאלח התימני מתנצל ומבקש סליחה, כועס על מוכר התה הפקיסטני שלא חיכה לאישור מפורש לגבות את הכסף לפני שהסתיימה המתיחה, ומסביר לנו שכסף שנגבה ללא הסכמה הוא "חראם". כפיצוי, הוא מכניס את ידו לצנצנת זכוכית, למורת רוחו של מוכר התה, שולף באצבעותיו תערובת עלי ורדים ותה ומכריח אותנו לנסות. "לא הכל כסף", אומר לנו סאלח התימני בנימה של חכמי מזרח, "אדם צריך גם משהו בשביל עצמו. לנשמה". לפני שאנחנו ממשיכים הלאה הוא לוחש לנו מסר מדיני: "כשאתם חוזרים הביתה, תגידו לאנשים שלכם 'פאק איראן, פאק איראן'".

"דונט פורגט", אומר לנו סאלח התימני כשהשוק נסגר. "פאק איראן!" הוא מחייך אלינו ומתרחק,"פאק איראן!" 48 שעות אחר כך החרידו את שמי דובאי הדי הפיצוצים

ברחובות הפנימיים יותר, והמתוירים הרבה פחות, מצאנו את רבעי המגורים והמסחר של המוני העובדים הזרים. מסעדות נפאליות מגישות כיסונים, ומסעדות הודיות מגישות טאלי בעשרה דירהם לאדם, כולל ריפיל חופשי. סמטאות על סמטאות של חנויות תבלינים ומזון, בגדים ומכשירי חשמל, שאון של עיר אמיתית, שמזכיר תערובת משונה בין אתונה, קהיר ודרום תל אביב. אורבניות שוקקת, תוססת, שלא עוצרת לרגע, ויש בה אפילו ניצנים של היפסטריות טרנדית.

פיצוץ בין המגדלים

לפני החשכה אנחנו מחליטים לבקר את בורג' חליפה, כי מוכרחים. המגדל מרהיב, אבל סביבתו פתאום משעממת, ולא ברור לנו מה מחפשים שם גדודי התיירים - בזמן שבמרחק 20 דקות נסיעה מחכה להם דובאי אחרת, כרך אינסופי של רחובות וסמטאות ושוקי רחוב ומסעדות שלא תמצאו בהן תייר אחד. אבל אם הגענו עד הנה, אנחנו מתיישבים על טרסה מוגבהת כדי לצפות במגדל המואר ובתצוגת המזרקות, ביחד עם עוד תיירים אירופאים שעשו את כל הדרך רק כדי לחזות באורות ובמים ובארכיטקטורה מערבית מרהיבה.

פתאום את שמי הערב מחרידה התפוצצות. רעם הפגזה חזק, שמועצם בהד שמוחזר מגורדי השחקים שמסביב, מבהיל את הנוכחים, שמחפשים בעיניים אחר מקור הפיצוץ. אפשר להירגע. זה היה ירי תותח שמסמל את צאת הצום, מסורת אמירותית שכזו.

אנחנו נפרדים מהאטרקציה וחוזרים אל מה שבשבילנו מעכשיו הוא דובאי האמיתית, ומוצאים, די במקרה, את מסעדת אל־אוסתאד. או ליתר דיוק, "הקבב המיוחד של אל־אוסתאד". היא נוסדה על ידי מהגר שעזב את איראן בשנת 1978, רגע לפני המהפכה האסלאמית. ברבות השנים הפך המקום למוסד קולינרי מבוקש, ויעידו על כך הקירות המצופים בתמונות ידוענים ואורחים שביקרו במסעדה. גם כאן קיבלו את פנינו במרק לשבירת הצום, ולאחריו "מיקס זוגי" שכלל שיפודים, מנות פתיחה מהמטבח הפרסי, רוטב שום ביוגורט, ירקות טריים חתוכים, עלים מרירים, ומשקה יוגורט.

מייסד המסעדה הלך לא מזמן לעולמו, ומי שמנהל אותה כיום מדלפק הקופה הוא בנו, מג'אד, דור שני למהגרים מאיראן, שמרעמת תלתליו הכסופים ושפע התכשיטים שלו אי אפשר להתעלם. וגם אין אפשרות: הוא עובר בין האורחים, מתעניין, לוחץ ידיים, מגלגל שיחה ומוודא שכולם מרוצים.

מג'אד חביב וחייכן, וחשוב מכך - הקבבים שמכינים במסעדה שלו עולים על כל דמיון. לפני שאנחנו הולכים משם אנחנו מספרים לו שאנחנו ישראלים. "לא נורא", הוא אומר לנו, "כולנו בני אדם", ונותן לנו חיבוק גדול. ביציאה לרחוב הוא מסמן לנו בידו איפה כדאי להמשיך לטיול רגלי בשכונה, כדי לגלות עוד רחוב שוקק, עוד שוק מקורה, עוד רחבה גדושת בתי נרגילה ומסעדות. "יש פה אווירה מיוחדת", הוא אומר. אנחנו רק מתחילים לגלות אותה.

בדרך חזרה, בעודנו חוצים את השוק שבינתיים התרוקן ממבקרים ורוב החנויות בו נסגרו, מקפץ לעברנו סאלח התימני, עולץ מתמיד, מלווה בחבר. הוא מציג אותנו, ומתעניין לשמוע מאיפה אנחנו באים ולאן אנחנו הולכים. יש פה איזו קארמה שרודפת אחרינו, אנחנו חוששים. לספר לו על מג׳אד והקבב הפרסי שלו? "דונט פורגט", אומר לנו סאלח בלי לחכות לתשובות. "פאק איראן!" הוא מחייך אלינו ומתרחק, "פאק איראן!"

48 שעות אחר כך החרידו את שמי דובאי הדי פיצוצים. הפעם לא היו אלה תותחי רמדאן, אלא כטב"מים איראניים. "זה לכבוד סאלח התימני", חשבנו לעצמנו. מעניין מה הוא חושב לעצמו עכשיו.