ברגעים אלו ממש, בעוד אתם קוראים את המילים הללו, אני אמורה להיות על מטוס בדרך לארה"ב, יחד עם בן הזוג ושני הילדים. אני כותבת את כל זה כמה ימים קודם, הכל יכול עדיין להשתבש, ולכן אני רוצה לפתוח בספק המאוד גדול שיש לי אם ומתי ניסע. שלא ישתמע מול הכוחות הגדולים של היקום שאני פותחת פה עין. אולי ניסע, אולי לא. כזאת אני, זורמת.
זה לא שביליתי את שלושת החודשים האחרונים בהכנות ובחרדה, או משהו כזה. למעשה, לא כזה אכפת לי אם ניסע או לא ניסע, אפילו הילדים שלי מאוד צ'יל, ולא כזה משנה להם להיות בדיסנילנד. הם בסדר גמור גם עם בילוי נוסף במוזיאון המשאיות ברמלה ביום שבת*.
רציתי לפתוח בדיסקליימר הזה למען הסדר הטוב, חמסה, ירקתי הצידה, נקשתי על עץ, ואני גם אבקש מטליה המאיירת לשים שום ובצל באיור.
האישה התיאורטית שבילתה את שלושת החודשים האחרונים בהכנות וחרדה, שאולי היא אני ואולי לא, חשה שהיא מיצתה את הקטע הזה של להתאבסס על דברים, ועכשיו היא יכולה לעלות על המטוס ואשכרה ליהנות מהחופשה. יש מסה קריטית של דאגה שנדאגה, וברגע שהמכשיר בשדה התעופה יואיל בטובו להסכים שהפרצוף שלך הוא אכן הפרצוף שלך, אחרי פעם השלישית שאת מנסה ואחרי שקראת לאיש הכועס שעובד שם והסברת לו שהתמונה שבדרכון צולמה לפני שתי מלחמות ומגיפה עולמית, אחרי שהמכונה הסכימה לפתוח את כנפי הזכוכית ולתת לך לעבור, את עוברת לעולם שבו אין לך עסק, אין לקוחות, אין חשבונות, אין חשבון בנק, אפילו קפיטליזם אין, וכל הקרמים הקטנים בשפופרות החמודות הם בעצם בחינם, המוכרת אפילו שואלת אותך באיזה מטבע את רוצה לשלם, כאילו התשובה יכולה להיות שקל, דולר, או לירה חד־קרן.
בן זוגי החכם החליט להקדים רפואה למכה וקנה לילדים נינטנדו, כדי שתהיה להם תעסוקה וכדי שאני אוכל לעבוד בטיסות הארוכות. ברגעים אלה ממש הם רבים עליו בצרחות
אז נכון, הילדים שלי עדיין יהיו שם. כל מי שאין לו ילדים, או שהילדים שלו גדולים, ושומע על הנסיעה שלנו, מגיב בהתלהבות: "איזה יופי! איזה כיף הולך להיות לכם! חוויה של פעם בחיים!". כל מי שיש לו ילדים בערך באותו הגיל ממלמל מין "וואו. אההה… טוב, שיעבור אההה… בקלות".
הילדים שלי יהיו שם והם ירצו ממני דברים. הגדולה עדיין תדבר רצוף ומדי פעם רק תעצור לקחת אוויר או לנזוף באח שלה שמנסה להשחיל מילה. הקטן עדיין יתעקש ללכת לכל מקום עם דינוזאור ענק מגומי ועדיין יקח לו 25 דקות לנעול נעליים. אבל לא נצטרך לקום מוקדם בבוקר, ולא נצטרך לבשל או לסדר או לנקות. למעשה, הפעולה האחת האהובה עלי בכל העולם כולו היא לתת לחלוק האמבטיה שלי ליפול על הרצפה בחדר המלון ולא להרים אותו משם עד שאנחנו אורזים ואז לא נעים לי מהחדרנית. מצפה לי חודש שלם של חלוקים על הרצפה.
בכל מקרה, מנוחה מושלמת לא תהיה פה. מצפה לי משהו שהוא בין חופשה לעבודה. אני אצטרך גם לעבוד באמצע. אני אצטרך להופיע, אני אצטרך לענות למיילים והודעות, אני אצטרך לעשות את כל זה תוך כדי שהילדים רבים בצרחות על מי יהיה במושב ליד החלון או מי קיבל את החתיכה היותר גדולה של עוגה. בן זוגי החכם החליט להקדים רפואה למכה וקנה להם נינטנדו, כדי שתהיה להם תעסוקה וכדי שאני אוכל לעבוד בטיסות הארוכות. ברגעים אלה ממש הם רבים עליו בצרחות.
בכלל, אם בשגרה אני מנסה לגרום לילדים שלי להפסיק לצרוח, אני מקווה שאוטוטו לא יהיה לי אכפת אם הם צורחים, רק שלא יעשו את זה בעברית.
בכלל, אני אשמח להתרכז רגע בשאלות דחופות, כמו כמה זוגות גרביים אורזים לנפש? כמה מזוודות כדאי לקחת? כמה סרומים אישה צריכה שיהיו איתה בכל רגע נתון? האם הגיוני שהמספר גדול מארבעה? האם לארוז את הספר הזה שעוד לא פתחתי אבל אני בכל זאת לוקחת לכל מקום? איך משתמשים במכונות האלה שהן גם מכונת כביסה וגם מייבש? האם אני אקבל זמן לנוח? האם בכלל יש לי את היכולת לנוח? מה קרה לצוללת דקר? אם עץ נופל ביער, כמה עצות אני אקבל מאנשים באינטרנט בלי שביקשתי?
מי מכם שזוכר איך הסתיימה החופשה הקודמת שלנו (נתב"ג-לונדון-קפריסין-סירת מפרש מתנדנדת-נמל חיפה-מקלט), מבין עד כמה אני מחכה טיפ־טיפה להתנתק. לשים סנוז על הצפצוף הקבוע בתוך הראש: האם מישהו מנסה להרוג אותנו? האם הוא מנסה להרוג אותנו ברגע זה? ומה סיכויי ההצלחה? בחופשה הקודמת התשובות היו: "כן", "חד־משמעית כן", ו"לא מספיק רעים".
*יש מוזיאון משאיות ברמלה, והאמת שהוא סופר מגניב אם אתם בני 4 ואוהבים משאיות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
