הם ידעו גבורה וכאב, שילמו בגופם ובנפשם כשהגנו עלינו באומץ לב בשדה הקרב, וכששבו ממנו נאלצו להתמודד עם שיקום מפרך ומייסר ועם מסע ארוך של משברים קשים ושל ניצחונות מופלאים, נגד כל הסיכויים.
שוחחנו עם שישה גיבורים ממלחמת חרבות ברזל. התמודדותם עם החיים החדשים בגוף פגוע וההצלחה להפעיל אותו שוב, בתנאים אחרים, מורכבים ביותר, מעוררות השתאות לא פחות מאומץ ליבם ההרואי בקרב מול האויב.
בחירתם של השישה בספורט כאמצעי החלמה, לפחות נפשית, הצילה את חייהם - והם לא מתכוונים לעצור. הספורט הפך עבורם לכלי מרכזי, קריטי, לשיקום איטי אך יעיל, שמחזק את רוחם ומעודד אותם להמשיך הלאה, למרות הכאב, מתוך הכאב.
"אמרתי 'אוקיי, לפחות אני חי'"
סמ"ר מתן מיסן (24) ממעלה שומרון, לוחם בפלס"ר גבעתי
לפני שלושה שבועות מתן מיסן רץ במרתון תל אביב. הלוחם הנועז, שאיבד את שתי רגליו בפיצוץ עז בחאן יונס, לא יודע מה זה לוותר. "רצתי עשרה קילומטרים בפרוטזות", הוא משתף בגאווה. "עשיתי את זה בשעה, וזה היה מוצלח אפילו יותר מהציפיות שלי. הרגשתי שם שוב את המסוגלות של הגוף. שנתיים קרעתי את עצמי בשיקום, בכל יום המשכתי מעבר לתוכנית היומית שלי כדי להגיע לרגעים האלו. אני לא יכול לתאר מה ספורט עושה לנפש שלי, לגוף, לחיים שלי".
סמ"ר מיסן התגייס באוגוסט 2021 לפלס"ר גבעתי. הוא לחם בעוז בקיבוץ נחל עוז ב־7 באוקטובר, ולאחר מכן נכנס עם חבריו לעזה. במהלך פעילות מבצעית בחאן יונס בדצמבר 2023, חודשיים וחצי לאחר תחילת המלחמה, הוא נכנס עם הצוות שלו למבנה שבו הופעל עליהם מטען רב־עוצמה. שני חבריו לצוות, סמ"ר ניר רפאל קנניאן וסמ"ר ברהנו קאסיה ז"ל, נהרגו, והקצין שלו, סרן הראל איתח ז"ל, נפצע אנושות ומת מפצעיו בבית החולים.
מתן איבד את שתי רגליו. כשהתעורר אחרי הניתוח שעבר, נכנס להלם. "זה היה שוק רציני, אבל מה שהכי כאב לי זה המוות של החברים שלי, של הקצין שלי. אמרתי 'אוקיי, לפחות אני חי, אני אסתדר".
מיסן מספר שהוא היה ב"דרייב מטורף" לאורך השיקום, ולא ויתר לעצמו לרגע. "הצבתי לעצמי מטרות קשוחות, והייתי נחוש מאוד. הבריחה שלי לספורט היתה החלק הקל, וזה החלק שמרפא אותי גם נפשית. אני עושה היום ריצות, נינג'ה, טיפוס וסנובורד. יש לי שלושה סטים של פרוטזות - סט לאקסטרים, סט לריצה וסט להליכה".
"הבריחה שלי לספורט היתה החלק שמרפא אותי גם נפשית. אני עושה היום ריצות, נינג'ה, טיפוס וסנובורד. יש לי שלושה סטים של פרוטזות - סט לאקסטרים, סט לריצה וסט להליכה"
תוך כדי השיקום הוא הפך גם ליוצר תוכן ברשתות החברתיות. "אני מעלה המון תכנים על ההתמודדויות שלי בחיים עם טיולים ואקסטרים, וזה זוכה לאהדה ולחשיפה גדולה. אני רק רוצה להמשיך קדימה בכל הכוח".
"זה מטורף שאני זורק וקולע"
סגן אוריאל שטיינברג (24) מעפולה, מ"מ בגדוד 890, צנחנים
החלום של אוריאל שטיינברג היה להיות כדורסלן. הוא כבר עלה לקבוצת הבוגרים של הפועל עפולה, אלא שאז החליט להתגייס לשירות קרבי בצנחנים והפך לקצין. ב־7 באוקטובר הוא נלחם עם חייליו, ומשם המשיך ללחימה ברצועת עזה, עד שנפגע קשות מטיל אר.פי.ג'י שנורה לעבר הכוח שלו בסג'עייה, ביוני 2024.
"היתה לנו היתקלות עם מחבלים", הוא משחזר. "ירינו עליהם, והם השיבו לנו בצרורות וירו עלינו את הטיל. שני לוחמים ואני נפצענו. סבלתי משני רסיסים באזור העין, והצוות שטיפל בי בשטח הציל לי את אחת מהן. היו לי גם שני שברים ביד ימין, רסיס בכתף, והפציעה העיקרית היתה ברגל שמאל. קרעתי שם את השרירים, את הרצועות, והיתה גם פגיעה בברך ובקרסול".
אוריאל עבר ניתוח בברך להוצאות רסיסים, ואחריו שיקום "קשה פיזית ורגשית". "התחלתי מייד גם טיפול פסיכולוגי", הוא מספר. "יום אחד אתה מפקד על לוחמים בני 21-20 בעזה, ויום אחר כך אתה תקוע במיטה בבית חולים, עם כאבים, במצב שלא חלמת עליו. אני זוכר ימים שלא היה לי כוח בכלל לקום מהמיטה, המון רגעים של כעס ושל תסכול - עד שבסוף הבנתי שאני חייב מטרה, שאני חייב לחזור לעצמי".
"אין אושר כזה מבחינתי. זה הדבר שהכי מרפא אותי בעולם. כשהתחלתי את הטיפול שאלו אותי מה המקום הכי בטוח שלי, ומייד עלו לי הרגעים שהייתי ילד, לבד במגרש, עם השקט שלי, זורק לסל"
שטיינברג ביקש לעבור את השיקום בביה"ח העמק בעפולה, כדי להיות קרוב לביתו בעיר. הוא ידע שהוא חייב לחזור לכדורסל בכל דרך. "איבדתי חבר קרוב, סמ"ר יאיר אביטן, ושני פקודים שלי נפלו ב־7 באוקטובר - סמ"ר איתי אליהו מרציאנו וסמ"ר אילי גמזו. כמו כן, נפצעתי בעצמי והרגשתי שאני חייב משהו בשביל הנפש, אז חזרתי לכדורסל. כיום אני מאמן ילדים וילדות במועדון שלי בעפולה, שתומך בי בלי סוף.
"כשאני על המגרש, אני גם זורק לסל - ואין אושר גדול מזה מבחינתי. זה מטורף שאני זורק וקולע. זה הדבר שהכי מרפא אותי בעולם. כשהתחלתי את הטיפול הפסיכולוגי שאלו אותי מה המקום הכי בטוח שלי, ומייד עלו לי הרגעים האלו שהייתי ילד, לבד במגרש, עם השקט שלי, זורק לסל. לשם כיוונתי לחזור".
"הקילימנג'רו היה פסגה עבורי בכל המובנים"
סגן מתן גל (24) מקיבוץ יסעור, גדוד 890, צנחנים
סגן מתן גל לא ידע את נפשו מרוב התרגשות. הלוחם הזה, שנפצע קשה ב־7 באוקטובר, הגיע לפסגה הכי גבוהה של הר הקילימנג'רו, ובגובה של 5,895 מ' פתח מעטפה מהבית.
"המשפחה שלי ואלמה, בת הזוג שלי, כתבו לי שני מכתבים. אלמה כתבה לי שהיא גאה בי, אוהבת אותי ויודעת שאקרא את המכתב שלה בפסגה. התרגשתי מאוד. הרגשתי חזק מאוד את המסוגלות של הגוף, את מה שהמסע המפרך הזה, הגופני והנפשי, עשה לי. זו באמת היתה פסגה ענקית עבורי מכל הכיוונים".
מתן, קצין בגדוד 890 של הצנחנים, נפצע בהיתקלות עם מחבלים בקיבוץ בארי. "נכנסנו לתוך הקיבוץ, והמראות היו קשים מאוד. נלחמנו שם, נטרלנו מחבלים, ורגע אחרי, כשהייתי עם הגב לזירת הלחימה, חטפתי שני כדורים באגן. עמדתי על רגל אחת, ניסיתי להסתובב מול המחבל, איבדתי שיווי משקל, חטפתי עוד שני כדורים, בבטן ובמפשעה, ונפלתי לאחור.
"עשיתי הרבה טיפוסים של מדרגות, ועם כל המגבלות שעדיין יש לי בגוף הרגשתי שיש לי בשביל מה לקום בבוקר. אחרי המון הכנה מנטלית, טיפולים נפשיים ופיזיים, יצאתי לכבוש את פסגת ההר"
"הלוחם שהיה איתי הוריד את המחבל, ובינתיים איבדתי את ההכרה. אחרי שחולצתי עברתי ניתוח מציל חיים בביה"ח סורוקה, משם העבירו אותי לבית החולים רמב"ם והייתי חודשיים בטיפול נמרץ. אחר כך היה שיקום בתל השומר, שיקום בבני ציון, ובדרך עוד כמה ניתוחים".
חשוב לו לציין את כאבו הרב על שניים מחייליו, סמ"ר ינון תמיר וסמ"ר דביר ברזני, שנפלו במהלך פעילות מבצעית בעזה.
את אלמה הכיר בעת שהיה בבי"ח 10 והיא שירתה בר"מ 2. "הייתי מסופח אל אלמה, וככה בעצם הכרנו והתאהבנו. אחרי שנה וחצי של טיפולים החלטתי שאני טס איתה למזרח, וגם מטייל שם עם החברים הכי טובים שלי מהקיבוץ. יום אחד קיבלתי שם שיחת טלפון מהמ"פ שלי, ששאל אותי אם אני מצטרף אליו למסע מטורף של טיפוס על הקילימנג'רו. אמרתי לו שהוא משוגע ושאלתי אם הוא זוכר שאני נכה, אבל משהו קרץ לי מאוד במסע הזה והחלטתי שאני הולך על זה.
לאחר שחזר לישראל התחיל להתאמן "כמו משוגע", כהגדרתו. "יצאתי לטרקים בצפון הארץ, התאמנתי ארבע פעמים בשבוע, עשיתי הרבה טיפוסים של מדרגות, ועם כל המגבלות הלא פשוטות שעדיין יש לי בגוף הרגשתי שיש לי בשביל מה לקום בבוקר. עשיתי המון הכנה מנטלית, טיפולים נפשיים ופיזיים, ויצאנו לכבוש את פסגת ההר לפני חצי שנה".
מתן יצא למסע במסגרת פרויקט "לוחמים מברזל" של ארגון IFA, המלווה לוחמים שנפצעו פיזית ונפשית. שישה ימים לקח להם להעפיל לפסגה, ועוד יומיים כדי לרדת מההר. "היום האחרון של הפסגה היה מטורף, קשוח מאוד, הליכה בלילה, אין אוויר, ממש דיברתי עם עצמי והצלחתי לעבור את זה".
לאחר המסע המאתגר צלח מתן גם טיפוס על הר באקוודור, ובמסגרת הפרויקט עבר קורס חילוץ והצטרף למערך המתנדבים של הארגון. "אני מאושר. בעוד חצי שנה אצא כמדריך עם לוחמות ולוחמים פצועים לטפס שוב על הקילימנג'רו. אני נרגש ומצפה לכך מאוד".
"מצאתי מפלט באימונים, בספורט"
סרן יובל ריבקינד (26) מתל אביב, סיירת גבעתי
סרן יובל ריבקינד הרגיש שהוא חייב לטפל בעצמו. משהו בו נשבר אחרי שנלחם מול עשרות מחבלים בקרבות עזים ב־7 באוקטובר בנחל עוז ובעזה, איבד חיילים שלו וחווה מקרוב אסונות קשים של החטיבה שלו.
"ראיתי באמת דברים קשים", הוא אומר. "אין סרט או משחק מחשב מופרעים מספיק כדי לתאר את מה שאני ראיתי במציאות, בעיניים שלי. אחרי הרבה זמן, כשיצאתי מהלחימה והייתי אמור להתחיל תפקיד חדש כמפקד הכשרות בחטיבה, פתאום הכל הוצף אצלי.
"אני לא יודע אם לקרוא לזה הזיות, חלומות, ניתוקים או פלשבקים, אבל משהו נסדק ביציבות הנפשית שלי. זו היתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי שאני מתמודד ולא מחביא את התחושות הקשות שלי מהמלחמה".
"התחלתי להתאמן 11-13 פעמים בשבוע, בטירוף. עשיתי 'איירון מן' וכמה טריאתלונים, וזה ממש עוזר לי נפשית ורגשית. הימים הכי גרועים שלי הם ימים שבהם פספסתי אימון בטעות"
הוא התחיל טיפול פסיכולוגי, עבר שלושה מטפלים, עשה אמבטיות קרח, וידע היטב שהוא חווה מצוקה, פוסט־טראומה. "בשלב מסוים התחלתי להתאמן בריצה, ובאמת מצאתי מפלט באימונים, בספורט. היה לי חבר מאוד טוב, טל פשבילסקי (רס"ן, מ"פ בסיירת גבעתי) שנפל בעזה, ואחרי ששמעתי שהוא רצה להשתתף ב'איירון מן' כשישתחרר, החלטתי שאני אעשה את זה ואנציח אותו בכל תחרות.
"קניתי אופניים, מצאתי מאמן והתחלתי להתאמן 11-13 פעמים בשבוע, בטירוף. עשיתי 'איירון מן' באילת וכמה טריאתלונים, וכל העיסוק הזה בספורט ממש עוזר לי נפשית ורגשית. הימים הכי גרועים שלי הם ימים שבהם פספסתי אימון בטעות".
יובל התעקש להמשיך בצבא, ובין השאר היה מפקד בחוות השומר, שם עבד עם נוער בסיכון. כעת הוא לומד לתואר ראשון בהנדסה באוניברסיטת תל אביב. "תקשיב, אתה תופס אותי מתכונן למועד ב' במבחן בהנדסה. את המבחן הראשון לא עברתי (צוחק). אבל כמו בספורט, זה גם אתגר - ואצלח אותו".
"זה החזיר לי את האמון בגוף"
רס"ל אמיתי ארגמן (25) מרמת גן, לוחם מגלן במילואים
יום לפני 7 באוקטובר חזר אמיתי ארגמן מטיול ארוך אחרי הצבא בדרום אמריקה. "חזרתי ביום שישי ב־9 בערב, ובאותו לילה הלכתי עם חברים למסיבה. חזרתי הביתה ב־6 בבוקר, ואז הכל התחיל".
אמיתי הצטרף לצוות שלו במגלן, והם לחמו תחת חטיבה 551 ברצועת עזה. במהלך פעילות מבצעית בבית חאנון, כחודש אחרי תחילת המלחמה, באזור של בית ספר ובית חולים, הוא והצוות שלו עסקו באיתור פיר של מנהרה. "איתרנו את הפיר, ואז הופעל עלינו מטען עצום והקריס את קירות הבית עלינו", מספר אמיתי.
כתוצאה מהפיצוץ נהרגו ארבעה חיילים - רס"ן (מיל') משה ידידיה לייטר, רס"ר (מיל') סרגיי שמרקין, רס"ם (מיל') יוסף חיים (יוסי) הרשקוביץ' ורס"ר (מיל') מתן מאיר. שישה לוחמים נוספים נפצעו בתקרית הקשה, ובהם אמיתי, שנפצע קשה מאוד.
"יום אחד הגיע לשיקום מאמן הטניס נמרוד ביכלר והציע לי להחזיק, להרגיש, מחבט טניס. מייד התלהבתי מכך שזה ספורט אישי ולא קבוצתי, התחלתי להתאמן איתו - ונתפסתי חזק"
"במשך 12 יום הייתי מורדם ומונשם בביה"ח איכילוב", הוא מספר. איבדתי את שתי הרגליים, ועד היום אני לא רואה בעין אחת וסובל מבעיות נוספות בגוף. כשהתעוררתי, שמחתי שאני בכלל בחיים, אבל לאט־לאט הבנתי וחוויתי את הקושי העצום של הפציעה.
"עברתי 24 ניתוחים בתוך שלושה חודשים, ולא יכולתי לזוז מהמיטה, אפילו לא לכיסא גלגלים. הרגשתי שהגוף שלי בוגד בי, והיו לי הרבה משברים. מלוחם מגלן שמטפס על הרים ועושה הכל, פתאום לא יכולתי להתקלח לבד. הייתי ממש במשבר זהות, לא האמנתי יותר בגוף שלי".
אבל ארגמן הוא לוחם אמיתי. "לא הסכמתי לוותר על הגוף. ניסיתי כמה סוגי ספורט שונים, אבל הרגשתי בהם מאוד נכה. יום אחד הגיע לשיקום שלי בתל השומר מאמן הטניס נמרוד ביכלר והציע לי להחזיק, להרגיש, מחבט טניס. מייד התלהבתי מכך שזה ספורט אישי ולא קבוצתי, התחלתי להתאמן עם נמרוד - ונתפסתי חזק.
"זה ממש החזיר לי את האמון בגוף שלי, את המסוגלות שלי. התחלתי להשתתף בתחרויות, וכיום אני מעביר הרצאות על הסיפור שלי. אני מספר לאנשים על ההתמודדות שלי - ויש לי חלום גדול: להיות הפצוע מחרבות ברזל שהגיע למשחקים הפראלימפיים בלוס אנג'לס ב־2028".
"זכיתי בחיים מחדש, ואני לא מתכוון לוותר על זה"
סמ"ר יובל פטייב (22) מקריית שמונה, גדוד 51, גולני
במשך ארבע שעות וחצי, בבוקר 7 באוקטובר, היה סמ"ר יובל פטייב לכוד בתוך הנמ"ר שלו, פצוע מטיל של המחבלים. הוא היה בטוח שהוא עומד למות ושלח משם הודעות פרידה להוריו.
"נכנסנו לנמ"ר עם תחילת המתקפה והיינו קרובים לגדר הגבול עם עזה", הוא מספר. "אתה רואה את הגדר חתוכה ועשרות מחבלים הולכים בתוך הארץ שלנו, כאילו זה הבית שלהם. המחבלים ירו עלינו טילים והשביתו את הנמ"ר. למעשה, היינו לכודים בתוכו והדרמה היתה גדולה. היינו מוקפים מחבלים, עם מכשירי טלפון שלא עבדו, לא היתה קליטה.
בשלב מסוים המחבלים עלו על הנמ"ר וניסו להיכנס לתוכו, והקצין שלו פשוט החזיק את הפתח בכל הכוח ולא נתן להם להיכנס. לדבריו, זה היה פחד אלוהים. "אחר כך הם ירו עלינו, ואני ישבתי ליד הדלת האחורית ונפצעתי. הרגל שלי רוסקה, עם שבר פתוח מדמם, והלוחמים שהיו איתי שמו לי שני חוסמי עורקים.
"ישבתי שם שעות פצוע, עד שהחילוץ שלנו הגיע ב־1 בצהריים. היו לי המון מחשבות ופחדתי ממה שיהיה אם יחטפו אותי. במצב הזה שלחתי הודעות פרידה להורים. למזלי, הם קיבלו את זה רק כשהייתי כבר בבית החולים".
יובל עבר ניתוח מציל חיים, ומשם המשיך לשיקום מפרך. "התחלתי הכל מחדש. הייתי ממש מרותק למיטה. 27 לוחמים מגדוד 51 נפלו ב־7 באוקטובר, ובחטיבה כולה נפלו 73 לוחמים בשבת הארורה הזאת. ידעתי כל הזמן שגם אני יכולתי למות, או לאבד רגל - אבל גם הבנתי שזכיתי בחיים מחדש, ושאני לא מתכוון לוותר על זה".
ואכן, הוא לא ויתר. הוא הסתער על ספורט, ובמהרה גילה את המזור הגדול שלו. "פעם הייתי רץ, אבל אחרי הפציעה לא יכולתי לרוץ, אז התחלתי לשחות, לרכוב על אופניים, ולאט־לאט גיליתי את עולם הטריאתלון ו'איש הברזל', ופשוט התאהבתי בזה. עם כל הכאבים, הרגשתי שהספורט מרים אותי, מרגש אותי.
"עשיתי כבר טריאתלון, חצי 'איש ברזל' באיטליה, ועכשיו אני מתכונן לעשות אחד שלם בצרפת ביוני הקרוב. אני מתאמן קשה בשביל זה ומאוד־מאוד מתרגש לקראת התחרות הזאת. בינתיים הספקתי גם לטוס עם חברים, טיילנו במזרח כמה חודשים, ובאוקטובר הקרוב אני מתחיל ללמוד משפטים באוניברסיטת רייכמן". איש ברזל אמיתי.
