פעם הייתי תקליטן במסיבות, היום לא תראו אותי נוגע במוזיקה הספציפית הזאת

טוב, אני מודה, אני לא יכול לסבול היפ הופ, והכוונה לזה שבא מאמריקה. בכל מקום שיש היפ הופ, אני קם והולך. במקום שאני לא יכול ללכת, אני מבקש שיחליפו למשהו אחר. ההיפ הופ היום באוזניי נשמע כמו צרצורים קצביים בתדר גבוה ובאופן בלתי נסבל, ביחד עם מהירי דיבור שמטיחים בי טקסטים פורנוגרפיים, אלימים, מחפיצים, דוחים ומגעילים באופן קיצוני. התדר הכללי של ההיפ הופ הזה, שאני שומע בכל מקום, הוא אלים, נרקיסיסטי ושונא נשים.

אני לא מבין איך אנשים לא מבינים את מה שאני חושב שאני מבין, וזה שלכל מילה יש תדר, ומילים רעות משנות את העולם לרעה. אם תקשיב, אתה מכניס מילים רעות לתוך המערכת שלך והיא מורעלת מבפנים. זאת המציאות. ולא רק למילים, גם למוזיקה יש משמעות. מוזיקה היא אם כל התדרים, וההיפ הופ החדש אינו מוזיקה כלל. הוא קצב לא נעים לאוזן. זהו. אין בו מוזיקה במובן האמיתי שלה. ולצמצום הזה של המילה מוזיקה לזבל מילולי על קצב חורקני יש השפעה עמוקה על נפשות הצרכנים.

כי מוזיקה נועדה לפתוח לב, לדבר אמת, לגעת ברגשות לסוגיהם, לעטוף את הקשיים בהרמוניה מרפאת, או לשבור את האידיליה עם צלילים קשים. גם טוב. אבל המוזיקה היתה המאסטר־קי לנפש, ועבור צעירים רבים מאוד היא כבר לא. הם חושבים שכן, אבל הם לא יודעים כלום.

לפני שהבת שלי נהייתה ילדת היפ הופ בעצמה שקדנו בבית על מתן חינוך מוזיקלי של פעם. שירים טובים, לא נאומי פסיכופתים. יצקנו יסודות. כיום מה שמעניין אותה זה ריקודי היפ הופ. זורמים איתה, סומכים על בחירתה, אבל עם אוזן קשובה לתכנים שרוקדים בחוג. אבל באותה נשימה אני יודע שהגל הזה יעבור. כבר היו גלים קשים שהלכו. הפאנק, למשל. האם יבוא משהו טוב יותר? האם כאדם מבוגר אני בכלל יכול לקבל סגנונות חדשים או שנהייתי נרגן? נראה.

פעם הייתי תקליטן. אולי הייתם במסיבה המונית שלי לפני מאתיים שנה. כשבא ההיפ הופ אהבתי אותו מאוד. הוא סחף אותי. הביטים השחורים התלבשו לי בדיוק על מה שאני צריך כדי לקבל את מנת הדופמין שלי. נכבשתי. שידרתי תוכניות מוזיקה שחורה ברדיו עם לירון תאני. אני לא מייסד הגבעטרון, אבל משהו קרה. אולי לי, אולי למוזיקה, אולי בכלל לרגשות בעולם כיום. נהיו קרים, קשים, מוחבאים, לא נגישים. יבואו ימים של עדינות, של מוזיקה, של אהבה. קראתי על זה בעתידות בזוקה.

אבחון

הנחיתי אירוע מקצועי של מטפלים מתחום הפרעת הקשב. אחרי האירוע דיברתי עם כל מיני אנשים מעניינים מהתחום כדי ליצור שיתופי פעולה, כדי להבין יותר. ניגשה אלי גברת אחת ואמרה שהיא מאובחנת על פי כף היד. היא אמרה שיש שיטה שעל פיה ניתן לאבחן הפרעת קשב בצורה מדויקת ולפרטי פרטים, וכל מה שצריך זה לתת טביעות כפות ידיים ורגליים, ולהמתין איזה שבוע או שבועיים ולקבל אבחון מלא. מדובר על מיפוי ואבחון ביומטרי על פי שיטת ריבה אלקלעי. נטען שמוכח מחקרית. לא בדקתי. ואז היא הציעה לי לעשות אבחון כדי שאראה. הסכמתי.

ככה מצאתי את עצמי בבית כשהגברת ורד יהב מורחת עלי דיו, וכדרך הפושעים קוצרת ממני טביעות אצבע וכף יד וכף רגל אפילו, ותוך כדי היא כבר מהנהנת לעצמה הנהוני "או־הו". והלכה. ויום אחד הגיע המייל עם האבחון.

הגיעו 17 עמודים, השם יעזור. איך אני אקרא את זה? יש לי הפרעת קשב, לכל הרוחות. היא כתבה מייד אחרי המשלוח - בביסים קטנים. אז ניגשתי, ומה שגיליתי היה מדהים. ניתוח עומק של יכולות וחולשות, של אזורים פגועים ואזורים מצטיינים, ובפירוט. כשהיה כתוב באבחון שרעשים מטריפים אותי, רשמתי נקודה לטובתו. כשהוא אמר שאני אוהב להמציא מילים, עוד נקודה. כשאמר "אתה מתקשה לפעול בצורה עקבית לאורך זמן. מתחיל משימה או רעיון במרץ ובהתלהבות ואז מתעייף רגשית או פיזית עד כדי ויתור והפסקת פעילות". נקודה. בול אני. כמה דברים התחלתי ועזבתי למרות שאם הייתי מתמיד זה היה מצליח? אולי. אבל נגמר הדופמין, הלכה המוטיבציה. כשראיתי את זה באבחון - מייד סלחתי לעצמי על כל הדברים שזנחתי בדרך. זה לא אני - זאת ההפרעה המנוולת.

אבל הכי הבנתי שהאבחון בול עלי כשראיתי שכתוב "יש לך נטייה להתלבש אחרת". וואלה, זה אני. החולצות הפרחוניות של פעם, הטוקסידו, אפילו כיום, רק בטלוויזיה כמובן, המטפחת בכיס הז'קט. אוהב. והנה זה באבחון. גדול. הייתי אומר שאני מוצא את עצמי ב־80 אחוז ממאות האמירות. יפה. ויש גם המלצות לשיפור ביצועים. אני ממליץ להשתמש באבחון הזה אם רוצים לדעת יותר, לפרוט את ההפרעה לפרטיה. יכול מאוד לעזור להבין ולקדם ילדים שקיבלו את המתנה. זה לא זול, 1,500 שקל, אבל בעיניי זו עשויה להיות השקעה טובה מאוד.

הכותב לא קיבל ואינו מקבל שום טובת הנאה ממאמר זה.

ד"ש

קיבלתי ד"ש יקר מפז. ד"ש מהעבר. גברת אחת, מיכל, שלחה לי סרטון מבת המצווה שלה, לפני 50 שנה בדיוק. ירושלים, ביה"ס בית הילד, כיתה ח', אני שם. ופתאום אני רואה בצבעים של פעם, בלי סאונד, את אברי הילד, רוקד בבת המצווה של מיכל. אני, בתספורת ביטלס, בסוודר שאמא סרגה, מהבהב על המסך לשתי שניות. היכה בי.

לדור שלי, אולי גם לשלכם, אין תיעודים רבים של עצמנו כילדים. כיום לכל אחד עד גיל שנה וחצי יש חומר לסדרה בנטפליקס, אבל אני לא ראיתי את עצמי בתנועה כילד אף פעם. ופתאום, בשתי השניות האלה, ראיתי את המבוכה החברתית שהולכת איתי תמיד, את הביישנות בגוף, את חוסר הנוחות בחברת אנשים רבים. ורציתי להיכנס לסרט ולומר לאברי הילד - הכל יהיה בסדר, יהיה פנאן. תלמד להסתדר עם המגבלות שכופה עליך הפרעת הקשב, גם בתחום החברתי, ותפיק מהן את המרב. אל תהיה כל כך מבוהל. הכל לטובה.

ובסרטון רואים מה עשינו בבת המצווה של מיכל. היה אקורדיוניסט ורקדנו שער של זהב, יש לנו תיש, ועוד מיני ריקודים שאפשרו מגע ידיים חטוף עם הבנות. היה כיף מוחלט. אחר כך ישבנו בסלון שלה על כיסאות ליד הקיר ואכלנו פיתה עם משהו.

לא היה אולם, ולא צלם מגנטים. לא הפעלה רב־שכבתית, ולא בופה עם מיני מעדנים. ורמת השמחה היתה אותו דבר. לא חשוב מה יש על השולחן, חשוב עם מי יושבים לידו. כלומר, כל התוספות שהולכות ומצטברות על השמחות הקטנות שלנו והופכות אותן לקרנבל בנחל, אין בהן שום דבר שבאמת משמח את הלב. מה שמשמח כל לב הוא פשטות. ככל שמרכיבים מורכבויות על שמחה, היא נעלמת בינות לסידורים, לסטורי, לשופוני.

איני מתגעגע לילדותי כלל. סבלתי הרבה מהזמן. הייתי אבוד. אבל כשראיתי את אברי ההוא במסיבה, הרגשתי שקצת התגעגעתי אל הילד שפיתח דרכי התמודדות עם הילדות שקיבל במתנה. שמחתי. ראיתי את כברת הדרך הפרטית שלי, את כל מה שהצלחתי לשפר, וגם את מה שעוד לא. שמחתי לקבל נשיקה מפעם.

avrigilad@gmail.com