אין לנו ברירה: גם אם לכולם נמאס, יש סיבות טובות להמשיך במלחמה

ניתנת האמת להיאמר: די נמאס מהמלחמה. היא נמשכת כבר שנתיים, גבתה את חייהם של מאות לוחמים ואזרחים – רובם בשבעה באוקטובר, 48 חטופים, חיים וחללים, עדיין נמצאים בשבי חמאס, מדינות מערביות גומלות לנו על הטרחה למגר את הרשע הפלשתיני בהכרה במדינה פלשתינית (שעכשיו כל מה שנשאר זה הפרט הקטן של הקמתה בפועל), בגינויים מקיר לקיר ובהאשמות בג'נוסייד והרעבה מכוונת של ילדי עזה. וחוץ מזה סוגים שונים של אמברגו – ביטחוני וכלכלי ומשטי הזדהות עם העזתים בהשתתפות תמהונים פרו-נאצים מאירופה. פלא שנמאס?

מלחמת חרבות ברזל ארוכה יותר מאשר מלחמת העצמאות. זו נמשכה שנה ושלושה חודשים, וניתן לשער שהישראלים של 1948, כמו הישראלים בני זמננו, לא נהנו ממנה במיוחד וייחלו לסיומה. במהלכה נפלו, נהרגו ונרצחו כ-6,000 יהודים, כאחוז מהאוכלוסיה היהודית בארץ. כשליש מהם אזרחים. במלחמת חרבות ברזל נרצחו או נפלו ב-7 באוקטובר לבדו כ-1,200 ישראלים. מאז נפלו עוד כ-600 חיילים בלחימה בחזיתות השונות. מספר ההרוגים הישראלים הכללי נושק ל-2,000. במספרים מוחלטים פחות מהרוגי מלחמת העצמאות, ובאחוזים – עוד פחות. ובכל זאת – גם הרוג ישראלי אחד הוא הרוג אחד יותר מדי.

אנחנו הישראלים לא משתמשים במוות של אזרחינו וחיילינו כאמצעי לחץ על דעת הקהל. למדנו שהעולם אדיש למדי ליהודים מתים, ואנחנו היחידים שבאמת אכפת להם אם נחיה או נמות. ואיכשהו, כנגד כל הגינויים, העוינות, השנאה והטיעונים נגדנו - אנחנו מעדיפים לחיות, כיחידים וכקולקטיב. לתפיסתנו יש לנו על מה להילחם ועל מה להסתכן. אנחנו למודי הסכמים וטקסי חתימה וטקסים בינלאומיים לזכר השואה, שבסופו של דבר היתה עניין של יהודים, לא איזו חריגה בתורת המוסר הבינלאומית כפי שהיא מתגלה שוב ושוב במוסדות הבינלאומיים. המוסר הבינלאומי חי בשלום עם רצח יהודים מכל סיבה שהיא.

אמנם מלחמת חרבות ברזל לא שברה את השיא של מלחמת ההתשה, שייתכן שלא זכתה לתקוע יתד בזיכרון העממי בגלל שמה הלא-צבאי ולא זוהר ולא מאיים. כולה התשה. עייפות. אירוע נפשי. אך מלחמת ההתשה נמשכה שלוש שנים וחודש והחלה מיד לאחר הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים. מתברר שמבצע מוקד לא הרתיע את מצרים, כשם שחיסול ראשי חמאס, אלפי הרוגים, כיבוש הפרימטר והחרבת למעלה ממחצית הבתים ברצועת עזה לא הסירו מהלב העזתי את הכמיהה להכנעת והשמדת ישראל. ההבדל המהותי בין עזה לישראל במקרה הזה, הוא שכשם שאנחנו מתעקשים לחיות  - הם מתעקשים שנמות, ואם עוד לא מחר – אז מחרתיים, או בעוד 20 שנה. לפלשתינים, מתברר, לא נמאס מהמלחמה, אם כי לפעמים הם מוכנים להפסיק את הקרב. לא בגלל מאמצי הסניף העזתי של יוזמת ז'נבה או שלום עכשיו (תנועות שלא ממש נקלטו שם), אלא כדי לחפור עוד מנהרות ולהבריח עוד נשק ולגדל עוד דור של ילדים עם נטיות שהידיות. כל עם וערכיו, כל עם ודמותו התרבותית והרוחנית.

תשאלו את דנמרק

אשרי העמים שמאסו במלחמות והבינו ששום דבר טוב לא ייצא מהן. החיים שלהם הם כיף גדול ומודל לחיקוי. תשאלו את דנמרק, שעדיין מנסה להבין מי שלח להקות רחפנים מעל לבסיסי הצבא שלה, וגם אחרי שתברר – ספק אם תדע מה לעשות. ואם תדע – לא בטוח שיהיה לה עם מה. דנמרק שוחרת שלום.

כיף למדינות אירופה שאכן לא יצטרכו להילחם נגד פלישה מוסלמית, שכן הן הביאו אותה על עצמן. אחוז המוסלמים באירופה הוא חד ספרתי (בינתיים), אך הם מתבלטים במהומות אלימות, הפגנות אנטישמיות ופשיעה. בריטניה עדיין מנסה להכחיש כי יש להגירה בלתי מרוסנת גם צדדים שליליים, כמו גם חברותיה בנאט"ו. בניגוד לישראל, אירופה לא רואה את המוות מעבר לגדר, מצחצח חרבות. בניגוד לישראל, אירופה יכולה להרשות לעצמה להיות מותשת, עד שתותש למוות מרצון, אם לא פיזי – אז תרבותי. ישראל, ברובה, לא מסתפקת בלחיות, אלא גם להיות מדינת הלאום היהודית. פלא שעם רצון כזה קיבלו אותנו בכלל לאיחוד האירופי.

גם אם נמאס מהמלחמה, וגם אם הלב נשבר עם כל הותר לפרסום, וגם אם נעוף מהאירוויזיון או מאופ"א, וגם אם לא נוכל לטוס לחו"ל כאוות נפשנו – עוד יש מה לעשות, ועוד יש ניצחון להשיג

רשימה חלקית של פגעי המלחמה הארוכה צוינה כבר לעיל, אך רשימת נוספת, ארוכה לא פחות, מחכה לתורה: פגיעה משמעותית ביכולת הגרעינית והבליסטית של איראן, חיסול ראשי חיזבאללה והקטנת כוחו של הארגון, נפילת סוריה והשמדת צבאה, כיבוש נרחב של עזה והרס אסטרטגי של בניינים ותשתיות, כולל חיסול כמעט מוחלט של היכולת הרקטית. גם מטרת המלחמה החשובה ביותר על פי התקשורת והאופוזיציה – החזרת החטופים – אמנם לא הושלמה, אך מבין 251 חטופים חזרו 203 בעסקאות, פעולות צבאיות ומחוות. יש להחזיר את השאר כשם שיש להכניע את חמאס ולהבטיח שבעתיד הנראה לעין, לא יהיו לו את האמצעים לטפטף עלינו רקטות או לחטוף ולטבוח את אזרחינו בעבודת יד ובתאוות רצח שאין דבר בינה לבין סכסוך על גבולות.

ולכן גם אם נמאס מהמלחמה וגם אם היא מגרדת לאולפנים ולסניפי מחאת קפלן בשלל צורותיה, וגם אם הלב נשבר עם כל הותר לפרסום, וגם אם נעוף מהאירוויזיון או מאופ"א, וגם אם לא נוכל לטוס לחו"ל כאוות נפשנו, עם חרם ועם אמברגו  – עוד יש מה לעשות, ועוד יש ניצחון להשיג.

מלחמת ההתשה הסתיימה ב-1970. בהסכם. שלוש שנים אחר כך פרצה מלחמת יום הכיפורים, ו-50 שנה אחר כך מצרים מפרה את הסכם השלום, הפעם בקלוז-אפ מסיני. ישראל נמצאת במלחמה מתמשכת עוד לפני היווסדה. כל ניצחון מטרתו להציב אותנו בעמדה טובה יותר לקראת המערכה הבאה. אין לנו את הפריווילגיה לתשישות. חמאס עוד לא נכנע. עזה עדיין מהווה איום. סימן שעוד לא הגענו. עוד נגיע.