מתחילת המלחמה דיברו הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו בגלוי על כוונתם להביא לנפילת משטר האייתוללות בטהרן. עם זאת, בניגוד למלחמות של ארה"ב באפגניסטן ובעיראק בראשית המאה הנוכחית, החלפת משטר ובניין אומה אינה מטרת המלחמה האמיתית של שום צד. עוצמה צבאית היא כוח הרסני, לא כוח בונה.
למעשה, ההיסטוריה הצבאית ב-100 השנים האחרונות לימדה כי הפצצות אוויריות לא רק שלא הצליחו להביא לנפילת משטרים, אלא אף תרמו להתלכדות העמים סביבם. כך היה גם במקרים של משטרים דכאניים, כמו הנאצים בגרמניה. אפילו הדחת הרודן הסרבי מילושביץ', שמוזכרת לעיתים כתקדים היסטורי ליכולתו של כוח אווירי לסייע לחילופי משטר, אינה דוגמה טובה במיוחד; מילושוביץ' שרד את המתקפה האווירית של נאט"ו ב-1999, והופל רק באוקטובר 2000 לאחר בחירות כלליות במדינה והפיכה לא-אלימה שבאה אחריהן.
הציבור האיראני אינו מאורגן דיו. מנגנוני ביטחון הפנים של המשטר, רדופים בידי ההפצצות ככל שיהיו, עדיין משחקים על המגרש לבדם. הם נהנים מארגון ומנשק, החסרים כל כך לצד השני
אבל במקרה הנוכחי, יש גם סיבות לאופטימיות. המערכה האווירית שנפתחה ב-28 בפברואר לא תרמה עד כה להתלכדות הציבור האיראני סביב המשטר. להפך, באופן די חסר תקדים יוצאות מתוככי המדינה עוד ועוד תמונות של ציבור איראני צוהל ומודה למעצמות הזרות התוקפות. המערכה האווירית רוכבת על התקוממות שכבר נמצאה בעיצומה, ודוכאה בכוח רב. אז מדוע, בכל זאת, לא יוצא הציבור האיראני לרחובות לנוכח העזרה שהבטיח הנשיא טראמפ בינואר, והגיעה כעת? עשויות להיות לכך כמה תשובות.
כשהפצצות שואגות
ראשית, קשה עד בלתי אפשרי לצאת לרחובות בעיצומן של הפצצות אינטסינביות על ערי איראן. גם יורש העצר פהלווי, שלקח על עצמו את תפקיד המנהיג האיראני הגולה, עדיין לא שידר לתומכיו את הקריאה לצאת. שנית, וחשובה יותר, היא העובדה כי הציבור האיראני אינו מאורגן דיו. מנגנוני ביטחון הפנים של המשטר, רדופים בידי ההפצצות ככל שיהיו, עדיין משחקים על המגרש לבדם. הם נהנים מארגון ומנשק, החסרים כל כך לצד השני.
אפשרות אחרת להפלת המשטר היא באמצעות כוחות מבפנים: יחידות מצבא איראן, ואולי אפילו גורמים מתוך משמרות המהפכה עצמם. אפשר להניח שארגוני הביון של ארה"ב וישראל חתרו, ועודם חותרים, לקידומו של תרחיש "היפוך קנים" שכזה, אך גם כאן קשה מאוד להעריך את סיכויי ההתממשות וההצלחה שלו.
כאמור, כוח צבאי מסוגל להרוס ולהחריב, בשעה שיצירת חלופה פוליטית היא כבר מעשה של יצירה ובנייה. קיים אמנם סיכוי שדחיקת המשטר ומנגנוניו הצבאיים למצב של נרדפות, צמצום התקשורת והיעדרות פיזית מהמפקדות והרחובות, תרפה את ידי הדרגים הזוטרים האמונים על דיכוי התנגדות ברחובות; משטרים אוטוקרטיים, יש לזכור, לא מעודדים יוזמה פיקודית מלמטה.
עם זאת, קשה להעריך אם ומתי ייווצר אפקט הדומינו המיוחל, שבו נקודת תורפה מקומית של ביטחון הפנים תייצר גלי נטישה ועריקה רחבים יותר, שיתפשטו עד לקריסת המשטר. ההרס המצטבר מהאוויר לאו-דווקא מקדם זאת. ככל שהמלחמה מתמשכת כך מוכיח המשטר, גם כלפי אנשיו, את יציבותו ועמידותו.
ובכל זאת, המבנה המשטרי האיראני רועד ונסדק. מלחמת 12 הימים מילאה תפקיד חשוב בשבירת מחסום הפחד של הציבור האיראני. עמוד השדרה הזה יישאר רעוע ושבור עוד יותר, אף אם ישרוד את המלחמה עצמה. גם נוכח אגרוף הברזל הפנימי שלהם, ספק אם יצליחו משמרות המהפכה לאורך זמן להציל את המבנה עצמו. דומה שללא מטריית ההרתעה האזורית מבוססת הטילים, תמיכה ציבורית ובסיס כלכלי, יעבור לבסוף המשטר מהעולם. חילופי האשמות ומשחקי כוח פוליטיים של קבוצות בקרב ההנהגה עצמה, דינמיקה שמאפיינת תמיד משטרים שכאלה, יחריפו בעקבות התבוסה הצבאית, גם אם התעמולה תשדר ניצחון.
המלחמה הנוכחית החלה ב-7 באוקטובר. כשפרצה, לא היה אפשר לצפות לאן תתפתח. למלחמות אין "סוף טוב", מכיוון שהיסטוריה לעולם אינה נגמרת. הפרק הזה של המלחמה לכל הפחות יחליש את האיום האיראני ויאיץ את קץ המשטר, ומבחינת ישראל אלה די בכך להצדקת המלחמה. אבל ההבטחה ל"מלחמה האחרונה" תישאר, למרבה הצער, רק בשיר.
הכותב הוא ראש התכנית ללימודי צבאיים במרכז בגין-סאדאת באוניברסיטת בר-אילן ועמית-מחקר מבקר במכון AFPC האמריקני. שימש מפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית באגף המבצעים. ספרו "המלחמה שלפני" (מודן, 2022) זכה בפרס צ'צ'יק למחקרים צבאיים לשנת 2025
