את המלחמה הזו, החליטה שירה ברזילי (43) שהיא לא עושה לבד. אין סיכוי. לא אחרי הסבב הקודם. כמה ימים לפני שהכל התחיל היא חזרה מחופשה בסרי לנקה, בדיוק נולד לה אחיין חדש והמחשבה לרוץ למקלט השכונתי באמצע הלילה עם הכלב שלה ברי היתה קשה מנשוא.
היא עברה לדירה של חברה טובה עם ממ"ד יחד עם עוד כמה חברות במצב דומה וללא בתים ממוגנים, והן יצרו לעצמן קומונת נשים מתוקה ומנותקת ככל האפשר. כל עוד הוולט ממשיך לזרום ויש מספיק יין, יחד ננצח, לא?
הקוקטית בראיון ל"החיים כסטארט-אפ" עם יניב ריבלין (ארכיון)
אבל למציאות יש דרך להסתנן גם לבועה המבוצרת ביותר. כבר בלילה הראשון למלחמה, בעוד החברות יושבות בממ״ד נשמע בום חזק. הדף באוויר. "הטיל פגע בשכונה שלי", היא מספרת, "התחילו להגיע הודעות ודיווחים מחברים. הבניין שלי ספג הדף וכמה חלונות התנפצו. סוריאליסטי לחלוטין. מצד שני, אני ממשיכה להגיד לעצמי, אם זו המלחמה שתסיים את כל המלחמות לשנים הקרובות, זה מחיר שראוי לספוג אותו.
"ובמקביל לכל זה, החיים נמשכים. דווקא בתוך כל הטרללת הזו התחילה גם התעוררות בעבודה. אחרי תקופה יחסית יבשה יש פתאום גל של הצעות לפרויקטים מעניינים מחו״ל. אחת הפניות שמגיעה אלי היא לעיצוב בריכה עבור ריזורט נשים בערב הסעודית - ואני לא יכולה שלא לתהות אם הם יודעים שאני ישראלית. אז יש לנו כבר שלום איתם?"
ברזילי היא אמנית ויוצרת אופטימית. היא חייבת להיות בנישה שלה כדי למשוך את עצמה קדימה ולייצר לעצמה קריירה בתחום שרבים עדיין לא ממש מבינים. היא נולדה בישראל, ילדת סנדוויץ׳ בין האחות יפעת לאח יאיר, בת לאבא חיים שעבד במשרד הביטחון ולאמא חנה שעסקה בשיווק בחברת סטארט־אפ. ״לאמא יש נפש של אמנית", מספרת ברזילי.
"בפנסיה היא עושה קרמיקה מטורפת. אחותי צלמת ויוצרת תוכן לסושיאל, וכולנו מנגנים ושרים. משפחה מוזיקלית". את ילדותה העבירה בדרום אפריקה ובארה״ב בשל עבודתו של אביה, וסיגלה לעצמה, לדבריה, ״מנטליות של אמריקקית ואנגלית ברמת שפת אם״, שעזרו לה מאוד בקריירה הבינלאומית העתידית שלה.
כשמשפחתה חזרה לארץ מארה"ב היתה בת 17, אז החלה ללמוד בשנקר במסלול עיצוב אופנה. ״הגעתי למבחני הקבלה, מנהלת המגמה דאז, לאה פרץ, ראתה בת כמה אני ושאלה אותי ׳מה את עושה פה?׳״ היא מספרת. ״אמרתי לה בחוצפה של ילדונת פישרית 'אני הולכת להיות הוורסאצ׳ה הבאה׳ - והתקבלתי. השנה הראשונה היתה לי מאוד קשה, הייתי ממש צעירה. למזלי הגיוס הגיע בדיוק בזמן, אז עשיתי הפסקה של שנתיים מהלימודים כדי לעשות שירות צבאי. זה נתן לי זמן להתבשל קצת ולחזור הרבה יותר מוכנה".
"גיליתי שיש לי עוקבים בטהרן וגם איראנים בגולה, וכמה שהם מדהימים ואוהבים אותנו. יש בינינו חיבור מפתיע - אנחנו מאוד דומים בגישה, באהבה לחיים, וגם בתחושה שאנחנו צריכים להסביר לעולם דברים שהוא לא באמת מבין על המלחמות שלנו"
אחרי שירות צבאי כסמב״צית באוגדת איו״ש היא חזרה לשנקר וסיימה את הלימודים בהצטיינות ("תודה לאמא שעזרה לי לתפור בלילות") רק כדי להבין שהתחום בארץ לא מחכה לה בכלל. היא עברה ללוס אנג׳לס לשנה, החלה להתמחות באיורי אופנה וחזרה לארץ. כאן הפכה למעצבת הגרפית הראשית של המגזין "גו סטייל", שעסק באופנה, בתרבות ובטיפוח ושאיפשר לברזילי משכורת קבועה בזמן שהיא מנסה להבין מה הייעוד שלה.
״תחום איור האופנה אז כמעט לא היה קיים בארץ. ניסיתי להפוך את עצמי לרלוונטית, אז פניתי להפקות אופנה, לקטלוגים ולפרסומי אופנה והצעתי להם לעבוד עם האיורים שלי. לקח זמן עד שהבינו מה אני רוצה לעשות, אבל לאט־לאט זה התחיל להתפתח״.
האינסטגרם שולט
זוכרים את העולם לפני אינסטגרם? לפני הבלוגים? לפני המשפיעניות? הכל מטושטש, נכון? עכור בקצוות עם פילטר ולנסיה ולייקים. ״היה לי בלוג באקסנט ושם התחלתי לפתח את ׳קוקטית׳, פלרטטנית בצרפתית״, היא נזכרת. "היא היתה סוג של אלטר־אגו שלי. אולי קצת מי שהייתי רוצה להיות - רק מאוירת".
ברזילי התחילה לשתול את קוקטית בהשקות, בתצוגות אופנה, להלביש אותה בקולקציות הנכונות וכשאינסטגרם נפתחה, קוקטית הפכה לאישיות עצמונית. דמות מאוירת, קצת חצופה, קצת לא מפה. הפופולריות המתחזקת של אפליקציית הסושיאל, יחד עם היכולת של ברזילי לייצר רגעים מהירים על המסך ולעבוד נכון עם האלגוריתם, פתחו לה דרך חדשה. העובדה שהיא פועלת במדיום ויזואלי, ללא מגבלות שפה, הובילה לקפיצה גבוהה במספר העוקבים אחריה מכל העולם והפכה אותה לתופעה עם מאות אלפי עוקבים בחשבון של "קוקטית". ואז הגיעה התעשייה.
שיתופי פעולה עם רוברטו קוואלי, H&M, רייבאן וקסטרו הגדילו את החשיפה שלה ואת חשבון הבנק. היא הוחתמה בסוכנות האמנים והיוצרים Storm בלונדון, וב־2021 קיבלה פנייה מזארה העולמית בעקבות פרויקט ששיתפה באינסטגרם שלה: ציורים על בגד לבן. בחברת האופנה זיהו את הפוטנציאל העסקי, יצרו שת"פ קטן של קולקציית לנז׳רי, שהפכה לסולד אאוט בתוך זמן קצר, ובעיקר העניקה לברזילי את החותמת האיכותית - וגם המסחרית - שנדרשה לה כדי להתקדם.
"מפחיד אותי שקריירה שבניתי בעשר אצבעות במשך 20 השנים האחרונות תיקטַע או תיפגע בגלל דברים שאין לי שליטה עליהם - כמו פוליטיקה, או המצב שלנו בעולם והאיבה כלפי ישראלים"
מפרויקט זארה הקטן היא קיבלה עבודות נוספות לחברת התכשיטים קרטייה, שער למגזין "אל" נורבגיה" ולמלון דן אכדיה, שהזמין אצלה עיצובי טקסטיל לחדרים ולחללים המשותפים. לאחרונה אתם יכולים לראות את קוקטית כחלק מפרויקט הנדל"ן "זוהי תל אביב בשדה דב" על שלטי חוצות ובטלוויזיה.
זהו. נדל״ן, אולי חוץ מבנק, הוא הפסגה בעולם הפרסום הישראלי. הוא חותמת ההצלחה הסופית.
"בכל פעם שאני מקבלת פרויקט גדול זה מרגש אותי כמו בפעם הראשונה, אבל במיוחד הפעם ריגש אותי מאוד שלוקחים דמות מאוירת להיות הפרזנטורית של פרויקט שבדרך כלל שמור לכוכבים מהשורה הראשונה. גם הלקוחות (קבוצות מבנה, לוינשטין ומטרופוליס) וגם משרד הפרסום 'סביו' לקחו פה סיכון אמיתי. מבחינתי זה היה כבוד גדול. לראות פתאום את קוקטית בטלוויזיה ועל שלטי חוצות ברחבי העיר היה רגע סוריאליסטי שאני לא אשכח. זה גם היה אחד הפרויקטים הראשונים שבהם שילבתי AI בצורה משמעותית. הרבה מהרעיונות שאני מתעסקת בהם כבר זמן רב קיבלו שם פתאום ביטוי מאוד מסחרי, וזה היה תהליך ממש מעניין".
דווקא בעידן הבינה המלאכותית, קל היום יותר מאי פעם להעתיק אותך, לשכפל אותך. זה לא מפחיד?
"כשהתחלתי לעבוד עם AI זה הרגיש כאילו מישהו נתן לי שרביט קסמים. פתאום הבנתי שאני נכנסת לתקופה שבה אפשר ליצור כמעט כל דבר. אבל באותה נשימה גם הבנתי שהמגבלה היחידה היא בעצם הדמיון שלי. הבינה יכולה לקחת אותך רחוק - אבל רק עד המקום שאליו הדמיון שלך מגיע. ככל שהדמיון יותר מפותח, כך גם האפשרויות עם הבינה".
זה נהדר, ועדיין אני יכולה להיכנס לצ׳אט או לנאנו בננה ולהגיד לו ״צור לי קולקציה בסגנון שירה ברזילי - קוקטית״ בשפה חופשית, ויש לי את זה בתוך שניות.
"למען האמת, זה לא כל כך מעסיק אותי. אני מעדיפה להתמקד בעצמי ובעשייה, ולא מה עושים או לא עושים סביבי. אבל כן, אני מודעת לזה שהבינה הופכת את נושא ההעתקה להרבה יותר זמין וקל. אבל היא יכולה לקחת אותך רק עד גבול מסוים. בסוף אף אחד לא יכול להעתיק את מה שקורה לך בראש או את היד שלך.
"גם לפני הבינה המלאכותית העתיקו. זה משהו שקורה לכל אמן שיש לו כתב יד מזוהה וחשיפה רחבה. פעם זה ממש הציק לי, אבל היום אני פשוט מסתכלת על זה ככה - אם מעתיקים אותך, כנראה עשית משהו נכון. האתגר האמיתי עם הבינה הוא בכלל אחר - לא הפחד מהעתקות, אלא לדעת לא ללכת לאיבוד בתוך האינסוף שהיא מאפשרת".
מה הכי מפחיד אותך בתקופה הזו?
"אני מאוד ערה לשינויים שקורים בעולם, ומנסה לא להיבהל מהם אלא למצוא את המקום שלי בתוכם. הבנתי שלא מספיק לשמור על מה שכבר יצרתי - אני חייבת להמשיך להתפתח ולהתחדש, אחרת אני עלולה להפוך ללא רלוונטית. וזה כנראה הפחד הכי גדול שלי. אז בניתי לעצמי סוג של איזון: מצד אחד להיות עם יד על הדופק על מה שקורה בעולם - אם זה האלגוריתם של אינסטגרם או פיצ'רים חדשים בבינה - ומצד שני להמשיך לפתח את השפה והאמירה שלי כיוצרת.
"מפחיד אותי גם שקריירה שבניתי בעשר אצבעות במשך 20 השנים האחרונות תיקטַע או תיפגע בגלל דברים שאין לי שליטה עליהם - כמו פוליטיקה, או המצב שלנו בעולם והאיבה כלפי ישראלים. אני חיה ברשת ונחשפת להרבה מאוד שיח על ישראל, ולפעמים גם לשקרים ולדברים שמכעיסים אותי מאוד".
ציונית על מלא
ברזילי מרבה להזכיר בשיחה איתה את הקשר עם אביה, איש משרד הביטחון ואת היותה ציונית ״בלב ובנשמה״. 7 באוקטובר תפס אותה עם קריירה בינלאומית, חשבון אינסטגרם עם יותר מחצי מיליון עוקבים ותפקיד לא רשמי כמסבירה מטעם מדינת ישראל. ״היו לי ריבים פיצוצים״, היא נזכרת עכשיו.
"מצאתי את עצמי מבלה שעות ברשתות, מנסה להסביר לאנשים בעולם מה קרה כאן. שיתפתי הרבה ודיברתי עם אנשים. בן הזוג שלי אז שאל אותי למה אני משקיעה בזה כל כך הרבה אנרגיה, אבל הרגשתי שזה חזק ממני. באיזשהו שלב הבנתי שזה ממש מתחיל להשתלט לי על החיים ושזה פוגע לי בנפש, ושאני לא יכולה להמשיך ככה. שם היצירה נכנסה והצילה אותי. הצלחתי לצייר את מה שהרגשתי, וזה היה ממש טיפולי עבורי".
סיכון משמעותי למי שהפרנסה שלה נסמכת על תשומת לב בינלאומית שמסונתזת דרך הרשתות החברתיות.
"זה אכן פחד ממשי וגדול. הרבה מהפרנסה שלי נשענת על תשומת לב בינלאומית דרך הרשתות, אבל עד עכשיו זה גם בדיוק המקום שממנו הכל הגיע. אני יוצרת ומשתפת, ומהשיתוף הזה מגיעות ההצעות לפרויקטים. זה קורה בצורה כל כך אורגנית שלפעמים זה ממש מפליא אותי".
ואז התחיל שינוי בשיח.
"מאז 7 באוקטובר שמתי לב למגמה מאוד מדאיגה של שיח אלים, שקרי ורעיל נגדנו. לא משנה מה אנחנו עושים - תמיד מוציאים אותנו רע. אפילו עכשיו צחקו עלינו שאנחנו מנותקים כי רקדנו במקלטים בפורים. אנשים פשוט לא מבינים אותנו, וזה מאוד מתסכל.
"כאמן ישראלי שפועל בעולם זה גם פוגע ישירות בעבודה. יש פחות הצעות, פחות עניין, וגם הרבה קללות וגידופים ברשת. הפסקתי לספור את כמות הפעמים שקראו לי 'ציונית מסריחה'. וזה גם הגיע לפרויקטים עצמם. פניות מאוד גדולות, הצעות שהיו בגדר חלום, פתאום הלכו ופחתו. היה אפילו מותג שבדי שמשך הצעה כי הם פחדו שעבודה עם אמנית ישראלית תגרור תגובות שליליות. אני זוכרת שישבתי איתם בזום וצרחתי עליהם שאני ישראלית גאה ושבחיים לא אתנצל על זה... נו, הבת של אבא שלי. ואז פשוט ירדתי מהזום בדרמטיות והתחלתי לבכות".
מה קורה עכשיו מבחינת הפרסונה הישראלית שלך כאמנית?
"היא בשיקום", היא צוחקת, "גיליתי שיש לי עוקבים בטהרן וגם איראנים בגולה, וכמה שהם מדהימים ואוהבים אותנו. יש בינינו חיבור מפתיע - אנחנו מאוד דומים בגישה, באהבה לחיים, וגם בתחושה שאנחנו צריכים להסביר לעולם דברים שהוא לא באמת מבין על המלחמות שלנו. אבל בשורה התחתונה המשוואה די פשוטה: כשאני מדברת פוליטיקה באינסטגרם - המותג קוקטית סופג פגיעה. אני משתדלת לשמור על עצמי, אבל לפעמים זה פשוט בורח לי ואני לא מצליחה להתאפק".
ועדיין, את תלויה באלגוריתם של אינסטגרם, שמשתנה כל הזמן. זה כמו לשכור נדל״ן מבעל בית שכל הזמן משנה את התנאים ואת הכללים. זה לא מלחיץ?
"אני מלמדת את עצמי לא להיות מתוסכלת מזה. ירדו 50 אלף עוקבים? החשיפות צנחו? כמו שזה יורד, זה גם עולה. העוקבים שאיבדתי במלחמה חזרו אחר כך כפול. אין לי ברירה, אלא ללמוד להסתכל על האלגוריתם הבלתי צפוי כסוג של ברכה. ככה אני נאלצת להמציא את עצמי מחדש בכל פעם".
"הפילוסופיה של היצירה שלי היא לפלרטט עם רעיונות על העולם. יש בזה משהו קצת ילדי. הגיל שלי בכלל לא פקטור פה. אני ילדה באופי. אני מציירת כמו ילדה, חושבת דרך משחק. מבחינתי להישאר ככה תמיד"
יש איזה פחד להיות לא רלוונטית מבחינת הגיל? אינסטגרם, בינה מלאכותית, בכל זאת, עולם שעובד על התחדשות מתמדת ועל נעורים.
"אני פחות מתעסקת בזה, אגיד לך את האמת. המהות של קוקטית נמצאת גם ביצירה שלי. קוקטית זה לפלרטט, והפילוסופיה של היצירה שלי היא לפלרטט עם רעיונות על העולם. יש בזה משהו קצת ילדי. הגיל שלי בכלל לא פקטור פה. אני ילדה באופי. אני מציירת כמו ילדה, חושבת דרך משחק. מבחינתי להישאר ככה תמיד. גם בגיל 60 אני עדיין אהיה ילדה".
קופצים למים
אז העוקבים בינתיים חזרו, היא עזבה את בועת קומונת הנשים בממ״ד וחזרה לדירתה בתל אביב - עם הריצות למקלט השכונתי ("כי צריך להתמודד"). הפרויקטים שוב זורמים, ואולי עוד יהיה שלום.
נדמה שלברזילי יש מעין חוש נסתר שמצליח לזהות ולייצר טרנדים לפני המתחרים שלה ולהפוך אותם לכסף, בעולם שבו רוב הקולגות שלה נאלצים לעיתים לחלטר או לכתת רגליים בין שיתופי פעולה עם מותגים נמוכי דרג לבין גלריות נשכחות. ולפעמים זה פשוט עניין של מזל, חוש פנימי ועיתוי.
"אחת האהבות הגדולות שלי מאז הילדות היא בריכות. בשלב מסוים התחלתי לקחת תמונות של בריכות ולהוסיף להן את האיורים שלי. העליתי את זה לאינסטגרם, והפוסטים התחילו להתפשט. אנשים מכל העולם התחילו לשאול איך עושים דבר כזה.
"האמת היא שלא היה לי מושג. אז פשוט התחלתי ללמוד על פסיפסים, חומרים, טכניקות. ואז יום אחד קיבלתי פנייה מהראפר ריק רוס, שכתב שהוא אוהב את האמנות שלי ורוצה שאני אעצב לו את הבריכה בבית שלו במיאמי. משם התחברתי לחברה שמתמחה בפסיפסים, וביחד יצרנו את הבריכה.
"מבחינתי הרעיון היה להפוך אותה ליצירת אמנות עם חתימה. אהבתי את המחשבה שאנשים יכולים לשחות בתוך יצירת אמנות".
ואז לאינסטגרם.
"כמובן. זה שיווק אורגני לכל דבר. בחיים לא דמיינתי שאעצב בריכות - והנה היום זה כבר ממש עסק. אני עושה אמנות לבריכות. איזה כיף. היום כבר יש כמה בריכות קוקטיות במלונות ובבתים פרטיים בעולם, ואני מפתחת פרויקטים חדשים באיטליה, במרקש, בספרד וביעדים נוספים".
אני לא מכירה עוד מישהי כמוך שידעה מההתחלה לדרוש כסף על העבודה שלה. אמנית, בטח בישראל, לא תמיד רואה כסף כחלק טבעי מהעשייה.
"בשביל זה יש סוכנים. יש לי סוכנים בארץ ובעולם שיודעים לדרוש בלי בושה את מה שלי לפעמים יותר קשה לבקש. סוכנים זה דבר חשוב. אני מגיעה לאמנות מזווית קצת אחרת. באתי מעולם האופנה ועבדתי שנים במגזין אופנה בסביבה מאוד מסחרית. שם הבנתי שכסף הוא לא דבר רע - הוא מאפשר לך להמשיך ליצור ולהתפתח. וגם שהמחשבה עליו מובילה לבחירות נכונות יותר של פרויקטים. סוג של מוטיבציה להגדלת ראש".
מה זה אומר?
"שהכל קשור בכל. אם יש יצירה כנה ונוגעת, זה מוביל לקהל. ואם יש קהל - זה בסוף גם הופך לפרנסה. למדתי משנים של העלאת פוסטים שלא רק חשוב מה יש לך להגיד, אלא גם איך את אומרת את זה. איך למצוא את הדרך להגיד משהו כך שאנשים ירצו להקשיב ושזה ייגע בהם".
כסף חשוב לך?
"האמונה שלי היא שכשאתה עולה על תדר של יצירה כנה ונכונה לך, כסף הופך להיות תוצר לוואי של הדבר הזה. ברור לי שאני גם צריכה להתפרנס, כמובן, בכל זאת אני עסק. אבל כסף לא מניע אותי ליצור".
את מזמנת.
"אני מאמינה בזימון ובמניפסטציה. אם היה מעניין אותי להציג בגלריות, כנראה הייתי מציגה בגלריות. זה פחות הכיוון שלי. בא לי לעשות דברים בדרך שונה, בקצב שלי. לפעמים קל לשכוח איפה היית ולקחת כמובן מאליו איפה את היום. אני זוכרת שפעם, לא מזמן, עוד כשהייתי שכירה, חלמתי על היום שאהיה לגמרי עצמאית ואתפרנס מאמנות בלבד, בלי בוסים, עם החופש לעצב את החיים שלי. הבנייה היתה איטית אבל נהניתי ממנה - מאיירת פרילנסרית, מותג של קעקועים זמניים, איור פורטרטים בחתונות ובבר־מצוות. בתנועה ספירלית, בכל פעם התקרבתי עוד קצת ועוד קצת למהות של היצירה.
"בדיעבד אני מבינה שפשוט פחדתי להתפרנס מהדבר האמיתי - מהאמנות שלי. כי מה אם אני לא אצליח? לקח לי שנים לקלף שכבות ולהתקרב לאני האמיתי שלי, והוא לא תמיד יפה או נעים או קל לעיכול, אבל הוא אמיתי".
קשקוש על מפית
מה מקורות ההשראה שלך?
"ההשראה הכי גדולה שלי, ומי שאני מכנה המנטור הרוחני שלי, היא פאבלו פיקאסו. במשך שנים שאיירתי אופנה היה לי חשוב מאוד להיות מוקפדת ומרשימה. עבדתי אז עם מותגים די גדולים, אבל לא היתה לי באמת שפה או דרך משלי. התגלגלתי מסגנון לסגנון בהתאם לרצון הלקוח, ותמיד הרגשתי שמשהו שם לא יושב לי טוב. הרגשתי את זה, אבל לא ידעתי בדיוק מה.
"ואז, בביקור במוזיאון פיקאסו בברצלונה, היתה לי הארה. עמדתי מול היצירות שלו והבנתי שחופש, זרימה, ספונטניות ואינטואיציה - הם האמת של האמנות. זו הדרך היחידה שאני צריכה ללכת בה כדי להכיר את עצמי באמת דרך היצירה. זו היתה תובנה שפתחה לי עולם של גילויים. האינטואיטיביות שכל כך ניסיתי לשלוט בה - דווקא שם היה הכוח שלי. לא להיות נוקשה מדי או רצינית מדי, אלא לתת ליד להוביל".
״כל הדברים שהייתי רוצה להיות בעצמי - יש בקוקטית. היא חסרת פחד. חסרת גבולות. חסרת כוח כבידה ופרופורציה. היא חופשייה לגמרי. ואני? עם כמה שאני אחלה סחבק, אני לא חפה ממגבלות"
פונות אלייך נשים צעירות ומבקשות טיפים להיות כמו קוקטית?
"זו שאלה שחוזרת על עצמה הרבה, ואני תמיד אומרת שאין דרך אחת להגיע לאנשהו. זו הדרך שלי, אבל מה שעבד לי לא בהכרח יעבוד למישהי אחרת. כל אחד צריך להיות מספיק אמיתי עם עצמו כדי להבין מה הדרך הנכונה לו. זה גם צריך להיות משהו שאפשר להתמיד בו לאורך זמן. אם זה קשה מדי - זה נזנח. אף אחד לא רוצה להיות מזוכיסט בחיים האלה. כדי שמשהו יחזיק לאורך זמן, חייבת להיות שם הרבה אהבה וגם לא מעט נחישות".
אני יכולה לבקש ממך לקשקש לי עכשיו משהו של קוקטית על הדף?
"את מכירה את הסיפור על פיקאסו? שמישהי ביקשה ממנו לצייר על מפית, הוא צייר, נתן לה ודרש סכום גדול עבור המפית. היא שאלה אותו איך הוא מעז, זה רק קשקוש על מפית. הוא ענה לה שלקח לו חיים שלמים לדעת לצייר ככה. לדעת מה אתה שווה - זה הכל".
יש פער גדול בין ההכרה בחו״ל לבין הארץ. איך את מסבירה את זה?
"אני חושבת שזה בעיקר נובע מהדרך שבה העבודה שלי גדלה. הקהל שלי נבנה דרך האינטרנט ואינסטגרם, ומטבע הדברים החשיפה שם מאוד בינלאומית. הרבה מהאנשים הראשונים שנחשפו לעבודות שלי היו דווקא מחו״ל, ומשם גם התחילו להגיע פרויקטים עם מלונות, מותגים ואנשים פרטיים.
"ישראל היא מדינה קטנה יחסית, והעולם גדול מאוד, אז הרבה מההזדמנויות פשוט מגיעות משם. אבל יש גם משהו מאוד נחמד בזה שבארץ אני יכולה לחיות חיים רגילים. אני יכולה לרדת למכולת או לטייל עם הכלב מבלי לגרור פוקוס. סלביות אף פעם לא היתה המטרה שלי״.
שברון הלב
בעידן של פוסט מלחמת העולם השלישית עדיין לא ברור איך תושפע הקריירה של קוקטית (בואו נקווה שהאלגוריתם יהיה לטובתה), ובינתיים החיים נמשכים. את המלחמה האחרונה היא העבירה, כאמור, עם חברות טובות. מערכת היחסים שלה עם בן הזוג התפרקה בסבב הקודם ושלחה את שירה לתקופת החלמה ארוכה.
"השנה האחרונה היתה קשה לי במיוחד - גם מבחינה מקצועית וגם ברמה האישית. המלחמה גבתה מחיר כבד והשפיעה על העבודה שלי בחו״ל, ובמקביל חוויתי משבר אישי עם פרידה ממערכת יחסים משמעותית. אני ממש גרועה בפרידות. ממש. והטראומה שעברתי בלילה ההוא באוקטובר בטח שלא עזרה".
מה קרה שם?
"בן הזוג שלי אז נפצע בתאונת גלישה, ובדרך לאיכילוב נקלענו למתקפת טילים על איילון. אני אדם לחוץ מטבעי, ולא הצלחתי להכיל את מה שהעיניים שלי ראו. השמיים היו מלאים בכדורי אש מכל כיוון. זה היה נראה כאילו תל אביב נכחדת.
"איבדתי את זה לגמרי. נכנסנו לאוטו ונהגתי כמו משוגעת עד שהגענו לבניין קרוב באחת היציאות מאיילון, ושם חוויתי את אחד מהתקפי החרדה הקשים שהיו לי בחיים. הבטחתי לעצמי שאני לא עולה יותר על כביש מהיר כשיש סיכוי לאזעקה. אבל הנה - בינתיים הצלחתי להתגבר על הטראומה ולנסוע עד נתניה כדי לחדש דרכון. כנראה לפעמים המטרה מקדשת את האמצעים".
זה יוצא החוצה דרך קוקטית, או שכאן עובר הגבול?
"גם המלחמה - והמלחמה בתוך המלחמה, שזה איראן בעצם, וגם הפרידה, הכל היה יותר מדי בשבילי. היה שבר. עברתי כמה חודשים של התכנסות, מעין חופשת מחלה. זה גם הסתדר כי ממילא לא נכנסו יותר מדי הצעות עבודה. בדיעבד הכל היה לטובה.
"אחת התובנות הכי משמעותיות שהגעתי אליהן בטיפול היתה להבין שיש בי שתי דמויות: שירה וקוקטית. קוקטית היא כמעט האלטר־אגו שלי. היא משלימה אותי, לפעמים אפילו הניגוד שלי, והיא גם המשענת שלי".
מה ההבדלים?
״כל הדברים שהייתי רוצה להיות בעצמי - יש בקוקטית. היא חסרת פחד. חסרת גבולות. חסרת כוח כבידה ופרופורציה. היא חופשייה לגמרי. ואני? עם כמה שאני אחלה סחבק, אני לא חפה ממגבלות. למשל, שירה משקשקשת מפחד על האיילון בזמן מתקפת טילים. אבל קוקטית? היא טסה עליהם".
את בעצם משליכה עליה את כל מה שאת רוצה להיות, כל החלומות והפנטזיות. היא לא בכאוס של עכשיו.
"כן. ואני מעלה הכל. האמנות מאוד מלמדת אותי איך להיות חופשייה ואינטואיטיבית, בעוד בחיים אני דווקא אוהבת שליטה. ביצירה יש לי ידיעה ברורה שאקום גם אם אפול. בחיים זה יותר מורכב. סבל יכול לשתק אותי לחודשים".
אבל את מעלה פוסט בכל יום כשבפנים את שבורה, עצובה. מתה.
״לא מתה. אבל כשאני עצובה אני מושבתת. יש דיליי. אני צריכה זמן לעבד לפני שאני יוצרת. היצירה היא כמו מצפן שמאיר לי את הדרך. למדתי שתהליך החלמה הוא לא ליניארי אלא ספירלי. אתה חוזר פנימה כמה פעמים, עד שיום אחד אתה מבין שאתה כבר במקום אחר. באופן מוזר, עצם זה שאני משתפת את מה שעובר עלי עוזר לי איכשהו. וגם כשאני מציירת את קוקטית כדמות נשית, עצמאית וחסרת פחד זה מעודד אותי. המחשבה שאולי נשים אחרות שמסתכלות עליה מקבלות ממנה כוח, גם עושה לי טוב".
שנה מעכשיו, איפה אני מוצאת אותך?
"טסה על טילים".
