הספר הזה מציג את החוויה הפסיכדלית כמו נסיעה להודו

המונח "פסיכדליה", הלחם של המילה היוונית "פסיכה" שמשמעה נפש עם המילה "דילין" שמשמעה חשיפה, הוא מונח חדש יחסית. הוא נולד ב־1956, במהלך התכתבות בין הפסיכיאטר המפרי אוסמונד לסופר הבריטי אלדוס האקסלי.

זמן קצר קודם לכן התנסה האקסלי בסם מסקלין, חוויה שתיאר בספרו "דלתות התודעה". הדבר שינה את תפיסת המציאות שלו, ולדבריו פתח בפניו עולמות חדשים. הקשר של אוסמונד עם חומרים משני תודעה היה בעל אופי שונה במקצת: מחד גיסא, כפסיכיאטר, הוא האמין בפוטנציאל התרפויטי של החומרים הללו ושל החוויות העזות שהם מעוררים. מאידך גיסא, כחוקר, הוא היה מעורב בסדרת הניסויים הסודיים שערך ה־CIA במהלך שנות ה־50 בחומרים כמו מסקלין, LSD ואחרים, כחלק מהניסיון לפתח כלים לשליטה בתודעה.

במידה רבה, החיבור בין הסופר חובב המיסטיקה לפסיכיאטר הלא־שגרתי מייצג את הצדדים השונים של החומרים הפסיכדליים ושל התרבות שצמחה סביבם: האם מדובר כאן בהרחבת התודעה ובפתיחת השער לעולמות אחרים? האם אלו תרופות פסיכיאטריות מהפכניות, או שלמעשה אלו חומרים מסוכנים ש"מתעסקים לך במוח" ועלולים לגרום לך להשתגע ולעשות דברים נוראים?

בשנות ה־60 נראה היה שידה של הגישה החיובית על העליונה. רבים מילדי הפרחים שמילאו את רחובות סן פרנסיסקו ואת פסטיבל וודסטוק האמינו ש־LSD הוא התשובה האולטימטיבית לכל בעיות האנושות. טימותי לירי, מרצה בהרווארד שהפך לגורו LSD, עודד את חסידיו לצרוך כמויות גדולות מהסם, והבטיח שהדבר יביא אותם לרמה גבוהה יותר של התפתחות תודעתית.

אבל אז הזמנים השתנו. החומרים הפסיכדליים החלו להיתפס כ"סמים", כלומר חומרים בעייתיים ומסוכנים שעלולים לגרום נזק בלתי הפיך למוח ולשבש את תחושת המציאות של מי שנוטלים אותם. לירי, נביא הפסיכדליה, נשלח לכלא (ונמלט ממנו, אבל זה כבר סיפור אחר), ונראה היה שהמהפכה הפסיכדלית הסתיימה.

אך בעשורים האחרונים, החומרים הפסיכדליים שוב חוזרים לאופנה. המחקר שב להתעניין בהם, פסיכולוגים מצביעים על יעילותם בטיפול בדיכאון, בחרדה ובפוסט־טראומה, ואפילו חברות התרופות הגדולות משקיעות בתחום. התהליך הזה, שמכונה "הרנסנס הפסיכדלי", הוא העומד במוקד ספרו של עידו הרטוגזון, ראש התוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר־אילן.

הרטוגזון מנסה לפרוס בספר תמונה של הרנסנס הזה על היבטיו השונים, אך לא מדובר במבט חסר פניות. הרטוגזון הוא חסיד נלהב של השימוש בפסיכדלים, והוא כלל לא מנסה להסתיר זאת. עם זאת, בניגוד לספרים אחרים שעוסקים בפסיכדליה, כמו רב־המכר של מייקל פולן "איך לשנות את דעתך", הרטוגזון גם מודע למורכבות הנושא. אמנם הוא מצביע בעיקר על אורותיו של העולם הפסיכדלי, אך הוא מתייחס גם לצללים.

אז מהו הרנסנס הפסיכדלי? האם לפנינו תופעה תרבותית־רוחנית, או משהו ששייך בעיקר לתחום הרפואי־מחקרי? ואיך כל זה קשור לדת, לקפיטליזם או לשינויים במדיניות הסמים? לאורך 26 פרקי הספר הרטוגזון נוגע בקצרה בכל הסוגיות האלו. כל פרק דן בנושא אחר - למשל, פסיכדליה ואמנות, פסיכדליה וקפיטליזם, פסיכדליה ופילוסופיה וכן הלאה - ומנסה להציג בקצרה את הצדדים לכאן ולכאן. על הדרך נפרסת תמונה של העולם הפסיכדלי בן־זמננו, ושל תת־התרבויות השונות המתקיימות בתוכו.

הספר, יש לציין, מבוסס רובו ככולו על הטורים שפרסם הרטוגזון בעיתון "הארץ" בנושא פסיכדליה. העובדה הזו מהווה יתרון, אך גם חיסרון. מדובר בספר קריא מאוד, שכל אחד מפרקיו יכול לעמוד בפני עצמו. מנגד, יש בספר לא מעט חזרות, ויש תחושה שהרטוגזון כמעט לא יורד לעומקם של הנושאים שבהם הוא דן, אלא באופן שמתאים אולי לטור בעיתון אך פחות לספר עיון, מסתפק בהצגה כללית שלהם.

אולי משום כך, הפרקים המעניינים ביותר בספר - לפחות לטעמי - הם דווקא הפרקים האחרונים, שלא מבוססים על טורים, אלא נוספו במיוחד. בפרקים אלו הרטוגזון שוטח את השקפתו המסודרת בנושא החומרים הפסיכדליים, ומסביר מהן לדעתו הסכנות הטמונות בהם ומה הם יכולים ולא יכולים לעשות. אולי השורה התחתונה היא שבניגוד למה שחשבו לירי וחסידיו, אין כאן פתרון לכל בעיות האנושות, ואפילו לא הבטחה לשלום עולמי. החוויה הפסיכדלית, כפי שהיא מוצגת בספר, היא קצת כמו נסיעה להודו: זה מסעיר ומעניין, וגם מתיש ומלוכלך, ואפשר לקחת מזה תובנות, ובסופו של דבר חוזרים משם. אבל חוזרים קצת אחרת.