בגדול, הספרדים לא מדברים אנגלית. והנה רושם שקיבלתי מעט אחרי שעברתי למדריד: הספרדים משוכנעים שלא ייתכן כי קיימים בעולם אנשים שאינם דוברי השפה שלהם. רבים מהם מאמינים שאם ידברו אלייך חדורי מטרה במשך מספיק זמן, בסוף תתגלה האמת האבסולוטית של האנושות כולה: עמוק בפנים כולנו מסוגלים לדבר ספרדית, אם רק נתרכז מספיק.
בבירת ספרד חוויתי את הלחץ למצוא את הספרדית שבתוכי אינספור פעמים - הוחזקתי בחנויות לשמן זית שבהן קיבלתי הרצאות על מוצאים, פרסים, מרקמים וזנים, אף שלא הראיתי סימנים שאיני מתכוונת לקנות או שאני מבינה דבר ממה שנאמר לי; כשהייתי חולה, ניגשתי לרופאים צעירים שלא הכירו אפילו את המילה "חיסון" באנגלית, אבל מצאו לנכון להאריך את השיחה בהסברים כיצד עלי לשפר את בריאות, אף שעיניי שיקפו דלות שכל לינגואלית.
המסר נקלט: עלי ללכת ללמוד ספרדית תכף ומייד. למה לא? בשמחה. ספרד הייתה הראשונה לחייך אלי ספרותית ולתרגם את ספריי. מכאן הרצון שלי לחייך אליה בחזרה, ומוטב בספרדית.
נרשמתי לקורס אינטנסיבי, שעתיים בכל יום. אני מתעבת מסגרות, שונאת להיות סטודנטית. הרעיון שלי היה להירשם לקורס זבנג וגמרנו. מאז ועד היום חלפו כמה שבועות, ודוברת ספרדית שוטפת אני עדיין לא, אבל כן יצא לי להריח את הבל פיו של הארי השואג בכיתה דחוסה, כתף אל כתף, עם שלושה איראנים.
ההורים ברחו ממשמרות המהפכה
שכבת המתחילים בבית הספר לספרדית כללה איראנים, סעודים, סורים, טוניסאים, פלסטינים. החצי השני של הכיתה התחלק בין צרפתים, אמריקנים ואסיאתים. אה, וישראלית אחת. נאמר לי שיש הרבה ישראלים בבית הספר אבל לא נתקלתי בהם. אולי רמתם יותר מתקדמת הודות לסדרה "קטנטנות", שאיכשהו פסחה עלי.
אנדריאה סבלה משיעול שהחמיר מדי יום, וככל שהחמיר כך התיישבה קרוב יותר. "היום היא הגיעה צרודה לחלוטין והיא כמעט יושבת עלי!" סימסתי בהיפוכונדרית שוטפת לחבריי, שיידעו על הפיגוע הביולוגי מבית משמרות המהפכה
ובכן, שלושה איראנים היו בכיתה שלי. היתה אנדריאה (שמה האמיתי שמור במערכת): בת 19 לערך, עיניים גדולות ומעוטרות בריסים ארוכים, שיער שחור גולש עד הגב התחתון ודיבור כמו-מתחנחן שגרם לסובביה להתאהב בה. בימי המתיחות שבמהלכם העביר טראמפ כוחות אמריקניים למזרח התיכון בכמות שעוררה תהייה אם נותרו אנשים אצלו ביבשת, הייתי בטוחה שאנדריאה פותחת זירה ומנסה לחסל אותי, הישראלית האחת הקרובה אליה. היא סבלה משיעול שהחמיר מדי יום, וככל שהחמיר כך התיישבה קרוב יותר אלי.
"היום היא הגיעה צרודה לחלוטין והיא כמעט יושבת עלי!" סימסתי בהיפוכונדרית שוטפת לחבריי, שיידעו על הפיגוע הביולוגי מבית משמרות המהפכה. כך נאלצנו להתחיל לדבר. שאלתי אותה מאיפה באיראן היא מגיעה ואם המשפחה שלה עדיין שם. היא סיפרה שכולם בטהרן ולא חוששים מהמלחמה.
"אם יש מתיחות, המשפחה שלי בורחת לצפון, שם ממש שקט". הנהנתי, והיא מייד הוסיפה: "אם נתניהו יהרוג את חמינאי, הוא יקבל ממני נשיקה!" התחלתי לצחוק בעצבנות עד כדי חנק, אבל לא הבנתי כמה רצינית היא: "אני אוהבת את נתניהו".
"עבורנו נתניהו הוא הסוף", אמרתי, והיא השפילה מבט כלא מבינה. היא נעלבה מעומק ליבה עבור ביבי, תגובה שעבורי היתה אקזוטית כמו ליהנות מדוחות מס שנתיים.
האיראני הנוסף, שאהו שמו, התגלה למעשה ככורדי שנולד בשטח איראן. הוא היה חתיך ולא סבל משיעול, לכן מיהרתי לדבר איתו בהפסקות. סיפורו לא פחות ממדהים: הוא מגיע מסקז, פרובינציית כורדיסטאן. הוריו היו לוחמי גרילה כורדים. הוא כמעט מת בלידה, שהתרחשה בהרים שאליהם ברחו הוריו בגלל תקיפות של משמרות המהפכה. בעיקר גדל אצל סבתו, שכן במשך רוב ילדותו היו הוריו בכלא האיראני. לפני 26 שנה נמלטו לפינלנד, שם קיבלו מקלט.
"באזור שממנו הגעתי היו המון יהודים, קהילה שהתקיימה במשך מאות שנים. רובם עזבו עם הקמתה של מדינת ישראל", סיפר לי שאהו בזמן ההפסקה, על המדרכה מחוץ לבית הספר. "סבתא שלי היתה בקשר מאוד טוב עם היהודים. למעשה, תמיד דיברנו עליהם כמודל עבור עם הכורדי. אבא שלי האזין מדי יום לחדשות בפרסית מישראל. יש עדיין יהודים באיראן, אין לי מושג איך הם נשארים".
"טוב, יהודים טובים בלחיות במדינות ששונאות אותם. גם עכשיו", אמרתי בעודי מעיפה מבט ברחוב המדרידאי השמשי.
הוא ידע הרבה על ישראל: שלא נחמדים אצלנו במעברי הגבול (הרגעתי אותו וסיפרתי איך גם אליי, בעלת דרכון ישראלי, לא נחמדים ותמיד חושדים שאני זונה או מנקה, כי נולדתי בפולין); שהשילוב של יהודים מכל העולם יצר אוכל ממש טעים; ושבן גביר הוא חצי כורדי – מידע שאמרתי לו שלטובת העם הכורדי, עדיף שלא יפיץ.
אגב, כנראה שר הטיקטוק עושה את עבודתו נאמנה, כי משום מה כולם בכיתה היו מודעים לקיומו של בן גביר - או "בן גוריון", כפי שהרבו לכנות אותו בטעות. מעניין לציין שלא היה להם מושג איך יותר מחמש שנים התקיימו הפגנות נגד הממשלה, או שהעם חצוי לגבי המשך שלטונו של נתניהו. נדמה שהאלגוריתמים בפיד לעולם לא מפגישים את אלה שיוכלו להושיט יד זה לזה; בעוד אני ראיתי צילומים של איראנים ויהודים יחדיו בהפגנות מרחבי העולם, האיראנים בכיתתי לא נתקלו אפילו באחת.
למרבה המזל, לימודי שפה חדשה מזמנים חטטנות ובכך גם היכרות הדדית. מדי בוקר בשיעור תרגלנו דיבור יומיומי שכלל תיאור של מה עשית אתמול, מה עשית הבוקר, מה תעשי הערב. למדתי שאנדריאה רוקדת תדיר במועדון לצלילי מוזיקה ערבית, בעוד שאהו רואה כדורגל ספרדי והולך לחדר כושר (רואים). וכמעט שכחתי מאבטין – ביולוג צעיר, יליד ארה"ב ממוצא איראני, שעושה פעילויות הקשורות במסמכים בדואר שלעולם לא אבין.
מה עשיתם הבוקר? ובכן
התרגלתי לשגרה של חבריי האיראנים והרגשתי קירבה אליהם. כך גם כשהתעוררתי בבוקר שבת 28 לפברואר, עם עשרות הודעות בפלאפון. אחרי שהתקשרתי וסימסתי לכל בני המשפחה והחברים בישראל, מייד רציתי לסמס לשאהו, לאנדריאה או לאבטין את השאלה שהתרגלתי לשאול אותם בכל בוקר, והפעם נטענה בפחד:
¿Qué hiciste esta mañana?
מה עשיתם הבוקר?
בבוקר יום שני שאהו סיפר שהמשפחה שלו מנותקת קשר, הוא לא יודע מה קורה עם סבתו אך נודע לו שהאזור שלה הותקף. שאלתי אותו אם יש להם מקלטים, והוא ענה בשלילה. "פעם היו כמה, אבל הפסיקו לבנות אותם", הוסיף, "כנראה רוב הכסף יוצא על... את יודעת, להשמיד אתכם".הוא חייך בהתנצלות ושאל לשלום המשפחה שלי. סיפרתי לו שאצלי לפחות אפשר לצפות במלחמה 24/7.
שאהו סיפר שמשפחתו מנותקת קשר ושהאזור שבו מתגוררת סבתו הותקף. שאלתי אותו אם יש להם מקלטים, והוא ענה בשלילה. "פעם היו כמה, אבל הפסיקו לבנות אותם. כנראה רוב הכסף יוצא על... את יודעת, להשמיד אתכם"
שאלתי אותו איך הרגיש כששמע על מותו של חמינאי. "ברגע הראשון שמחתי, ברור. הוא היה שטן", אמר במבט מפוכח אך נטול אופטימיות. הוא ידע מה זו מלחמה, ובעיקר - שבסופה הכורדים תמיד נדפקים.
הגישה של אנדריאה היתה שונה בתכלית. עוד לפני שהספקנו לצאת מהכיתה להפסקה היא זינקה אליי: "תודה לכם! תודה, נתניהו! אנחנו כל כך מאושרים!" ושרטטה סימן של לב באצבעותיה. התלמידים הסינים בכיתה התאספו סביבנו. "99 אחוזים מהעם מאושרים שחמינאי מת", היא הכריזה, בעוד הסינים פערו עיניים בפליאה על כך שמותר לשמוח כל כך ממותו של מנהיג, "יש רק אחוז אחד שלא מאושר, והם אנשים רעים".
נתחבא כאן ולנצח לא נצא
שאלתי אותה איך חגגה את הניצחון, במקום להעכיר את רוחה עם תחושותיי כלפי המנהיג המושיע שלה, שהוא מחריב המדינה שלי. היא סיפרה שיצאו לרקוד ושתו שמפניה. משפחתה ברחה צפונה, אין להם אינטרנט ושיחות הטלפון יקרות, השלטון מאזין לכולן. הם עדכנו אותה שבכל זאת הם אופטימיים ומקווים שהמלך יחזור.
"אם את רוצה לשמוע שכולם מאושרים את יכולה להמשיך לדבר עם אנדריאה. אני חושב אחרת", אבטין נד בראשו, עדיין יושב לשולחן. "אני מתנגד למה שארה"ב וישראל עשו באיראן. הפעולה הזו לא היתה חוקית, ואי אפשר להתערב במדינה עצמאית. היה עדיף שזה יקרה בתהליך טבעי של התקוממות עממית".
"אבל רק לפני כמה שבועות אנשים יצאו לרחובות, לא הצליחו ונטבחו", הקשיתי.
"מתישהו המהפכה היתה מתרחשת. בעיני גם מה שהם עשו בוונצואלה עם מדורו לא בסדר. זה פשוט לא חוקי".
אבטין: "אני מתנגד למה שארה"ב וישראל עשו באיראן. אי אפשר להתערב במדינה עצמאית. היה עדיף שזה יקרה בתהליך טבעי של התקוממות עממית, שהיה קורה מתישהו. גם מה שעשו בוונצואלה עם מדורו לא חוקי בעיני"
חשבתי על כך שהתערבות זרה היא מפלטם של הנואשים ביותר, ושבשלב הזה הייתי רוצה שמישהו יתערב וייקח את ממשלת ישראל, מעין דאוס אקס מכינה לסיפור הציוני שבעיני הפך שבור.
וכך במהלך השבוע האחרון עדכנו זה את זה בספרדית על המצב באיראן או בישראל, מאוחדים בחוסר היכולת שלנו להטות פעלים בצורה תקנית. הדיון במלחמה בשיעור לרוב נחתם ב"המצב מורכב". המורה הספרדייה חלקה על הקביעה, ואמרה שעבורנו המצב לא מאוד מורכב. כולנו בני אדם, ופה בכיתה אנחנו יודעים לעשות את מה שהמנהיגים שלנו לא יודעים לעשות - להסתדר אחד עם השני.
"וחוץ מזה", היא הוסיפה במבט שובב לפני שהספקתי לגלגל עיניים בציניות מזרח-תיכונית, "בואו נקווה שהעולם ישכח שספרד בכלל קיימת ויהיה לנו כאן תמיד שקט".
על זה באמת יכולנו כולנו להסכים.
