ההופעה הראשונה של אופק אדנק בטלוויזיה המסחרית לא בדיוק עשתה איתו חסד. הוא אמנם הפגין בה כישרון, או לפחות ניצוצות של פוטנציאל שעוד היה מקום לפתח, אבל במה שיהפוך למוטיב חוזר בחייו הלא שגרתיים - הפה שלו הצליח, בכפיפה אחת, גם לסבך אותו וגם לצרוב אותו בזיכרון.
זה קרה ב־2019, בעונה השישית של "הכוכב הבא לאירוויזיון". אדנק הגיע לשם כנער בן 16 (שנראה בן 13) וביצע באודישן את "איך שאת זזה", שיר מקורי שלו, שלא בדיוק התחבב על שופטי הפאנל, פרט אולי לסטטיק ובן־אל. "זה לא מדבר אלי", אמרה השופטת קרן פלס, שגם העובדה שתבורי וסטט בוי גררו אותה לריקוד לקצב השיר לא גרמו לה להעביר את הזמר הצעיר שלב.
השופט אסף אמדורסקי, ודי בצדק יש לומר, לא ראה התאמה בין סגנון הדאנסהול - ז'אנר פופ ג'מייקאני קצבי ומהיר, שמשתמש בכלים דיגיטליים ובשפע של בס - שמאפיין את שיריו של אופק, לבין תחרות האירוויזיון. אדנק, כטינאייג'ר ללא יותר מדי רסן בפה, קבע ש"אסף הוא לא פונקציה".
זו היתה אמירה בעייתית, אפילו מקוממת, שגררה גינויים מצד השופטים. והיא עוררה באופן מתבקש את חמתו של אמדורסקי, שבאותו רגע צ'יפר את הזמר הצעיר שמולו בפס אדום ולא העביר אותו לשלב הבא בתוכנית. אדנק התנצל על רגע טלוויזיוני שגרם ללא מעט צופים בסלון לנוע באי־נוחות, ואפילו חזר לזירת הפשע בעונה האחרונה של "הכוכב", שהסתיימה לפני כשבועיים - הפעם על תקן מלווה באודישן של אחותו, תאיר. היום הוא יודע שהתקרית לא היתה דרך מוצלחת במיוחד ליצור רושם ראשוני.
"הייתי שם בוסר עדיין", הוא אומר היום, בגיל 23, אחרי שהופיע במקומות דוגמת הבארבי בתל אביב והאנגר 11, וכשהוא חובק אלבום חדש משיריו בשם "יופי בוטה". בשבת הקרובה הוא יופיע במיוזיק סיטי בבאר שבע, ב-14 בפברואר - בזאפה ירושלים וב-21 בפברואר - בזאפה חיפה.
"שמע, הייתי אז ילד שמה שיושב לו על הראש הוא פשוט פולט החוצה. לא היתה כוונה ספציפית במה שאמרתי. היתה שם השתלשלות של שיחות שגרמו לי להגיד את זה. אבל בסופו של דבר אני רואה את אסף בדיוק ההפך מ'לא פונקציה'. אני חושב שהוא הכי פונקציה שיש. בסופו של דבר הוא יוצר גאון, מוזיקאי מטורף. אי אפשר לערער על זה. אני גם חושב שזה מאחורינו".
מה קרה שם בעצם? הרגשת אנדרדוג שלא מבינים מה הוא מנסה לעשות?
"אז זהו, שזה לא מה שחשבתי. לא הבנתי את המעמד שנמצאתי בו ואיך אני צריך לדבר. לא הייתי מוכן לסיטואציה הזאת בכלל, ולכן מה שאמרתי נפלט בצורה הזו. יכולתי להתנסח בצורה שהיתה מעבירה אותו רעיון בצורה יותר נעימה. הייתי ילד, חד־משמעית. אבל בהמשך גם פגשתי את אסף, לפני שלוש שנים. היתה לי חזרה, והוא עלה לקומה למעלה מחדר החזרות שלו. אמר לי שלום, דיברנו. אחלה אסף".
"הקלטתי את עצמי בהקלטת ווטסאפ פשוטה, כשאני שר על ביט של שיר אחר. שמעו אפילו מישהי מדברת בחדר ליד. זה הופץ בקבוצות של אתיופים ונהיה להיט. בלי מיקס, בלי כלום. פתאום כולם באשקלון ידעו מי אני"
לא היה ביניכם עוד כעס?
"לא היתה טינה. באודישן ההוא כמובן נפגעתי, חשבתי 'בואנ'ה, מה הוא אומר שאני לא יכול?' אבל אולי באמת זה לא כל כך התאים לאירוויזיון. בתור הילד שהייתי חשבתי 'אין דבר כזה, אני יכול הכל'. אבל אני לא יכול לזלזל במי שהוא, כי אסף הגיע למקום מסוים שוואלה, יש לו מילה. הוא יכול לדעת אם סגנון מסוים יתאים או לא יתאים, כי הוא עבר כברת דרך. אבל אני חושב שדאנסהול מתאים להכל. בכלל, מוזיקה שחורה הוכיחה את עצמה בכל העולם. גם בארץ זה כבר שבר את תקרת הזכוכית של המיינסטרים".
עשיתי "פנסים" בגבות
באותה עונה ניצח וייצג את ישראל באירוויזיון קובי מרימי, שנעלם מעט מהתודעה הציבורית מאז. אדנק המשיך לעשות את הדאנסהול שלו, ואט־אט הפך לשם שגם אם אתם עדיין לא מכירים, כנראה האחים הקטנים או הילדים שלכם בהחלט מודעים אליו. כמו שאמרה לו רותם סלע כשבא ללוות את אחותו לתוכנית, אחרי שזיהתה אותו: "אה, אתה אופק אדנק. הילדים שלי חולים עליך".
גם התקרית הנושנה עם אמדורסקי וגם המפגש המחודש עם סלע מסכמים היטב את הדיסוננס בקריירה של המוזיקאי האתיופי הצעיר: מצד אחד מדובר בזמר עם סטאר קוואליטי בלתי ניתן להכחשה, שכבר בנה לעצמו רפרטואר, משך מספרים עצומים של צפיות ביוטיוב ובנה לעצמו קהל מעריצים צעיר שפוקד את הופעותיו ומלווה בקולו את שיריו. מצד שני – בחירת המילים שלו (ועוד נגיע לאלה שמופיעות בשירים עצמם) לא תמיד עזרה לו להפוך לחביב הזרם המרכזי.
"בסופו של דבר זה קשור לתוכן שאני יוצר, שהוא קצת קשה", הוא אומר ומתייחס לעובדה שדור ההורים עוד לא לגמרי מכיר את המוזיקה שלו, בעוד צעירים רבים מדקלמים כל שורה, "קשה לאכול אותו".
אולי זה גם קשור לעובדה שבכל הנוגע למוזיקה שחורה מקומית, סגנון חייו של אדנק מתאים יותר לזה שמאפיין את גיבורי הז'אנר בחו"ל. בישראל, מה לעשות, תמיד העדיפו את ההיפ־הופ המיינסטרימי תוצרת פתח תקווה, מוזיקה שחורה של בני טובים מהשרון, בעוד סיפור חייו של אדנק הצעיר הוא כזה של שוליים, פריפריה, שכונות מאוכלסות בידי בני ובנות העדה האתיופית כמעט באופן מוחלט. סיפור שכולל מעברים תכופים בין ערים, בתי כנסת ופיוטים, חינוך דתי נוקשה, וגם קושי כלכלי וגירושים של ההורים.
אדנק הוא בן יחיד במשפחה שכוללת עוד שלוש אחיות. מסלול חייו מתחיל בירושלים, עובר בבית שמש, במושב רוגלית ובאשקלון. הוא למד בבית ספר דתי, כיאה לבית שממנו הגיע. "בזמנו היינו דתיים מאוד", הוא מספר. "שומרי שבת, בית כנסת, כיורים מופרדים, מברכים ברכת המזון לפני האוכל. זה לא בא בחשבון שאלמד בבית ספר חילוני. אבל החלום שלי היה לצאת. העולם החילוני הוא עולם מפתה, מזמין, יותר חופשי. הם לא חובשים כיפה ואין להם תלבושת אחידה. אז לאט־לאט התחלתי להתרחק מהדת".
איך הוריך קיבלו את זה?
"ההורים שלי היו נוקשים, אז כיבדתי את המילה שלהם בזמן שנאכלתי מבפנים. כשאתה בבית אתה עוקב אחרי החוקים, אבל בחוץ הייתי חופשי. בשבת הייתי יוצא לפגוש חברים, מוריד את הכיפה ושם בכיס. אבל אני חושב שההורים יכלו להסיק שאני מחלל (שבת) בחוץ. כי בסופו של דבר אם לא שמים לילד גבולות, הוא פורץ החוצה".
ואיך הם גילו?
"זה כבר היה מאוחר מדי, כי הייתי בן 15-14. אחרי שההורים התגרשו הכל היה פרוץ יותר. הם כבר לא מעירים לי אם לא שמרתי שבת, אם לא שמתי ציצית, אם שמתי או לא שמתי כיפה. אתה רוצה להסתפר 'על אפס'? יאללה. אתה רוצה 'פנסים' בגבות? תעשה. היום אבא שלי בכלל לא שומר, ורק אחותי הקטנה ואמא שלי שומרות שבת.
"ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן 13, ומשם הכל דעך. הם רבו עוד הרבה קודם, אבל אצלנו בעדה כשזוג רב - הוא מנסה ליישר את ההדורים, לא מקפל את הבאסטה. פוגשים את ההורים של האמא ושל האבא. ההורים שלי אמרו 'נעבור דירה, אולי דברים ישתנו'. אבא שלי חי אז בצורה שלא התאימה לאמא שלי. נגיד, הוא היה מחליף רכב כל חודשיים-שלושה. אני חושב שהוא ראה את זה כתוכנית אסטרטגית גברית, מסיבות כלכליות, ואמא שלי לא הבינה את זה, ראתה בזה שיגעון של החלפת רכבים. כשהם נפגשים כיום באירועים של המשפחה אתה רואה שהם לא סובלים זה את זה, אבל מסתדרים בשביל הילדים".
"כשאמרתי על אמדורסקי שהוא לא פונקציה, היתה שם השתלשלות שגרמה לי להגיד את זה. אבל בסופו של דבר אני חושב שהוא הכי פונקציה שיש. גאון. מוזיקאי מטורף. בהמשך נפגשנו במקרה ודיברנו, הוא אחלה"
המעברים התכופים והמצב בבית השפיעו עליך, מן הסתם. ההתרחקות מהדת היא סוג של סימפטום.
"בדיעבד, כשאני מסתכל על זה כיום, לגירושים שלהם היו המון השלכות – מבחינת התנהגות, שמירת שבת, הקשבה למה שאומרים לי. לא הייתי אומר שהייתי נער פרוע, אבל פשוט נהייתה לי בחירה חופשית. ילד רחוב, מסתובב כל היום בחוץ".
תל אביב? עיר מסריחה
הרחוב, במבט נוסף לאחור, הוא גם זה ששינה את מסלול חייו של אדנק וייצר לו בהתחלה תחום עניין, ובהמשך קריירה. למעשה, הדרך שבה נחשף למוזיקה שחורה וסיפור הפריצה שלו משקפים היטב את הדור שהוא משתייך אליו. כי שניהם מתחילים, כיאה לבן דור ה־Z ולמי שנולד ב־2002, כשההיפ־הופ החל לשלוט ביד רמה במצעדים ברחבי העולם והחל לשנות את האסתטיקה של הפופ המיינסטרימי, עד היום למעשה. בדיוק בזמן שבו הטלפונים של נוקיה שניגנו שירים הפכו למוצר מבוקש.
"אברהם, דוד שלי שמבוגר ממני בשמונה שנים בערך, היה לוקח לי את הטלפון בכל פעם שהיה חוזר לביקור מהפנימייה ומפוצץ אותו בשירים. הכרתי אז כבר את המיינסטרים - סנופ דוג, טופאק, ד"ר דרה. כל הגדולים. אבל כשהתחלתי לקבל ממנו שירים בטלפון נחשפתי לדאנסהול.
"אחרי כמה שנים הוא בא אלי יום אחד עם שיר שכתב והקליט. אז עשיתי לו 'השתלטות עוינת' על השיר, כלומר הייתי משמיע אותו לאנשים, ועל הביט שלו שרתי מילים שלי. יום אחד הקלטתי את עצמי, בהקלטת ווטסאפ פשוטה, כשאני שר על הביט שלו. הייתי בן 12. סתם העברתי את זה בקבוצות ווסטאפ, ופתאום התחילו להפיץ אותו בכל מיני קבוצות של אתיופים. לא היה את זה בספוטיפיי או ביוטיוב, זה נהיה להיט ווטסאפ. בלי מיקס, בלי מאסטרינג, בלי כלום. ועוד שמעו בהקלטה את בת דודה שלי מדברת בחדר ליד. יום אחד הלכתי בבית הספר ואנשים התחילו לשיר לי את השיר שלי. פתאום באשקלון כולם ידעו מי אני".
גם השלב הבא בסיפור הפריצה ההדרגתית שלו יכול היה להתקיים רק בעידן הדיגיטלי. "פורים אחד ישבתי בבית הספר עם חברים, עשיתי קטע פרי־סטייל וצילמו אותי. הסרטון הזה שותף על ידי מישהי עם 100 אלף עוקבים בפייסבוק, ומלא אנשים התחילו להגיב. פתאום ראיתי שיש לווידאו רבע מיליון צפיות ועשרות אלפי תגובות. אבל הרבה מהתגובות היו בסגנון 'למה הוא שותה בסרטון? הוא רק ילד'. הייתי אז בן 13, וזה מה שהיינו עושים – שותים וודקה ועושים פרי־סטייל.
"הסרטון תפס מאוד בפייסבוק, אבל המשפחות של הילדים שצולמו איתי בסרטון רתחו עליהם, כי ראו אותנו שותים. אחותי התקשרה אלי ואמרה 'חבל לך על הזמן, תחזור עכשיו הביתה, אמא מחכה לך'. בבית אמא שלי צעקה: 'למה אני צריכה לראות אותך שותה בפייסבוק? אתה לא מתבייש?'
"לא עלה לי לרגע בראש שסרטון כזה יתפרסם כל כך כי אנשים אהבו את איך ששרתי בו. היא ריתקה אותי לבית לכל יום שישי, ורק בשבת נתנה לי לצאת. באותו יום פגשתי במקרה חבר שלקח אותי לסטודיו של הקלטות לשירי ברכה לבר־מצווה והקלטנו את הקטע 'בואי בובה', הפעם באופן מקצועי. העלינו ליוטיוב, ובתוך שבוע השיר גרף מיליון צפיות. בשבוע השני הוא הגיע ל־2 מיליון, ואז 3 ו־4. פתאום ילדים התחילו לעצור אותי ברחוב וביקשו להצטלם איתי.
"באותה תקופה עבדתי בירקנייה בשוק, קיפלתי באסטות בסוף היום. ישר אחרי בית ספר הייתי הולך לדוכן פירות, צועק כל היום 'תפוזים, מנדרינה, פינק ליידי'. המורים היו אומרים לאמא שלי 'מה הוא עושה? אל תתני לו לעבוד בשוק'. יום אחד חבר הגיע אלי לבאסטה וצילם אותי, וביקשתי שיפסיק, כי איך זה יסתדר עם הצפיות של 'בואי בובה'? באותו רגע הבנתי שזהו, אני לא יכול להמשיך לעבוד בשוק".
מאז שוויתר על קריירת הבאסטיונר אדנק הספיק להופיע, להקליט ולהפוך לאחד השמות המוכרים בדאנסהול בארץ. הוא גר כיום בקריית גת עם בת זוגו, הדס מסורי, אושיית טיקטוק מוכרת בעצמה, בת 22, שלה יותר מ־222 אלף עוקבים ברשת. השניים מתכננים לעבור בקרוב לראש העין.
למה לא לתל אביב? שם בעיקר אתה מקליט ומופיע.
"אני לא מתקרב לעיר המסריחה הזאת. שילמתי היום 1,900 שקל על דוחות שם, לא מסתדר עם נת"צים. אני לא מתאים לתל אביב, אני של הפריפריה, אחי. אפשר לקחת את החיה מהג'ונגל אבל אי אפשר לקחת את הג'ונגל מהחיה".
העיסוקים והחשיפה של שניכם יכולים ליצור גם קנאה בין בני זוג, בתחרות הפופולריות של האינטרנט.
"הדס היא אחת הכוכבות הכי גדולות בטיקטוק. יש לה מספרים לא הגיוניים בכלל, היא רק זזה וכבר יש לה מיליון צפיות. מעבירה טיפים של ביוטי, שיער, הכל מהכל. גם עושה קמפיינים. זה לא נורמלי עם איזה מספרים היא עובדת. אפילו סרטונים שהיא רק אוכלת בהם מקבלים מיליון צפיות".
ובזמן הזה אתה צריך לכתוב שיר וללכת להקליט. מתסכל קצת.
"אני אגיד לך - זאת הדס, ואתה לא יכול להילחם בזה. וזה לא שהיא עושה גם אותו הדבר כמוני. היא מאוד מעניינת, מאוד מצחיקה. ממגנטת ביופי שלה, אז אתה רק רוצה לצפות בעוד סרטונים שלה. ילדות מתות עליה. אולי לא הייתי צריך ללכת ל'כוכב הבא' אלא פשוט להתפוצץ בטיקטוק, אבל אני לא יכול לסבול את זה – לפתוח מצלמה, לערוך סרטון להתעסק עם הטלפון כל הזמן. זה דבר שיכול לחרפן אותי".
כאילו הכלי שלי ממתכת
הצד הלירי שביצירה שלו לא מותיר המון מקום לספק: אדנק נמצא כיום מרחק שנות אור מהדת - גם אם פה ושם יש לו שירים שמדברים אל אלוהים. זה גם מה שהופך חלק גדול מהמוזיקה שלו למורכב לעיכול עבור תחנות הרדיו הממוסדות, שמתקשות להשמיע שירים דוגמת "סטייל חו"ל" שבהם הוא שר: "אני הגבר שאת מחפשת, את שומעת אופק אדנק את מתכופפת. עם הישבן הזה את מתופפת, את שמה אותו קרוב כאילו שמתי משקפת. את עוד כאן; לא, את לא רוצה ללכת. היא עשתה אותי קשה כאילו הכלי שלי ממתכת... עושים את זה ביום וגם עושים את זה בנייט, את מגלגלת עיניים, רוכבת עלי כאילו אני אופניים".
"בואי בובה" המדובר, להיט הפריצה שלו, כולל את השורות: "בואי בובה, בואי בובה יא מתוקה; בואי בובה, בואי בובה יש לך גוף פצצה. הייתי מתקתק אותה ואת אחותה". לא בדיוק החומר שממנו מורכבים פיוטים.
"כותבים לי 'גועל נפש, הקליפ מזעזע', אבל דקה לפני זה הם צפו בקארדי בי עושה טוורק בבריכה במיאמי. אני רוצה להביא את המציאות, את האשכרה. לפעמים אני גם נכנס לדמות, מצלם קליפ כשיש עלי תכשיטים, יהלומים ומיליון רכבים. איזה רכבים ואיזה נעליים"
"אני עושה דאנסהול. זה דאנסהול, חד־משמעית, ואין פה מקום לצנזורה ביצירות שלי", הוא מסביר. "אולי ביצירות מסוימות יש מקום, למשל אם אני כותב שיר על מוטיבציה או על אבא שלי, או אם אני רוצה לשיר שיר על הקב"ה. אבל אם אני רוצה לעשות שיר שהוא פשוט שיר אווירה, שהוא כיף, אני לא מצנזר".
יש מי שישאל, ובצדק, למה ב־2026 עדיין שרים ככה על נשים? זאת החפצה.
"אני לא רואה את זה כהחפצה, אני רואה את זה כמציאות של החיים שלי. בסופו של דבר אני מספר את מה שאני חווה, ואני לא חוסך במילים. יש לי שירים שהמסר שלהם חשוב, התוכן שלהם לא בוטה והמילים שם יותר 'מתורבתות', נקרא לזה. אבל השירים האחרים מצליחים יותר. גם דאנסהול אפשר לעשות פחות בוטה, אבל זה משעמם רצח".
אתה מקבל תגובות שליליות על המילים שלך?
"בטח. בתגובות כותבים לי 'איך אתה שר ככה כשיש לך בת זוג?', 'איך אתה מדבר? גועל נפש'. גם על הקליפ של 'סטייל חו"ל' אומרים לי 'זה קליפ מזעזע', אבל דקה לפני זה הם צפו בקארדי בי עושה טוורק בבריכה במיאמי. אני רוצה להביא לידי ביטוי את המציאות, את האשכרה. לפעמים אני גם נכנס לדמות, מצלם קליפ כשיש עלי תכשיטים, יהלומים ומיליון רכבים. לי יש רכבים? איזה רכבים ואיזה נעליים".
מה הדס חושבת על מה שאתה עושה?
"היא לא נפגעת. להפך, היא בת הזוג הכי תומכת. יש כאלה שכותבות לי 'איך הוא עומד ככה ליד בנות כשיש לו חברה? מה זה, איך הדס הסכימה לזה?'. עכשיו בואו, קודם כל לא עשיתי כלום, זאת אמנות. לא תפסתי שום גוף והצמדתי אותו אלי. והדס הכי מבינה ומפרגנת. היא יודעת איך זה עובד".
וההורים שלך מפרגנים? זה רחוק מאוד מהערכים שרצו להעביר לך בבית דתי.
"הם לא אמרו לי אף פעם משהו בנושא. אגיד יותר מזה: הם שומעים את השירים האלה ואומרים 'וואו, זה יפה', כי הם לא צוללים לעומק המילים. הם לא מבינים את התוכן, לא מבינים את המשמעות. הם שלחו אותי ללמוד פיתוח קול כשהייתי קטן. החלום של אמא שלי היה שאהיה זמר, אז היא מאוד מעודדת. אני לא חושב שהיה לה בראש רעיון לאיזה זמר היא רוצה שאהיה, היא פשוט רצתה לפתח לי את הווקאליות. אבל כשהיא או אבא שלי שומעים את השירים, הם בכלל לא מבינים אותם".
