נאחז באוויר

השעה רבע לחמש בבוקר. הגונג לישיבה הראשונה נשמע, והמשתתפים, כולם גברים, מתקבצים בחדר. כל אחד מהם מתיישב על המזרן שלו בישיבה מזרחית, ובישיבה הלא נוחה הזאת הם מבלים שעה וחצי, בלי לזוז, בלי לצאת לשירותים וכמובן בלי לדבר. כך הם יושבים בעיניים עצומות, שואפים אוויר ונושפים אותו. מתרכזים בנשימה של עצמם ומנסים להימנע ממחשבות. 

סדנת ויפאסנה של חמישה ימים או יותר אינה מראה נדיר בישראל. אלא שבסדנת הוויפאסנה הזאת יושבים זה לצד זה גבר חרדי מבוגר עם זקן לבן ארוך - אב ל־11 ילדים, תלמידי ישיבות מהמגזר הדתי־לאומי וכמה אברכים חרדים צעירים.

את התהייה מה לחרדים ולדתיים יהודים ולשיטת מדיטציה בודהיסטית - שמשמעות שמה היא "התבוננות" ומטרתה היא טיהור ההכרה מהסבל שבו היא שרויה - מחדדת שאלה הלכתית שהתקבלה לפני שלוש שנים באתר הארגון החרדי "הידברות".

"אני מעוניין לדעת אם זה אפשרי מבחינת ההלכה לעשות סדנת ויפאסנה בהודו?" שאל אלמוני, ונענה בתוך זמן קצר: "כפי שביררנו, אסור לעשות את הסדנה בהודו, הואיל ודרכי הנשימה וריכוז המחשבות שמלמדים שם מעורבים עם כוונה לעבודה דתית האסורה על פי תורה. באם תמצא סוג סדנה כזה הניתן בעולם המערבי, שאין לטכניקה קשר לעבודה דתית, נא שלח לנו את הפרטים בפנייה חוזרת, ואנו ננסה, בעזרת השם, לברר אם מותר".

ממש באותו זמן שבו נשאלה השאלה נפתחה הסדנה הראשונה בארץ של ויפאסנה לחרדים ולדתיים, סדנה שנערכה לפני כחודש בפעם השביעית. יותר ממאה איש כבר השתתפו בסדנאות הוויפאסנה האלה, שעוברות מפה לאוזן והולכות וגדלות כל העת, ומקבצות לתוכן חרדים ודתיים, מבוגרים וצעירים, שמגיעים בכל פעם לקצה אחר בארץ כדי לשתוק יחד במשך ימים רבים.

מאחורי הסדנאות ששמן "מקור חוכמה" עומד דוד וייס (45), המתגורר ביישוב חשמונאים שבשומרון, שבו גם נערכות חלק מהסדנאות. לווייס, חוזר בתשובה, סיפור חיים מעניין. הוא גדל בקיבוץ, לאב יהודי ולאם גרמנייה לא יהודייה, שאביה היה חייל בתקופת המשטר הנאצי. מסע החיים המורכב שלו הוביל אותו לוויפאסנה, ומאז הוא מביא את הבשורה לקהל החרדי והדתי.

"עד היום ערכנו שבעה קורסים של ויפאסנה, רובם של חמישה ימים", הוא אומר, "אבל היו גם קורסים של שמונה ואפילו של 11 ימים. ויפאסנה היא בעצם סוג של מדיטציה מאוד עמוקה. בימים אלה של הקורס שאנחנו מקיימים, כמו בכל קורס ויפאסנה אחר, הבן אדם נדרש להתנתק מהעולם החיצון, להפקיד את הטלפון אצלנו, לא לקיים שום שיחות. אין מיילים, ווטסאפ, כלום. גם בתוך הסדנה עצמה יש 'תענית דיבור' מוחלטת, והוא לא מדבר עם חברים אחרים לקורס אף מילה. לא פתקים, לא רמיזות, לא צחקוקים ולא כלום. כמו בכל קורס אחר.

"זה לא נועד כדי לעשות סיגופים ולכפר על חטאים", הוא מדגיש, "אלא כדי שיתקיים תהליך עמוק של התבוננות פנימה. אם המשתתפים ידברו בכל שעה עם החבר שיושב איתם בחדר, אין שום סיכוי שהם יצליחו לחקור ולהגיע לעומק התודעה שלהם, וזו בעצם המטרה של הקורס - להבין מה למעשה קורה לנו בפנים. לא מה שהספרים אומרים, אלא מה קורה אצלי כאן ועכשיו כשאני כועס או כשיש בי תאווה. כל הנושאים האלה עולים בצורה אינטנסיבית בקורס, כי אין כאן עיסוקים אחרים חוץ מלהתבונן פנימה".

*  *  *

סדנאות הוויפאסנה שמארגן וייס מיועדות לגברים בלבד. "זה לא שאנחנו נגד נשים", הוא מייד אומר כשאני שואל אותו על כך. "אנחנו מאוד רוצים לקיים קורס לשני המינים, בהפרדה, אבל זה תהליך עמוק מאוד ואחריות גדולה מאוד. צריך למצוא את המדריכות המתאימות וכרגע אין לנו האפשרות".

תוך כדי שאנחנו משוחחים, הוא מקבל שיחה ממשתתף פוטנציאלי. המטלפן בחור ישיבה מיישוב בשומרון. הוא קיבל דף ובו סדר היום, והוא רוצה לעבור עליו עם דוד, לפני שיסגור. חשוב לו לדעת שמתקיימות במקום תפילות במניין של עשרה גברים.

מה אתם באמת עושים בנוגע לתפילות, אם שותקים לחלוטין בשבוע הזה?

"תראה, המטרה היא לא לדבר דיבורים חיצוניים של סמול טוק, שמוציאים אותך מהתהליך של ההתבוננות הפנימית, ותפילה במצב כזה, אדרבה, היא המטרה. תפילה במצב כזה היא הדבר הכי טוב שיש, אם אתה מתבונן בתפילה ולא 'עושה וי' ורץ להמשיך את מטלות היום".

איך הרבנים קיבלו את היוזמה הזו?

"בהתחלה פנינו לכמה רבנים לשאול אותם על כך. במחשבה ראשונית לאנשים דתיים באמת נראה שמדיטציה מתקשרת לעבודה זרה, שהיא אחת העבירות החמורות, אבל למעשה מדיטציה היא רק שם להתבוננות פנימית, דבר שבלעדיו עבודת אלוקים של אדם מאמין חסרה ביותר. 

"כשעלה הרעיון הרגשתי מבחינה פנימית שזה בסדר, אבל כשהתחלתי ורציתי ללכת לרבנים היה גם חבר שאמר לי: 'אתה לא צריך שום הסכמות, כי מה אנחנו כבר עושים? אנחנו לא עובדים שם שום פילוסופיה חיצונית או תיאוריה לא כשרה, אנחנו רק מסתכלים על התחושה הפנימית שלנו, חשים את הנשימות ואת תחושות הגוף'. אבל בכל זאת פנינו לכמה רבנים, וקיבלנו הסכמות מחלק מהם".

אחד הרבנים כתב לו שאילולי היה מדובר בעסק עם רווח, אף היה מפקיד בידיו מכתב תמיכה נלהב. "הוא לא הבין", מחייך וייס, "שסדנאות ויפאסנה בכל העולם, וגם אצלנו כמובן, נערכות ללא רווח למארגנים. אנחנו מבקשים 2,300 שקלים לכיסוי הוצאות כמו מזון ודירה, אבל עקרונית בשום סדנה של ויפאסנה לא מרוויחים כסף. אין, למשל, אנשי צוות בתשלום. זה בנוי כך שמשתתפים בקורסים הקודמים, שעברו מהפך פנימי וחוו משהו חיובי, רוצים לעזור למשתתפים הבאים ומגיעים לקורסים הבאים כ'משרתים'. כלומר, עוזרים בהכנת אוכל, בניקיון וכדומה", אומר וייס ומספר שהוא עצמו עובד בבית ספר לפרנסתו.

אתה מספר לי על בעלי משפחות גדולות, אפילו אבא ל־11 ילדים, שמגיעים לכאן. איך זה בשבילם לעצור את החיים לחמישה ימים או יותר?

"אין ספק שלדבר כזה צריך החלטה נחושה וגב טוב מהבית, כי זה באמת לא פשוט. אבל כששואלים אותי, וחוששים איך אפשר להתנתק במשך כל כך הרבה זמן, אני אומר: 'אם היה לך איזשהו צורך לעבור ניתוח היכן שהוא בחו"ל, לא היית נוסע? ודאי שכן! היית מקדיש לכך את כל הזמן והכסף, והאישה היתה מסתדרת'. אז גם הקורס כאן הוא לא פחות חשוב. זה תהליך שעושה שינוי משמעותי מאוד, של יציאה מתאוות וגילוי הקשר האמיתי עם אלוקים ברמה הכי אמיתית שיש.

"לכן גם באים לכאן בעיקר אנשים עם נטייה רוחנית עודפת, כי אדם שאין לו נטייה רוחנית כזו וכולו חי רק את העולם הזה - רק תגיד לו להתבונן בתוך עצמו שעה, והוא כבר יחשוב שהוא מתחרפן". 

למה בעצם אנשים מגיעים לסדנאות האלה? 

"הם מגיעים כי הם מרגישים שיש חוסר בעולם הרוחני שלהם, והם נמצאים בחיפוש אחרי דרך למלא את החוסר הזה, דרך שהם לא מוצאים במסגרת הרוחנית הרגילה שלהם. אני חושב שהרבה אנשים מוצאים פה כלי מאוד מאסיבי לעבודה הפנימית שלהם, וכן, גם מקום שיעזור להם לצאת מהתאוות שלהם. אדם דתי לומד כל חייו שלא כדאי להיות משועבד לתאוות, אך למצוא דרך מעשית להגיע לכך זה לא פשוט בכלל".

"באים לכאן בעיקר אנשים עם נטייה רוחנית, אדם שאין לו נטייה כזאת, תגיד לו להתבונן בתוך עצמו שעה, הוא יתחרפן". וייס מדריך בסדנה

סדר היום בסדנאות כולל שעות רבות של מדיטציה, עם הפסקות לתפילות, לארוחות ולמנוחה בחדרים, ונמשך מ־4:45 בבוקר עד 21:15 בלילה. כל משתתף בסדנה מקבל מזרן אישי ומקום קבוע שבו הוא יושב כל הקורס. בזמן התרגול הוא יושב על המזרן בישיבה מזרחית, בשתיקה מוחלטת כמובן. 

השלב הראשון של הקורס מוקדש לריכוז העמוק של התודעה. "אתה עוצם עיניים, וההנחיה היא לנסות להרגיש את הנשימה הטבעית שלך", מסביר וייס. "בהתחלה זה קצת משעמם, כי המוח נודד כל הזמן. הגילוי הראשון בקורס הוא שהתודעה היא לחלוטין לא בשליטתנו, שהיא כל הזמן בורחת למקום אחר: לזיכרונות, לדמיונות, לפחדים וכו'. המדריך - בדרך כלל אני - קורא מדי פעם למשתתפים, לראות שהם בסדר, והם גם יכולים לפנות אליו בכל שעה ביום ולבקש הסברים והבהרות ולהתייעץ על קושי.

"חמישה ימים לקורס כזה של ויפאסנה נראים הרבה זמן, אבל הימים האלה עוברים כהרף עין, וזה נותן פירות לאחר מכן. זה לא נופש שאתה בא אליו להעביר את הזמן בפינוקים".

*  *  *

לדבריו, רבים מהמשתתפים פונים אליו אחרי הסדנה ומספרים לו עד כמה היא סייעה להם. "כאן כתב לי תלמיד ישיבה שהוא מרגיש שהוא עבר שינוי מן הקצה אל הקצה", הוא אומר ושולף דף. "הוא היה בדיכאון ועסק בחיפוש עצמי. הוא הרגיש שכל מה שהוא לומד זה חיצוני, שזה לא חודר לנפש, והוא חיפש את החוויה וגם חיפש קצת שקט. ואז הוא שמע על הקורסים שלנו והבין שיש אפשרות להיות בוויפאסנה בתוך קונספט דתי ושמירת מצוות, והחליט לבוא אלינו".

דבריו של תלמיד הישיבה מהדהדים את מסעו הפתלתל של וייס, מסע שהוליך אותו צעד אחר צעד לסדנאות הוויפאסנה שאותן הוא מעביר היום. 

הוא נולד בקיבוץ ברקאי של השומר הצעיר, באזור ואדי ערה. "עד גיל בר מצווה", הוא מספר, "חייתי חיים רגילים לגמרי. הוריי אמנם התגרשו כשהייתי בן 6, אבל לא זכורה לי טראומה מיוחדת בגלל זה".

אביו, מנחם, עלה מאורוגוואי ב־1965. הוא פגש באולפן את אשתו לעתיד, גרמנייה נוצרייה צעירה בשם יהודית (לשעבר יוטה), שהגיעה זמן קצר לפני כן לארץ. בני הזוג נישאו ונולדו להם שלושה ילדים, שדוד הוא הבכור שבהם. "כל השנים, המוצא של אמי או אם היא יהודייה או לא, לא היה בכלל אישיו בבית. אבל כשהגעתי לגיל 13, הכל השתנה.

"בבית הספר של הקיבוץ נתנו לכיתה להכין עבודת שורשים על המשפחה. ואז יצא לי לעיין באלבום תמונות ישן של המשפחה של אמי, וראיתי לראשונה את סבי בלבוש שהדהים אותי: הוא היה לבוש כחייל נאצי, עם צלב קרס על הכתף.

"רצתי מייד עם האלבום לאמא שלי, והיא אמרה לי, 'אתה הרי יודע שבאתי מגרמניה'. עכשיו, ידעתי, אבל לא ידעתי שהיא לא יהודייה, ובטח לא שאבא שלה שירת בצבא הגרמני. לקחתי את זה בצורה קשה מאוד.

"מאז ומתמיד הייתי רגיש בנפש, וכבר תקופה לפני כן התחלתי לחשוב על משמעות החיים ועל המוות. קראתי ושמעתי קצת על השואה, והמחשבה שאנשים מגיעים לרמות מפלצתיות כאלה החרידה את כל כולי. ראיתי כילד תמונה שבה נראה חייל נאצי מכוון רובה לאמא יהודייה, שאוחזת בתינוק, וזה גמר אותי. לדעת פתאום שהמשפחה של אמי קשורה לזה באיזשהו אופן, זעזע לחלוטין את עולמי".

מה אתה יודע כיום על סבא שלך? באיזה תפקיד הוא שימש בצבא הגרמני?

"אני לא יודע כל כך הרבה, כמובן שלא חפרתי על כך יותר מדי. אמי סיפרה לי שהוא, בין השאר, נלחם בחזית מול רוסיה, ושהוא נשבה וישב בכלא הרוסי במשך כמה שנים. אבל לא ידוע לי על כך שהוא התנכל ליהודים או הרג יהודים באופן ספציפי".

בעקבות עבודת השורשים שלו גילה וייס שאמו, שלמדה בצעירותה על השואה, החלה להתעניין ביהדות ובגיל 20 עזבה את בית הוריה והחליטה לעלות לארץ. "הרגשתי בושה פנימית עמוקה מכל הסיפור של המוצא המשפחתי שלי וזייפתי בעבודת השורשים כל מיני פרטים. לא כתבתי אפילו שאמי מגרמניה, אבל זה לא עזר הרבה. ממש תקופה קצרה לאחר מכן התפרסמה כתבה בעיתון פנימי של הקיבוצים על לא יהודים שחיים בקיבוצים. אמי התראיינה לכתבה הזו וסיפרה שם הכל, וכך הסיפור שלנו 'יצא מהארון'. בתוך ימים ספורים כולם ידעו, אבל בי זה פגע הכי הרבה: במשחקים בבית הספר החברים התחילו לקרוא לי 'גרמני' ו'נאצי', וזה שבר אותי לגמרי". 

בעקבות כך החל לחוש כרסום הולך וגובר בביטחונו העצמי. "בחיים השלווים מאוד בקיבוץ התחלתי פתאום להרגיש סוג של חרדה חברתית, תחושה של בדידות, שאני לא שייך. במקביל, כל הזמן היתה בי תהייה פנימית מי אני: מצד אחד חלק מהמשפחה של אבא שלי הושמד בשואה, ומצד שני עומדת המשפחה של אמא שלי. לקחתי את זה קשה מאוד. אחי ואחותי, לעומת זאת, לא לקחו את זה קשה כל כך והמשיכו בשלהם. אבל אני הדחקתי את הכאב כל הזמן. לא השבתי מלחמה לחברים שהעליבו כל הזמן או קראו 'נאצי'. בלעתי ובלעתי".

הוא מספר שהחרדות והמחשבות על המוות, שגם כך היו קיימות בו עוד קודם לכן, התעצמו. "לא מצאתי שום דבר שיעזור לי. קראתי הרבה פילוסופיה מערבית, ניטשה, אלבר קאמי, שופנהאואר, ניסיתי למצוא איזושהי משמעות. 

"בשלב מסוים ניסיתי לפצות את עצמי בכדור עף, הייתי אפילו בנבחרת הישראלית והקדשתי לכך את כל מרצי. אבל באחד המשחקים, כשאני בגיל 17, נפצעתי ועברתי שלושה ניתוחים בכתף, ולאחריהם לא יכולתי להמשיך לשחק".

בהמשך התגייס לחיל החימוש, ואחר כך עבר, לדבריו, כמה שנים מאוד לא קלות בעודו גר בתל אביב. "ניסיתי למצוא פתרון לחידת החיים, שנעשתה לי סבוכה ומייאשת. הייתי אצל פסיכולוגים, עשיתי סמים ואלכוהול. הייתי בבדידות שאני לא יכול לתאר. זו היתה החוויה הקיומית שלי לזמן ארוך". 

בסופו של דבר, מצבו הנפשי הידרדר לדיכאון קליני. "לא יכולתי לצאת מהמיטה ולעבוד, ואז גם הגיעו מחשבות אובדניות, יומם ולילה, שאף הגיעו בסופו של דבר למעשה. זה היה משהו לחלוטין לא רציונלי, עם כדורים. למזלי, אח שלי קלט את זה בתוך זמן קצר והזמין אמבולנס. בבית החולים עשו לי שטיפת קיבה. אחר כך כבר אשפזו אותי באשפוז יום נפשי, עם אנשים שמתמודדים עם דיכאון, ונכנסתי לטיפול תרופתי, אבל ידעתי שזה לא מה שיעזור לי. לא מצאתי את 'התרופה' שלי בשיחות עם המטפלות".

כששוחרר מהאשפוז, קיבל הודעה שהוא התקבל לקורס ויפאסנה. "אבא שלי ראה סרט בנושא וחשב שזה יכול להתאים לי. הקורס התקיים בקיבוץ טללים. כבר בסוף הקורס הרגשתי שאני בן אדם חדש. קיבלתי שם את הדרך הפנימית שחיפשתי כל חיי. הרגשתי שכל המחשבות על הדיכאון כבר לא היו שם יותר, ופתאום אני רואה עתיד חיובי, חש בעצמי איזשהו אור ורוצה לסגל לעצמי מידות טובות, כמו לעזור לזולת, ולא מתוך לימוד באיזשהו ספר, אלא רק מתוך החוויה הפנימית".

*  *  *

לאחר הסדנה חי במשך שנה באוהל שהקים ליד מעיין עין מודע למרגלות הגלבוע. "אכלתי רק אורז וקצת ירקות מהשדות מסביב והקדשתי את הזמן לתרגול הוויפאסנה. מיום ליום חשתי שאני משתנה, חווה אור פנימי והשתחררות ממשקעים שהיו בי".

בהמשך החל "לשרת" בקורסים של ויפאסנה, כשהוא מכין אוכל למשתתפים ומעביר הדרכה, ואף נסע להודו. "הייתי בעשרות קורסים של ויפאסנה", הוא אומר. "בכל קורס אתה מרגיש עוד עומק ועוד תובנות". הוא הקדיש לנושא שנתיים מחייו, "ולאורך התהליך הזה, דווקא בהודו פגשתי ספרי יהדות, וזה דיבר אלי", הוא מספר.

"מה שעזר לי בפועל לצאת מהדיכאון היה התרגול של המדיטציה הזו". וייס // צילום: מרים צחי

וייס חזר לישראל משום ששכנע את אמו להירשם לסדנת ויפאסנה בארץ, ורצה להיות שם איתה ולשרת אותה שם. "היא ראתה את השינוי שעברתי, מאדם דיכאוני לאדם מואר, בעקבות הקורסים האלה, וזה עניין אותה. קניתי כרטיס טיסה לישראל הלוך ושוב, כי חשבתי שאגיע לכאן לחודשיים ומייד אחזור, אבל בקורס עם אמא שלי פגשתי את אשתי לעתיד, גיליה. שירתנו יחד בקורס ונוצר בינינו חיבור מאוד טוב ומאוד רציני. המשכנו להיות בקשר גם אחרי הקורס, אבל אמרתי לה כל הזמן שאני חוזר להודו ושתדע שהקשר שלנו הוא זמני.

"אבל כשהייתי בדרך לשגרירות הודו, כדי להוציא ויזה לנסיעה הבאה, הרגשתי פתאום קול פנימי שקורא לי להישאר כאן, כאילו משמיים. כבר הייתי בתוך ספרי היהדות, ופתאום הרגשתי שזה ממש לא הזמן לנסוע שוב להודו. הרגשתי שאני צריך ללכת לישיבה ולהתחיל את הגיור שלי. עשיתי אחורה פנה והחלטתי להתחיל בתהליך".

הוא החל ללמוד באולפן הגיור של מכון מאיר בירושלים ובזמן הזה גר חצי שנה במבנה נטוש בליפתא. "שבתות הייתי עושה בכותל", הוא אומר.

הקשר עם גיליה התחדש כשנשאר לבסוף בישראל, אבל כעת איום חדש העיב על הזוגיות: וייס החל להתקרב לדת, וגיליה לא היתה בעניין בכלל. "חשבנו שנצליח לקיים חיים זוגיים כאלה, שהיא חילונית ואני דתי, אבל זה לא עבד. נפרדנו פעמיים על הרקע הזה. בסופו של דבר, גיליה הסכימה לשמור על ההלכות הבסיסיות בשבילי ובסוף החלטנו להתחתן. יש בינינו הרבה אהבה שעזרה לנו לגשר אז על הפערים".

כיום הם נשואים כ־15 שנה והורים לארבע בנות, הקטנה בת שנתיים. גיליה עובדת כמדריכה שיקומית לנפגעות נפש וכמורה ליוגה והיום היא כבר חרדית לחלוטין, "דוסית יותר ממני", כפי שדוד מגדיר זאת בחיוך. וגם אמו, היום בת 76, התחילה להתקרב לדת, התגיירה, וכיום היא מתגוררת בצפת.

לפני שש שנים, כשעברו בני המשפחה מצפת לחשמונאים כדי להתקרב להוריה של גיליה, הרגיש וייס שיש לו די חומר וניסיון בתרגול ובהדרכה של ויפאסנה. "החלטתי שיש כאן משהו שיכול לתרום לכל אדם, במיוחד לאדם דתי, שגם ככה מרגיש שיש הרבה ערכים שהוא רוצה להגיע אליהם, כמו עבודת המידות והתרחקות מתאוות, והחלטתי לפנות לרבנים. עשינו פרסום קטן, וכבר בקורס הראשון הגיעו 18 איש לחמישה ימים, והיה מאוד מוצלח. חלק מאלה שהגיעו בקורס הראשון עדיין באים עד היום", הוא אומר.

"הוויפאסנה אמנם לא עזרה לי לחיות בשלום עם הרקע המשפחתי שלי", הוא מסביר, "אבל בשלב מסוים הבנתי בשכל שאין סיבה שלא לחיות עם עצמי בשלום, כי ההיסטוריה המשפחתית שלי לא קשורה אלי ולא בשליטתי. כאמור, הסיפור המשפחתי הסבוך שלי היה רק השורש לדיכאון, אבל לא הסיבה הישירה לכך. מה שעזר לי בפועל לצאת מהדיכאון היה התרגול של המדיטציה הזו, שמביא אותך להרגיש את ההוויה שלך, להרגיש את השקט הפנימי שלך - שלא קשור לשום דבר או לגורם אחר מסביבך. להרגיש שלום עם עצמי, כמו שאני, בלי קשר למוצא שלי, ואת זה אני רוצה להעביר לאחרים".

chananibl2@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו