יעקב זדה דניאל ויפית עידה בישלו ערב שהחיך יזכור לתמיד

כשהחייל הרמן גמינר חזר משדות הקרב בחזית המזרחית של מלחמת העולם השנייה, הוא נרשם ללימודי רפואה, שאותם מעולם לא סיים. מראות היתומים והאלמנות שפגש בדרכים ובבתי החולים שעבד בהם, הבעירו בו עשייה אחרת. בשנת 1949, בנוף האלפים במערב אוסטריה, הקים גמינר כפר ילדים.

"העתיד חייב למי שזוועות המלחמה העירו בו חמלה", אמר לי פעם שורד שואה, ומהכפר האחד צמח ארגון SOS, שהיום מונה יותר מ־550 כפרים הפזורים ב־136 מדינות, ובהם מתגוררים ילדים שילדותם צמחה מתוך קרעי החיים. כפרי הארגון, המופעלים על ידי עמותות בארצות השונות, עדיין פועלים ברוח המודל שאותו הגה גמינר, שביקש ליצור סביבה שתתקרב, במידת האפשר, לבית שאבד.

בניגוד לאופי המוסדי של פנימיות, כפרי הארגון מחולקים לבתים שבהם חיים יחד ילדים בגילים שונים, משל היו אחים במשפחה. אם בית היא שמנהלת כל יחידה כזו, כשלצידה מדריכים ואנשי מקצוע. שם מבשלים, שם אוכלים, שם ישנים, ומשם יוצאים בכל בוקר ליום לימודים בבתי ספר הפועלים באזור. נוסף על כך מציעים הכפרים תמיכה נפשית, סיוע לימודי וחוגים, ובישראל גם ליווי מתמשך לחיים עצמאיים.

כפר הילדים הראשון במזרח התיכון נפתח בבית לחם אחרי מלחמת ששת הימים. ב־1981 נוסד בערד "נרדים", הכפר הראשון בתוך גבולות ישראל, ובאמצע שנות ה־90 נפתח "מגדים", כפר הילדים במגדל העמק. ביום שני בשבוע שעבר התכנסו באולם האירועים "מערבה" בני משפחה, חברים, אנשי צוות ואנשי העמותה, לחגוג לתשעה בנים ובנות משני הכפרים שהגיעו לגיל מצווה.

לירן דנינו מפתיע

אולי זה מפגן הנדיבות של האולם המארח, ואולי העיניים הנרגשות בקהל הן שהצליחו לחבב עלי את כל גיהינום האטרקציות שהוצבו שם. משחקי וידאו, מתנפחים, עמדת פוטושופ, צלם מגנטים, משקפי VR מזמינים לסיבוב ברכבת הרים שגם בעולמות הכאילו היא פחד אלוהים.

על הבמה די.ג'יי שי פרלמוטר נותן בראש, מתחלף בהרכב המוזיקה של "נרדים", שמתחלף בשחקן יעקב זדה דניאל שמנחה את הערב הזה. כשהוא מזמין את בנות ובני המצווה לעמוד לצידו על הבמה, אחת הבנות מתביישת ומייד מקיפים אותה כל ילדי הבית שלה, מעודדים אותה בכל הכוח שלא תוותר, שתמצה את הרגע הזה שלה.

מברכים עולים ויורדים, אני מוצאת עצמי דומעת ממילים שכבר שמעתי באלף אירועים, אבל איכשהו הערב יש בלחן שלהן איזו התכוונות אחרת. אחת האימהות ניגשת אלי, מבקשת שאכתוב ש"מגדים" הציל את החיים של הילד שלה. היא מעכו, האב לא בתמונה ו"חמש שנים הילד שלי סבל מחרמות, הצקות ואלימות, עד שלפני שנתיים הבנתי שבשביל החיים שלו, אני חייבת להוציא אותו מהבית".

נלי גבע, מנכ"לית העמותה בארץ, עו"סית ופסיכולוגית בהכשרתה, אומרת שכל המחקרים מצביעים על כך שהדרך הטובה ביותר היא לחזק את התא המשפחתי ולהשאיר את הילדים בבית כל עוד הדבר אפשרי, אבל הטיפול בזה הוא לא הפורטה של שירותי הרווחה במדינת ישראל.

מלחמות באות והולכות, משאירות אחריהן מהומות עולם. 7 באוקטובר, שהכניס מדינה שלמה לטראומה, פגע ביתר שאת במשפחות מוחלשות. גבע אומרת שהטראומה מתיישבת על טראומות נוספות. ששריטות המלחמה ניכרות היטב בהתנהגות הילדים, ולמרות הצורך שרק הלך והתגבר, מצוקת כוח האדם מעכבת את ניטור הילדים הזקוקים לעזרה. אחרי זה, כשנעשה דרכנו בחזרה לאולם הגועש, היא תגיד לי ש"החגיגה הזו מרגשת אותי. נבנית פה מסורת ויש לזה משמעות".

מהי מסורת אם לא שרשרת הבטחות שמתקיימות כל פעם מחדש, ועל הבמה זדה דניאל חוזר ומבטיח שעוד מעט יגיע הזמר. הוא יודע שבני המחזור שחוגגים השנה הגיעו בציפייה לקבל את אותם הדברים שקיבלו החוגגים בשנים הקודמות - מתנות, בגדים חדשים, אטרקציות באולם והופעה של זמר נחשב. אבל הפקקים מכתיבים את הלו"ז, ותעבור עוד שעה ארוכה עד שלירן דנינו יעלה בהפתעה על הבמה ויוציא את הקהל מגדרו.

ריבות מתאנים קטנות

כבר שש שנים חגיגת בר המצווה של כפרי הילדים מתקיימת בסטנדרט הזה. הפעם הראשונה היתה בבית פרטי של איש עסקים, בחמש השנים האחרונות זו "מערבה" שמארחת את האירוע, והאוכל יוצא תחת ידיה המבורכות של יפית עידה. 13 שנים עבדה לצידו של השף רן שמואלי, עד שלפני שש שנים מונתה לשפית הראשית של המקום, ובופה בר המצווה שלה כולל את כל להיטי הנוער של התקופה - דוכן תאילנדי מקפיץ פאד תאי, יופי של קבב נצלה על המקום, המבורגר וצ'יפס. "הכל תוצרת בית", היא מבקשת לחדד.

מהיום שיפית זוכרת את עצמה היא זוכרת את זדה דניאל. שניהם היו בני 3 כשהגיעו ל"נרדים", שם כל אחד מהם שוכן בבית אחר. הוא עם שלוש האחיות הגדולות שלו והיא עם שני האחים הגדולים שלה. באלבום החך שלה צרובים הטעמים של גאולה, אם הבית המרוקאית ש"היתה מכינה קציצות שכמה שאני מנסה לשחזר אותן, לא יוצא לי בדיוק. רכות כאלה, עם עומק של טעמים. היא באמת היתה בשלנית נפלאה".

הפה של זדה דניאל זוכר את האוכל של ליליאנה, אם הבית שלו שהגיעה מרומניה. שעות היה עומד איתה במטבח כשהכינה פשטידות, עוגיות ועוגת שמנת עם פירורים שישר עושה לי חשק. "כבר מזמן לא הכנתי אותה" אומר האיש המבשל הזה, "עכשיו אני בעניין של מרקים. הכנתי אחד מזנב, חמש שעות על האש. יצא משגע".

כשאני שואלת אם הוא מבשל משהו מהמטבח של המשפחה הביולוגית שלו, זו שהגיעה מטורקיה וממצרים, הוא אומר שלא, נושם לרגע את המחשבה ומוסיף, "הריבות של סבתא האיסטנבולית. מהכל היא היתה מכינה ריבות. מפומלה, חבושים, תאנים כאלה קטנות".
ברור לו שגאולה בישלה יותר טוב מליליאנה, אבל הוא רק מבקש להזכיר שאחרי שגאולה עזבה הגיעה אם בית שכל היום הכינה רק אורז.

"קראו לה תמר, והיו לה את הדברים שלה", עולה יפית להגנה. "היה לה סיר שהיתה זורקת בתוכו את כל המרכיבים של כרוב ממולא, אבל בלי כאב הראש של המילוי. טעים! המטבח לא היה הפורטה שלה, אבל היא היתה אישה מהממת, משכילה, עם לב ענק. היתה אומרת לי 'את תעשי משהו עם החיים האלה, וכשתגיעי לשלב הזה תלמדי להחזיר חזרה על כל מה שאת מקבלת'. רק כשיצאתי הבנתי כמה קיבלתי במקום הזה".

כבר 15 שנה היא חולקת את חייה עם שרית ביאלה, אהבתה הגדולה, והן אימהות לאדם (9). בסירי הבית מתבשל מה שלמדה מגאולה ומתבשלות הקובות שסבתא לימדה אותה להכין כשהיתה מגיעה אליה בחופשים. באחד מהם, איפשהו בסביבות גיל 5, סירבה לאורז אדום, אמרה שהיא לא אוהבת. "את עיראקית!", הודיעה לה סבתא, "ואת הנכדה שלי. ברור שאת אוהבת אורז אדום. את אוהבת הכל!" יפית אומרת שבאותו יום היא הבינה שהכל תלוי במי ואיך מבשלים.

"היא שמה לי אורז אדום בצלחת שהיה נהדר. זה לא שחלמתי להיות שפית. כל השנים בכפר הייתי בטוחה שאני אגמור על הבמה, זמרת או שחקנית. אבל תמיד אהבתי לאכול טעים, אז למדתי לבשל".

צילום מהשלג בערד

אחרי הצבא נסעה יפית לניו יורק. שנה היתה ברמנית ומלצרית, וכשחזרה הלכה ללמוד ב"תדמור". אנשים אמרו לה שלא תיכנס למטבח, שהוא יזקין אותה, אבל היא אומרת שזה המקום שממלא אותה חיים.

זדה דניאל, שראשית הקריירה שלו על במת הכפר, הבשיל לשחקן נפלא ש"פאודה" הפכה לכוכב. עם הכוכבות בא הכוח לרתום אנשים, והוא, שחיפש דרך להנציח את דיוויד דטנר, הלך על חגיגת בר המצווה הזו בכל הכוח.

"אני רוצה שיזכרו את האיש הזה", הוא אומר והעיניים שלו בוערות כשהוא מספר לי על יהודי ירא שמיים שנולד בלונדון ב־1922 ושבמלחמת העולם השנייה שירת כטייס בחיל האוויר המלכותי של אנגליה. הוא המשיך בשירות קבע, התמקד בפיתוח יחידות חילוץ הרים של החיל, ואז גם החל מגבש את התפיסה של חילוץ כמעבדה חינוכית המטפחת אנשים טובים יותר.

את משנתו הסדורה הביא איתו דטנר לעבודה במוסד לנוער עברייני, אבל הריאות שהסתגלו לאוויר הדליל ביקשו לנשום את זה של ארץ הקודש. ובשנות ה־80, האיש שמעולם לא הקים משפחה משל עצמו, החליף פסגות גבוהות בחמוקי המדבר הסובב את ערד. ב"נרדים", הודיעו לו שלא יוכל לשמש אם בית, כי המשרה שמורה רק לנשים. אז הוא נתן שיעורי עזר באנגלית, הכין לכל ילד מחברת דקדוק אישית.

הילדים ידעו שדלת כיתת העזר שלו תמיד פתוחה בפניהם, שאפשר לבוא, להתכבד בממתק או שניים מהקופסה הגדולה שהחזיק בחדר, לשבת ולדבר על מה שרק ירצו, בתנאי שזה יקרה באנגלית. "כולנו יודעים אנגלית בזכותו. התחלתי ללמוד אצלו בכיתה ו', אחרי שהמורה אמרה לי 'ממך לא ייצא כלום'. הגעתי להקבצה והוצאתי 100 ב־4 יחידות".

כל ילדי הכפר התפללו שהשנים יעברו מהר ותבוא כבר שנת המצווה שלהם, כי אז המזוודה המפוצצת, שאיתה דיוויד היה חוזר מביקורים באנגליה, היתה נפתחת לכבודם והוא היה מוציא ממנה ווקמן או נייקי, כל ילד והמתנה שביקש. בעלייה למצדה, שהיתה חלק מהריטואל של החגיגות, הוא היה מצלם פורטרט של כל ילד וילדה, ומכין ממנו פוסטר גדול שהיה נותן לו במתנה.

"אני קיבלתי שניים", מחייכת יפית את הזיכרון, "כי היה לי צילום יפהפה מהשלג בערד, ודיוויד לא התאפק. הוא השאיר חותם בכל ילד שהוא נגע בו. נתן לכל אחד להרגיש שהוא הכי מיוחד שיש, ומצד שני אף פעם לא גרם לנו להרגיש שיש מישהו שהוא מעדיף יותר. הוא היה הפסיכולוג שלנו. כל פעם קבוצה מבית אחר היתה הולכת אליו הביתה, לראות סרט עם פופקורן וממתקים, מין הרגשה כזו של בית".

דטנר נפטר בלונדון ב־2012. זדה דניאל אומר שבשנים האחרונות הוא סבל מבעיות שיווי משקל, משהו שקשור בקריירת החילוץ שלו. בצוואתו ביקש להיקבר בערד, והם באו כולם, כל הילדים והילדות שהוא נגע בהם. אלה שעכשיו מתעקשים להדהד את שמו, שיזכרו כולם איזה איש הילך ביניהם ויידעו ילדי כל העולם שהכזיב שיש אנשים טובים ומלאים באהבה, שרואים אותם, שמאמינים בהם.

לכבוד אימהות כל הבתים, לכבוד חסדים וניסים של אהבה, לכבוד נדיבות וניצחונות הרוח והכישרון, ולכבוד היודעים את כוחה של חמלה, אני מביאה בפניכם מתכון נהדר מבופה בר המצווה שהרימה יפית, שיש בו חורף ויש בו בית ויש בו איזה דיוק וחיוך, כמו בסנטר של השפית הזו.

תבשיל צוואר בקר עם ירקות חורף

המרכיבים (ל-6 מנות)

• 1.5 ק"ג צוואר בקר חתוך לקוביות בגודל כ-5 ס"מ
• 3 כפות שמן זית
  
  
• קופסה קטנה רסק עגבניות
  
  
• 3 בצלים בינוניים חתוכים לקוביות גדולות
  
  
• 4 גזרים קלופים חתוכים לארבעה מקטעים
  
  
• 3 גבעולי סלרי לחמישה מקטעים
  
  
• 1 שורש פטרוזיליה לארבעה מקטעים
  
  
• 1 שורש סלרי קלוף, חתוך לקוביות גסות
  
  
• 2 קולרבי קלופים, חתוכים לקוביות גדולות
  
  
• 500 גרם ארטישוק ירושלמי קלוף, חתוך לשלושה מקטעים
  
  
• 1.5 ליטר ציר בקר או מים
  
  
• 4–5 ענפי טימין
  
  
• 2–3 עלי מרווה
  
  
• 1 ראש שום חצוי
  
  
• מלח ופלפל גרוס

אופן ההכנה

• צורבים את הבשר בסיר כבד עד השחמה, ומוציאים. מטגנים בצל עד הזהבה, מוסיפים ירקות שורש ורסק עגבניות ומטגנים קלות.
• מחזירים את הבשר, מוסיפים עשבי תיבול, מלח, פלפל, ויוצקים ציר עד כיסוי. מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש ומבשלים על אש נמוכה בסיר מכוסה כ־3 שעות, עד שהבשר רך והרוטב עשיר.
• טועמים ומתקנים תיבול. מגישים חם.