לפעמים זיכרונות ורשמים של ספרות גדולה מצטמצמים לדימוי אחד, עוצמתי במיוחד, שחופן ומסמל את מגוון הרגשות הפרוס על פני מאות עמודים. מי שקראו את דוסטויבסקי יזכרו לעד את הגרזן, שבו היכה רסקולניקוב את המלווה בריבית הקשישה; אצל טולסטוי נחקקה מסילת הברזל שעליה סיימה את חייה אנה קרנינה; ומי שקראו את מרסל פרוסט יתקשו להיפרד מזיכרון העוגיות שעליהן מתענג המספר בתחילת הרומן "בצד של סוואן", מתוך "בעקבות הזמן האבוד".

אלה עוגיות מדלן פשוטות, צורתן כצורת קונכייה, שאותן המספר טובל בתה. אולם המגע שלהן בחך יוצר קסם היזכרות ומעורר שרשרת של הרהורים על מהות החיים. מדענים יקראו לזה מנגנונים של זיכרון, אחרים יסתפקו במינוח רב־המשמעות "אפקט פרוסט", אך אין קורא שלא דמיין את עוגיות הפלא ולא חושב עליהן כאשר אזכור של הסופר הצרפתי מופיע לפניו.

כך זה היה לפני מאה שנים, עת הדהד שמו למרחקים במרחב הספרותי האירופי, וכך זה גם כיום, כשברחבי העולם ציינו השנה 150 שנים להולדתו של מרסל פרוסט. סמלי שיוצר המתחקה אחרי טיבו של הזיכרון הופך בעצמו למושא של המנגנון הפלאי והלא־רצוני.

את התהילה כגיבור ראשי של המודרניזם הספרותי האירופי רכש פרוסט בזכות סדרת הרומנים המונומנטלית "בעקבות הזמן האבוד", שכללה 7 ספרים ("בצד של סוואן" הוא הראשון) ו"אוכלסה" בקרוב ל־2,500 דמויות (ארבעה חלקים מהיצירה ראו אור בעברית בשנות ה־90 בתרגומה של הלית ישורון, שתרגמה גם את החלק האחרון, "הזמן שנמצא", בשנת 2012, בהוצאת הספריה החדשה). פרוסט כתב את היצירה במשך 14 שנים, ולא הספיק לראות אותה יוצאת לאור בשלמותה עוד בחייו. שלושת הרומנים האחרונים יצאו לאחר שהסופר מת מדלקת ריאות בשנת 1922, ומי שהשלים את עבודת העריכה והתיקונים עליהם היה אחיו, רוברט.

הזיגזג של גלימאר

בין שנאדיר את סיפור עוגיות מדלן ובין שנניח אותו בצד, הרי פרוסט הוא סופר של תחושות וחושים, ולא של עלילה. את חיי החברה הפריזאית הגבוהה המתוארים בספרי "בעקבות הזמן האבוד" הקוראים רואים דרך מעטה הרגשות של המספר, ומה שקורה לדמויות (התאהבויות, אכזבות ושיחות) משני לעומת חיבוטי הנפש של הסופר היוצר אותן.

חוקרי ספרות לא מעטים קישרו את הרגישות העודפת של פרוסט לסבך המחלות שלו, כגון אסתמה, שממנה סבל מילדות והתבודד מהעולם בעקבותיה, ובתלות הנוירוטית בדעתה התומכת והמחזקת של הסביבה. ובכל זאת, הוא היה הרבה יותר מסופר מפוחד ומיוסר. די אם נעלה באוב פרטים נשכחים מחייו, לדוגמה השתתפותו בדו־קרב או התייצבותו האמיצה נגד האשמת הכזב של אלפרד דרייפוס בבגידה, כדי שפרוסט - האדם והסופר - יואר בגוונים מעשיים יותר וחרדתיים פחות.

פרוסט עצמו דגל בגישה אנטי־ביוגרפית לספרות, וטען באחת המסות, אשר נכללה באוסף המאמרים שלו "כנגד סן־בוו" (Contre Sainte-Beuve), כי ליצירה הספרותית אחראי ה"אני" המיוחד של הסופר, שלרוב אין לו הרבה מן המשותף עם ה"אני" המוכר לקרוביו ולמכריו בחיים האמיתיים. אל תחפשו ברומנים את החיים שלי, רמז לקוראים, אבל הם לא פסקו לחפש.

פרוסט ממשיך לרגש המונים, בעיקר בצרפת, ונשמתם של רבים במדינה נעתקה ב־18 במארס השנה, כאשר התפרסם לראשונה ספרו "Les Soixante-quinze feuillets" (שבעים וחמישה עמודים). ספר זה נכתב על ידיו עוד לפני העבודה על ספרי "בעקבות הזמן האבוד", ונחשב במשך יותר מ־60 שנה לאבוד. לפי הוצאת "גלימאר", בית ההוצאה של הספר, כלולים בו מפתחות להבנת היצירה המרכזית של פרוסט.

החגיגה המו"לית של גלימאר עמדה כמובן בסימן אירוני, משום שגסטון גלימאר, מייסד ההוצאה - בדומה ליתר המו"לים בהוצאות הצרפתיות של התקופה - השיב את פניו של פרוסט ריקם כאשר ביקש לפרסם את ספריו הראשונים. עורכים רבים תהו מדוע האדון משחית 30 עמודים כדי לתאר כיצד הוא מסתובב במיטה מצד לצד לפני שנרדם, ופרוסט נאלץ להוציא לאור את "בצד של סוואן" על חשבונו.

הקצב של התקופה

את הקושי להבין את פרוסט, מדגים הסיפור המשעשע על אודות פגישתו הקצרה עם כוכב ספרותי אחר, ג'יימס ג'ויס. "הפגישה אורגנה בעורמה על ידי מעריצי השניים, שביקשו לחזות במפגש של שני גאוני המודרניזם", מספר העורך והמתרגם הוותיק חיים פסח. "פרוסט הגיע לבוש בקפידה, מעודן ומטופח כהרגלו, ואז נכנס ג'ויס האירי, שיכור וגס. 'יסלח לי אדוני, אבל לא קראתי דבר ממה שכתבת', פתח פרוסט בנימוס. 'גם אני לא קראתי את שכתבת', השיב ג'ויס. בכך למעשה הסתיים המפגש".

"שבעים וחמישה עמודים" טרם תורגם לעברית, ולקוראי העברית לא ניתנה ההזדמנות לבחון אם הוא מצדיק את הילת המסתורין והציפייה, אך לדברי פסח, הישראלים ממילא נרתעו מאז ומתמיד מספריו.

"אין דבר יותר רחוק מן הישראליות מאשר הכתיבה של פרוסט", מסביר פסח. "הרכות והפגיעות שלו הן אנטיתזה לקשיחות הטבועה באתוס הישראלי. פרוסט המספר חשוף לחלוטין, הוא מציג את החששות והפחדים, ואילו אצלנו הסופרים נהגו לסוכך על עצמם ולהתגונן מפני חשיפה, מפני פגיעות, מפני לעג ובושה.

"לכך מתווסף ממד הערכים: פרוסט חי בעולם שכולו אסתטיקה, אשר זרה לחלוטין לחוויה היהודית והישראלית. יהודי רגיל להתעמק באתיקה: שם צבורים מרבצי הזיכרונות שלו, במשנה, מושג שמקורו בשורש לשנות, מכיוון שיהודי משנן וזוכר את החוקים. פרוסט, לעומת זאת, מעלה על נס את הזיכרון של טעם העוגייה, וזאת ההתגלמות של החושניות האסתטית".

העיסוק של פרוסט ביופי אכן ייחודי, שלא לומר כפייתי, ומאופיין בחיפוש אחרי הרמוניה, שאותה הוא מסוגל למצוא כמעט בכל דבר - בריח, בצבע, בצורה הנדסית ובדברים יומיומיים אחרים, שחולפים לידינו בכל רגע בלי שנשים לב אליהם. באופן מופלא, היופי הטריוויאלי משתלב במושא החקירה שלו: האצולה הצרפתית בסוף ימיה.

"התיאור של רוזן אלמוני או מרקיזה פלמונית מהווה נושא מרתיע עבור היהודים, שכן לנו מעולם לא היתה ולעולם לא תהיה אצולה", טוען פסח. "תרבות האצולה - כיצד הם מתנהגים, מה הם אוכלים, על מה הם מדברים - רחוקה מהמציאות היהודית, מה שהשלים את הפיכת היצירה של פרוסט, בעצמו בן לאם יהודייה, לנטע זר בעיני הקורא הישראלי".

חוקרי ספרות התקשו לסווג את "בעקבות הזמן האבוד" לסוגה מסוימת. היו שהגדירו אותו "רומן סימפוניה", "רומן נהר", "רומן מקדש" ו"רומן מחזור". מרביתם סבורים, עם זאת, שאף שניתן לקרוא את הרומנים הבודדים שמרכיבים את הסדרה, אם רוצים להבין את מי שכונה "הנובליסט הגדול של המאה ה־20" צריך לקרוא את כולם ברצף.

פסח רואה בפרוסט ממשיך נאמן למסורת הספרות הצרפתית, מסורת הכרוכה בעידן שאולי הסתיים לנגד עיניו. "כשהסופר כותב באריכות על דברים שלכאורה נעדרים דרמטיות, זה שייך לעולם האבוד, שבו לאנשים היה זמן, או תחושת זמן אחרת לגמרי מזאת שקיימת היום", הוא אומר. "קצב הכתיבה של פרוסט מגלם את התקופה שבה היה זמן להרהר ולחשוב. אף סופר עכשווי לא יכול להרשות לעצמו כתיבה בקצב של פרוסט, אבל מי שהוקסם מפרוסט - כמוני - לא נגמל".

פסח נזכר באנקדוטה סמלית סביב פרוסט. "נסעתי פעם ברכבת בנורבגיה ושמתי לב שהנוסע מולי קורא את פרוסט", הוא מספר. "הנורבגים, כידוע, אינם מרבים להיפתח בפני זרים, ולמרות זאת, מרגע שהתחלתי לשוחח איתו, השיחה על הספר נמשכה שלוש שעות".