אסקפיזם עכשיו: "אנשים רוצים לברוח יותר מתמיד, וזו פעולה הכרחית"

משה בר

חוקר מוח

פרופסור במרכז הרב־תחומי לחקר המוח ע"ש גונדה באוניברסיטת בר־אילן, והמדען הראשי בחברת "הדוניה".

פרופ' משה בר, דווקא בשעה שההפגנות ברחבי ישראל מתגברות ואיתן אינטנסיביות האקטואליה, יש מי שבוחר להתנתק מהעומס הפוליטי. האם, טנטטיבית, אתה מזהה בציבור הרחב צורך רב יותר באסקפיזם?

"אכן, נראה שאנשים רוצים לברוח עכשיו יותר מתמיד, במיוחד כשברור שגם בימים כתיקונם המחשבות שלנו נודדות באופן קבוע. זה תמיד מפתיע אותי מחדש לשמוע את הנתון המדהים הבא: ניסויים מראים שהמחשבות שלנו לא נמצאות היכן שהגוף שלנו נמצא בכמחצית מזמן הערות שלנו. נדידת מחשבות היא גם צורך וגם יכולת שמשמשת תפקידים חשובים. ובמקרה הזה, אם בריחה מחשבתית פה ושם עוזרת לנו לשמור על יציבות ומצב הרוח, מדוע שנמנע את זה מעצמנו?

"הלחץ והחרדה שבהם שרויים חלק מהאנשים במדינה בימים אלה משפיעים על הנטייה שלנו לאסקפיזם פנימי?

"לחץ וחרדה משפיעים גם על עלייה בנדידת מחשבות וגם על התוכן שלהן. המחשבה הטבעית זורמת ועוברת מנושא לנושא באופן קוהרנטי ואסוציאטיבי, אבל במצבי לחץ, חרדה ודיכאון המחשבה לא מצליחה להשתחרר. אפשר לומר שהמוח שלנו בנוי לאסקפיזם כברירת מחדל, אבל במובן הרצוי והקונסטרוקטיבי של המילה. וכאמור, יש מקרים רבים שבהם אנחנו לא רוצים לברוח אלא דווקא להישאר בהווה".

זו נקודה אחרת - כמה נרצה לעסוק בנושאים שפחות נעימים לנו, אבל עשויים להיות הכרחיים?

"מובן שהיינו רוצים שהעולם יסתדר מבלי שנצטרך לדאוג, שיגיעו לאיזושהי פשרה ברמה הלאומית, ושנוכל להמשיך בחיינו. אבל בהרבה מקרים אנחנו כן נדרשים להתעמת עם המציאות כדי שהפתרון שיימצא ייטיב עימנו. נוגדי חרדה ודיכאון במינון גבוה מדי, למשל, יכולים לגרום לאדישות שלא בהכרח טובה לנו. השאלה כמה אנחנו צריכים להיות מעורים או אדישים היא שאלה טובה שבחלקה נתונה לבחירתנו".

אתה מופתע מהצורך האנושי בבריחה מהמציאות, בנדידת המחשבות, דווקא כשהסטרס הלאומי גובר?

"אני לא מופתע. עומס, במיוחד כשהוא מלחיץ ולא נעים, יגביר את הדחף שלנו לברוח מחשבתית. רק שאנחנו לא באמת יכולים לכוון את מחשבותינו. היכולת שלנו להכתיב לתודעה על מה לחשוב ברגע נתון מוגבלת דרמטית. אם משהו מפריע לנו, בין שזה המצב הפוליטי ובין שזו מחשבה טורדנית מאירוע מסוים, הסחה מנטלית היא די בלתי אפשרית. אני מדבר על שיטות אפשריות בספר שכתבתי על נדידת מחשבות, Mindwandering, אבל הן דורשות אנרגיה ומודעות גבוהה.

"בניגוד לבריחה מכוונת יותר מהמציאות, נדידת מחשבות היא תופעה ספונטנית שמושפעת מהרבה גורמים. אנחנו יכולים לנדוד לעתיד ולחשוב על תסריטים אפשריים, או לחזור לעבר במחשבותינו, להתחרט או להתענג מזיכרונות. למרות שנדידת המחשבות לא נשלטת, היא ברוב המקרים משמשת פונקציות הכרחיות לקיומנו".

"עומס, גם ברמה הלאומית, במיוחד כשהוא מלחיץ, יגביר את הדחף שלנו לברוח מחשבתית. רק שאנחנו לא באמת יכולים לכוון את המחשבות שלנו. למרות הרגשת השליטה שלנו, היכולת להכתיב לתודעה על מה לחשוב ברגע נתון מוגבלת באופן דרמטי"

 

אבל נשמע שאסקפיזם במציאות יעיל יותר. קל הרבה יותר להכווין התנהגות מאשר מחשבות.

"זה נכון, וזו הסיבה שאסקפיזם יעיל יותר נובע מהסחה דרך פעילויות אלטרנטיביות. במילים אחרות, אם אדם רוצה לקחת הפסקה מעיסוק בחדשות וב'מצב' - הסחה יעילה תהיה לקום ולהתעסק בדבר אחר, למשל שיחה עם חברים או טיול בטבע. כלומר, לא ניסיון לחשוב על משהו אחר אלא החלפת התוכן המחשבתי שלנו דרך פעילות שממלאת את התודעה שלנו בתוכן אלטרנטיבי".

מצד שני, נוצר כאן אבסורד מסוים - כי הכיוון המחשבתי שאליו נדאה יושפע מהאקטואליה שרודפת אותנו.

"ראשית, נדידת מחשבות היא ברירת המחדל של המוח שלנו, אז הצורך תמיד קיים ובועט. הכיוון שאליו נודדות המחשבות ללא ספק מושפע ממה שמעסיק אותנו באופן תדיר. במקרה של עודף חדשותי, הסיכוי שלנו באמת לנדוד מצטמצם, מכיוון שגם כשננדוד זה יהיה למקומות שקשורים למה שמעסיק אותנו. כלומר, בימים אלה סביר יותר שהנטייה המחשבתית תהיה לכיוון החדשות, המהפכות האפשריות וההפגנות - ולא בהכרח למסיבת פורים בבית הספר של הילדים".

בנוגע להפגנות ברחבי הארץ - האם אנשים נוכחים מנטלית בזמן ההפגנה, או שסביר שהם במקומות אחרים לגמרי?

"ככלל, סיטואציות אינטנסיביות ממזערות את הסיכוי לנדידת מחשבות. אפשר לחשוב על רכבת הרים כחוויה קיצונית שבה אנחנו לגמרי נוכחים. קשה לי לדמיין אנשים משתעממים בהפגנה צפופה, רועשת ואמוציונלית. סביר יותר שננדוד במחשבות כשאנחנו בפקק תנועה או בהרצאה משמימה. חוויה אינטנסיבית דורשת את מרב המשאבים הקוגניטיביים שלנו ולכן לא משאירה הרבה לנדידות".

יש בכל זאת סיכוי לברוח, לנדוד מחשבתית?

"נדידה למחוזות נעימים כשאנחנו מוצפים בתוכן אחר, שבמובנים מסוימים השתלט על התודעה שלנו, תדרוש מאמצי הסחה עילאיים כאמור. אז אני ממליץ מלכתחילה למנן ולהימנע מעודף חדשות, למשל. כל אחד ואחת מאיתנו נדרש למצוא את האיזון שמתאים לנו, כך שגם נהיה אינדיבידואליים, ערכיים ואכפתיים בחברה שלנו, וגם לא נתייסר מעבר למה שהכרחי.

"אני אוהב להסתכל על זרם החשיבה שלי - כשלי בלעדית. ואם אני נותן לחדשות, לפרסומות חזרתיות, לסדרה בנטפילקס או לחבר דברן להשתלט לי על הקשב אני מרגיש שהתודעה שלי נחטפה, ואני כבר לא הקפטן של מחשבותיי. אז למרות שאנחנו לא יכולים להכווין את זרם המחשבות שלנו, אנחנו כן יכולים לשלוט במידע ובאינטנסיביות של החשיפה שלנו".

להיעלם, ואז לנדודהחברה המערבית, הקפיטליסטית, נוקטת לעיתים בגישה נוקשה כלפי אסקפיזם ונדידת מחשבות, כמו היו לא לגיטימיים. זו גישה מוצדקת בעיניך?

"זה אכן תכתיב חברתי נוקשה, לא רק בחברות קפיטליסטיות, אגב, והגיע הזמן שהוא ישתנה ב־180 מעלות. חלק ממה שאני מנסה לעשות בספר שלי הוא בדיוק למגר את הדעה המוטעית לחלוטין שנדידת מחשבות היא סממן של עצלות או פיזור דעת. נדידת מחשבות ברובה המכריע היא קריטית להישרדותנו, כמו גם לפריחה האישית והחברתית שלנו".

"בכפר וינצ'י באיטליה הסתובבתי מול הנוף הקסום ודמיינתי את לאונרדו דה וינצ'י יושב על אחת הגבעות, בוהה בשמיים ומדמיין את מנגנון מעוף הציפור, או את המונה ליזה. מסגרת חינוכית צריכה לספק מצע לנדידת מחשבות מחוץ לשיעור"

"דמיינו כיצד היו חיינו ללא היכולת לתכן ולהתכונן, לדמיין וליצור. למזלם של ילדיי, הם גדלו בבית שעודד אותם לבהות בתקרה כאוות נפשם. הורים, כמו גם מנהלות ומנהלים, צריכים להבין שכשאנחנו נעלמים במחשבותינו למקומות אחרים, אלו פעמים רבות גם מקומות טובים. אני אוהב להגיד שהדרך לרעיון מעניין עוברת דרך נדידה".

אני בספק אם מורים ואנשי חינוך ירצו לתת דרור מוחלט למחשבות תלמידיהם. זה עלול להוביל לחוסר סדר משווע.

"אפשר לגמרי להבין תסכול של מורה מילדים חולמניים ותזזיתיים. התסכול מובן בעיקר כשאותה מורה מנסה להשתלט על 40 ילדים בכיתה כדי שהיא תוכל ללמד אותם מידע חדש וחיוני. אם יש מקום שבו חלימה בהקיץ ונדידת מחשבות פחות מומלצת - זה בזמן שיעור מובנה.

"כשביקרנו פעם בכפר וינצ'י באיטליה הסתובבתי בין הגבעות הירוקות מול הנוף הקסום ודמיינתי ברוחי את לאונרדו דה וינצ'י יושב שם על אחת הגבעות, בוהה בשמיים ומדמיין לעצמו את המנגנון של מעוף הציפור, או את המונה ליזה. אבל למרות שהייתי ילד חולמני בעצמי, ברור לי שמסגרת חינוכית צריכה לספק מצע לנדידת מחשבות שאינה בזמן שיעור.

"בכל אופן, מחוץ לכיתה או בסיטואציות ספציפיות אחרות שבהן נדידה היא לא אופציה אפשרית, אנחנו כחברה צריכים להבין את התפקידים החשובים של נדידת מחשבות, ולתת לה מקום הרבה יותר מעודד, מכיל ומאפשר, ובטח לא לגנות אותה. הגיע הזמן שהחברה המערבית תשנה את תפיסתה לגבי אסקפיזם ונדידת מחשבות - מפעולה מוקצית וכביכול לא חשובה לפעולה חיונית ואף הכרחית".

מה קורה במקרים של הפרעת קשב? ציינת שבכ־50% מהזמן המחשבה שלנו נודדת. אני מניח שבהפרעת קשב המצב חמור אף יותר.

"הפרעת קשב ללא ספק מעלה את תדירות נדידת המחשבות. כמו שהיא גורמת להיפראקטיביות פיזית, הפרעת קשב יכולה גם לגרום להיפראקטיביות מחשבתית. זה לא בהכרח דבר רע. חלק נכבד מנדידת המחשבות שלנו משמש לחשיבה יצירתית, וניסויים מראים שהפרעת קשב לרוב מלווה גם ביצירתיות מוגברת. בנוסף, הפרעת קשב היא בדרך כלל מתכון בטוח נגד סטגנציה מחשבתית, מנגנון אינהרנטי להסחות, שחלקן רצויות פחות וחלקן רצויות יותר".

אנחנו עדים ליותר דיווחים על אודות ילדים, נוער ומבוגרים שמתמודדים עם הפרעת קשב. מדוע המוח שלנו בוחר לברוח מהמציאות על בסיס קבוע, ואיזה צורך אבולוציוני הפעולה הזאת משרתת?

"כאמור, מחשבותינו נודדות באופן תדיר ביותר. מחשבות, כמו כל פעילות מוחית אחרת, דורשות אנרגיה מטבולית. הטבע בחוכמתו האינסופית לא היה מאפשר, ואפילו מעודד אותנו, לנדוד כל כך הרבה אם לנדידה זו לא היתה פונקציה משמעותית ביותר בהווייתנו. ואכן, בשני העשורים האחרונים מדעני מוח ופסיכולוגים קוגניטיביים מרחבי העולם עסוקים בלנסות לפענח את התפקידים של נדידת מחשבות.

"התפקיד הראשון והחשוב של נדידת המחשבות הוא סימולציות מנטליות. סימולציות אלו משמשות את יכולת התכנון שלנו, למשל כשאנחנו נדרשים לתכנן נסיעה וצריכים לחשוב מראש על כל מיני פרטים, או כשאנחנו רוצים להתכונן לשאלות אפשריות שישאלו אותנו בראיון עבודה עתידי.

"גם המחשבה על איך נתגונן ברעידת האדמה הבאה, או האם אנחנו רוצים שינויים משטריים, פשרות או התנגדות - דורשת סימולציות מנטליות של עתידים אפשריים. זה די מדהים שאנחנו יכולים לשבת בסלון, ומבלי לקום - לדמיין כל כך הרבה אפשרויות ותסריטים שיכולים להכתיב את צעדינו. מובן שהדיוק של הסימולציות האלו מוגבל על ידי דיוק ועושר המידע שברשותנו. ככל שנדע יותר כך נדייק יותר בציפיית העתיד שלנו".

"לנדוד למחוזות נעימים כשאנחנו מוצפים בתוכן אחר, שבמובנים מסוימים השתלט על התודעה שלנו, ידרוש מאמצי הסחה עילאיים. כדאי מלכתחילה למנן ולהימנע מעודף חדשות. אנחנו נדרשים למצוא איזון, כך שגם נהיה אכפתיים וגם לא נתייסר מעבר להכרח"

לדמיין דעה פוליטית אחרת

למעשה, כל החלטה והתנהגות שלנו קשורות במידה מסוימת לנדידת מחשבות, כלומר לסימולציה שמניעה אותנו לפעילות זו או אחרת."אפילו החלטה פשוטה ביותר כמו מה לנשנש כשפותחים את המקרר נשענת על סימולציה, לא בהכרח מודעת, של איזו בחירה תניב תוצאה רצויה יותר. הסימולציות האלו הן גם הבסיס לחשיבה יצירתית. יצירת רעיונות ופתרונות, ובחינתם ובחירתם לפי היתכנות ומקוריות - דורשות סימולציות. הפילוסוף קרל פופר אמר שאנחנו נותנים לסימולציות האלו למות במקומנו".

אנחנו זקוקים לנדידת מחשבות גם כדי לייצג את העצמי שלנו.

"לייצג מי אנחנו, מה אנחנו אוהבים ויודעים, ואיך נגיב לסיטואציות. נדידת מחשבות משמשת אותנו גם להבנת האחר. אנחנו מנסים להבין את הכוונות ואת המצב המנטלי של הסובבים אותנו כדרך קבע. הבנת אחרים היא הבנה חשובה, ולמרות שאנחנו הרבה פחות מדויקים בזה ממה שאנחנו סבורים, אנחנו לא מפסיקים לנסות. אבל למרות התפקידים החשובים שנדידת מחשבות משמשת, הן גם יכולות להיות פחות רצויות ופחות קונסטרוקטיביות".

באיזה אופן?

"האופן הראשון הוא שנדידת מחשבות לוקחת אותנו מהכאן והעכשיו. ולמרות שאנחנו לא רוצים להיות כאן ועכשיו כשאנחנו מקשיבים לחדשות או יושבים על הכיסא אצל רופאת השיניים, כן נרצה להיות נוכחים כשהבת שלנו מספרת בהתלהבות על תחרות בבית הספר, או שהבן מתקשר מטיול באוסטרליה".

"אז ברור שכדאי לנו לפתח מודעות ויכולת להבדיל בין מתי כן ומתי לא לאפשר נדידת מחשבות, מכיוון שלמרות שיכולת השליטה שלנו מוגבלת, היא לא אפסית ויש דרכים לנתבה."המקום השני שבו נדידת מחשבות לא רצויה הוא כאשר תוכן המחשבות מייסר אותנו. חרדות מתמשכות, מחשבות מעגליות, הידועות גם כרומינציות, ונושאים עיקשים ולא נעימים אחרים - יכולים לגרום לנו לברוח לא רק מהמציאות אלא גם מהמחשבות שלנו".

בעולמות הפסיכולוגיה וחקר המוח לא בטוח שיסכימו עם קונספט הבריחה מהמציאות.

"זה נכון, כי ההבנה היא שאין כזה קונספט באמת. לפחות לא מציאות אחידה שנתפסת באופן זהה אצל כולם. רצון לברוח מהמציאות הוא בעצם רצון לברוח מהתפיסה שלנו את המציאות. תרגיל מחשבתי וחברתי מעניין היה יכול להיות לברוח מהמציאות שבראשנו למציאות של מישהו אחר. לדמיין במוחנו המופלא כיצד נראית המציאות אצל מישהו במעמד סוציו־אקונומי שונה מאוד משלנו, או מישהו בעל דעות פוליטיות או דתיות שונות משלנו. בהתחלה זה לא יהיה מאוד מדויק, אבל חשיפה מוגברת ופתיחות לנתונים שלא הכרנו יעזרו לנו לא רק לברוח, אלא גם לחזור טוב יותר".

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il