הדרך אל הכפר

"עזבי, עזבי את הווייז, תסגרי אותו, לא צריך", אומר לי יעקב זדה־דניאל (37), כשערד, העיר הכי יפה בעיניו, נפרשת לפנינו מתוך גבול מדבר יהודה, ופתאום הוא מרגיש שהגיע הביתה.

"היא שינתה את פניה, העיר שלי. תראי את כל מרכזי הקניות פה מימין, מי צריך לקנות כל כך הרבה? הכל פה חדש לגמרי, זה לא היה בתקופתי. הנה המפעל של תלמה שבו מייצרים קורנפלקס. מפה גנבנו שקים מלאים ועשינו את כל הדרך ברגל לכפר. רק חבל שהיינו כאלה חכמים ולבשנו את החולצות הצהובות־שחורות של הכפר, כך שתפסו אותנו בשניות".

שעתיים אורכת לנו הדרך מתל אביב לערד, דרך שזדה־דניאל (37) עשה אלפי פעמים, מכיר כל פנייה וכל תמרור. כשאנחנו עוצרים לקפה בדרך, הוא מושך את המבטים ואפשר לקרוא את השפתיים של מי שנועץ בו עיניים ומסנן, "וואללה, זה ההוא מ'פאודה'", וגם "יואו, הנה זה מ'מטומטמת'".

הזקן העבות שלו הוצמח במיוחד לצילומי העונה השנייה של "פאודה", שהחלו לפני כחודש, שם הוא מגלם את דמותו של אלי מיחידת המסתערבים. במקביל הוא מצלם את "אוטונומיות" - מיני סדרה שיצרו יונתן אינדורסקי ("שטיסל") ואורי אלון. לא מזמן סיים לצלם את "יומנים", הסדרה החדשה של קרן מרגלית ("פלפלים צהובים"), ובין לבין הוא מצלם סדרת מתח גרמנית ועושה תפקידי אורח בפיצ'רים. ככה נראים הימים שלו. בלילות, הוא עולה על במת בית ליסין ומשחק ב"אהבת מוות", ההצגה הראשונה שכתבה ענת גוב ז"ל, וב"המתנחל", הצגת פרינג' שעל המשחק בה קיבל את "קיפוד הזהב", ש"זה פרסי אופיר של תיאטרון הפרינג'".

"לא תהיה לנו ברירה, נהיה חייבים לקבוע לשישי בבוקר", הוא מסמס לי בתחילת השבוע. מי שגילם את הארוס של גל גדות ב"בובות" ושיחק לצד יהודה לוי ב"הבורר", שהיה מועמד לפרס אופיר על תפקידו המופלא בסרט עטור הפרסים "את לי לילה", ידבר במהלך הנסיעה על מה שלא דיבר עליו מעולם עם עיתונאי ויחשוף את עלילת חייו שהיתה אמורה להתפתח לכיוון אחר לגמרי, לא מבטיח במיוחד, בגלל תפנית לא צפויה שאירעה בגיל 3.

•   •   •

כפר נרדים לילדים ונוער הוקם בשנת 1981 על ידי קבוצת מתנדבים, בראשם ד"ר משה קורץ ז"ל, וארגון SOS הבינלאומי שמפעיל כפרי נוער ב־135 מדינות בעולם על פי מודל קבוע. בכפרים יש בתים המדמים בית רגיל ומודל משפחתי עוטף, הכולל אם בית (שאמורה להיות רווקה, גרושה או אלמנה) ושמונה ילדים בממוצע בכל בית, כשסביבם אנשי חינוך וטיפול.

הכפר קולט ילדים שהוצאו מבתיהם על פי החלטת רשויות הרווחה וצווי בתי המשפט, לאחר שהגיעו למסקנה שהילדים אינם יכולים לשהות עם הוריהם הביולוגיים. הסיבות להוצאתם מהבית הן רבות, קשות ומעציבות, וקשורות פעמים רבות לעבירות זנות, סמים ואלכוהול של הוריהם.

"בגיל שנתיים חלה תפנית בעלילת חיי", אומר זדה־דניאל ולא מפרט, "וכשהייתי בן 3 הגעתי עם שלוש אחיותיי הגדולות מרים, שרית ואורגת לכפר. פה גדלתי עד שהתגייסתי. השנים שבין גיל 3 ל־18 הן הבסיס לכל החיים, ואת הבסיס הזה קיבלתי פה".

השבוע מתחיל קמפיין התרמה שמבקש להעלות את המודעות לשני כפרי הנוער הפועלים בארץ, נרדים שבערד ומגדים שבמגדל העמק. יעקב עומד בראש הקמפיין ומככב בסרטון שמקדם אותו, "כי הוא גאוות הכפר שלנו ודוגמה להצלחה", תגיד לי מאוחר יותר מנכ"לית העמותה, נלי גבע. 

כל נקודה בדרך אל הכפר מעלה בו זיכרונות ילדות. לעיתים הוא חוזר לדבר בדיוק כמו הילד הטוב שהיה, ובפעמים אחרות מקפיד לקלל, כמו הנער השובב שהיה, אותנטי ומשכנע כמו שרק שחקן יכול להיות. מספר על החיים בכפר, על העובדה שמעולם לא קרא למקום הזה "פנימייה", על הטיולים שאליהם הקפידו להוציא אותם כדי להחדיר בהם את אהבת הארץ, על הבגדים והנעליים החדשים - "מעולם לא הסתובבנו בבגדים בלויים".

"בתיכון הייתי ילד מקובל, טוב בכדורגל ובתיאטרון", הוא נזכר, "אני זוכר את ההחלטה שקיבלתי בגיל 16 להיות הכי טוב שאפשר בהכל, בספורט, בתיאטרון, בלימודים שפחות אהבתי, וכמובן בצבא. סיימתי י"ב והיה ברור לי שאני הולך לשרת ביחידה מובחרת". 

עם מי קיבלת את ההחלטה הזו?

"עם עצמי, אלה היו החלטות שלי מול עצמי. כל הזמן חשבתי ביני לבין עצמי מה טוב, איך אפשר לכוון הכי גבוה. היום אני מבין כמה זה היה בודד שם, בכל ההחלטות האלה".

הוא מתגאה בהצגות המקוריות שהוא וחבריו היו כותבים, ובלהקה שהיתה להם. מספר איך פעם באה לבקר בכפר עפרה חזה, שהופיעה בפסטיבל ערד, ואיך רדף אחריה ולא ויתר עד שקיבל ממנה נשיקה.

והיו גם רגעים של משובת נעורים. "מה לא היינו גונבים", הוא ממשיך לשחזר, "אופניים, חרסינות מהישיבה שבנו לידנו. לא היה בי פחד. אני זוכר שבתור ילד הייתי אומר לעצמי, 'אין לי מה להפסיד, כבר הפסדתי הכל'". וכשאשאל, "מה הפסדת, יעקב?" הוא ישתהה ויגיד, "אני אספר לך, אני עוד צריך זמן. אני לומד להיפתח, לומד לדבר על זה, זה לא בא לי בכזאת קלות".

"בחגים היית חוזר להורים?" אני מנסה לברר, והוא מרים את עיניו מתוך כובע המצחייה שהקפיד עד כה להסתיר את עייפות הבוקר שלו משבוע הצילומים האינטנסיבי, ואומר: "מה הורים? אין הורים. לא היו הורים".

•   •   •

"אני לא מכירה את המילה הזו, נְרָדִים. יש לך מושג מה הפירוש שלה?" אני שואלת עם הגעתנו אל שער הכניסה.

"מה נראה לך?" הוא עונה, "אני מדקלם את התשובה מגיל כלום. נרדים זה צמח ריחני שמוזכר בתנ"ך בשיר השירים, באותו פסוק עם פרי המגדים, ככה קוראים לכפר השני של העמותה. את רואה את האבנים האדומות האלה, שכל הכפר מרוצף בהן?, זה זיכרון הילדות הראשון שלי. מגיל 3 אני זוכר את התמונה של שביל האבנים האדומות האלה". 

כניסתו לכפר מלווה בקריאות צהלה של ילדים שמזהים את "יעקב, הכוכב מהטלוויזיה". "יא, יעקב, ראינו אותך ב'פאודה'", הם אומרים ושואלים, "מה, אתה גדלת פה בכפר, באמת?"

בסבלנות אין קץ הוא מדבר עם כולם. "העובדה שהילדים האלה נושאים אלי עיניים ושאני מודל לחיקוי עבורם שומרת עלי", הוא מספר תוך כדי הכנת עוד כוס קפה, "כי אני לא יכול לפשל או לעשות שטויות. הם מסתכלים עלי בתור מודל לחיקוי, מבחינתם אני מישהו שהגשים את החלום שלו. וכל ילד וילדה פה זקוקים לחלום".

"החבר'ה פה חזקים הרבה יותר ממה שנדמה". עם ילדי הכפר // צילום: אפרת אשל

הילדים סביבנו נראים שמחים וחיוניים. לתחושה הזאת מוסיפים שטחי דשא ענקיים, עצי פיקוס עבותים, בתים נמוכי קומה וקולות צהלה של ילדים בחופשת קיץ. אווירה כפרית של ממש.

"כיום מתגוררים בכפר 80 ילדים בגילי 6-18, שמחולקים לתשעה בתים", מסביר מנהל הכפר יניב יהב (35) המתגורר במקום עם משפחתו. "מגיעים אלינו הרבה מאוד אחים ואחיות, ואנחנו משתדלים שהם יהיו ביחד, אלא אם כן טובת הילד דורשת אחרת. בכל בית יש אם בית שמטפלת בהם, כמו אמא שאחראית לילדיה. היא גרה איתם 24 שעות, שבעה ימים בשבוע, ואם היא נוסעת לחופשה, יש לנו 'דודות' בהיכון - אימהות בית מחליפות. 

"היום יש בכפר ילדים ממוצא רוסי, אתיופי, בדואים ופליטים סודאנים. מבחינת הילדים זה ממש לא אישיו, ולא מרגישים הבדלים ביניהם. אנחנו דוגלים במנטרה ש'ילד זה ילד זה ילד, אני ואתה באותו מקום, באותה מצוקה, אז בוא נצמח ביחד'.

"יש לנו גם בית שמשמש קלט חירומי לילדים שהוציאו אותם מהבית במצבי משבר, מעכשיו לעכשיו. אם המשפחה שלהם משתקמת הם חוזרים אליה, ואם לא, חלקם נשארים פה. אחד הפרדוקסים בעבודה שלנו הוא שאנחנו עושים ככל שביכולתנו לגרום לילדים האלה לא להישאר פה - החזרה לתא המשפחתי המקורי שלהם היא ההצלחה שלנו.

"וקיים גם 'בית בוגרים' של נוער בגיל העשרה, שצריך את הפרטיות ואת הספייס שלו. מערך מאוד גדול של אנשי מקצוע טיפוליים מקיף את הילדים ודואג שיקבלו את כל הטיפולים. בכל שנה קומונה של 16 צעירים בשנת שירות עושה פה עבודה מדהימה. יפה לראות אילו כוחות טמונים בילדים האלה. למרות הסיפורים הקשים, יש בהם עוצמות בלתי נגמרות".

"זה נכון", מסכים יעקב, "החבר'ה פה חזקים הרבה יותר ממה שנדמה, והביחד שלהם חזק. אני זוכר באיזו מהירות נפל לי האסימון הזה, שיש לנו אחד את השני, וזה הרבה, כי ההורים נטשו, כל אחד וסיבותיו הוא, ואימהות הבית יכולות להתחלף, והמנהלים, והמדריכים, אבל מי שלא מתחלף אף פעם הם הילדים.

"ברגע שהבנו את זה, נהיינו קואליציה. פתרנו את הבעיות בינינו לבין עצמנו, הסתובבנו בלהקה, כמו בנשיונל ג'יאוגרפיק. אם מישהו במצוקה ויוצא בוכה מהבית, כל הכפר אחריו, אין דבר כזה שילד מסתובב לבד בכפר. זה אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחד".

"הילדים פה מקבלים שיעורי עזר, הוראה מתקנת, חוגים מגוּונים", מוסיף יהב, "כבר היו לנו ילדים דוברי עברית שוטפת שלא הכירו את המילה 'חוג'. חשוב לנו להעשיר אותם, להעסיק אותם, וכמו שיעקב אמר, לתת להם חלום. אני גאה לומר שחלק גדול מהילדים מסיים עם תעודת בגרות מלאה, ואחוז הגיוס לצה"ל של ילדי הכפר עומד על 96".

יעקב, למשל, הלך לדובדבן, מה שעזר לו לקבל את תפקיד המסתערב ב"פאודה". אבל את השירות הצבאי שלו התחיל דווקא בשייטת. "הבן של אחת המורות האהובות שלי בתיכון נהרג באסון השייטת, וככה נחשפתי ליחידה הזו. עברתי את כל הגיבושים, אבל לא החזקתי שם מעמד".

למה?

"כי לא הייתי טוב עם המים. אני לא יודע מה זה ים, אף פעם לא אהבתי את הים. אני בן אדם של מדבר. בדובדבן מצאתי את עצמי, למרות שהיה קשוח, כי חווינו את האינתיפאדה השנייה. לא פעם חוזרים אלי פלאשים מאז במהלך הצילומים".

אחרי הצבא למד בסטודיו של יורם לוינשטיין, ובגיל 26 השתתף בסרט הראשון שלו, "הדברים שמאחורי השמש". בשנים 2008-2007 שיחק בטלנובלה "בובות", בכמה סרטים קצרים ובהצגה "ריצ'רד השלישי" בתיאטרון תמונע. מאוחר יותר שיחק בתיאטרון דימונה בהצגות "ילד הכרובית" ו"גרסת הבמאי".

ב־2012 לוהק לסרט "מנתק המים", לצד משה איבגי. כעבור שנה השתתף בסדרות הטלוויזיה "אליפים" ו"הבורר", וב־2014 שיחק בסרטים "שושנה חלוץ מרכזי" ו"את לי לילה".

אחרי "פאודה" לוהק לעונה השנייה של סדרת המתח "בני ערובה" בערוץ 10, ובמקביל לסדרה "מטומטמת". נוסף על כך שיחק בסרטים "אבינו" ו"אשת השגריר". בשנה שעברה שיחק ב"גלנגרי גלן רוס" בתיאטרון חיפה וב"אהבת מוות" בתיאטרון בית ליסין.

•   •   •

הוא מרבה להגיע לכפר, במסירות ראויה להערצה. פעיל, בין השאר, ב"פרויקט הבוגרים" ששם לו למטרה לדאוג לבוגרי הכפר עד גיל 25 ולהכווין אותם בכל ההחלטות החשובות שהם מקבלים אחרי השחרור.

"נאלצתי לשכור דירה בערד בזמן הצבא ולהתחיל לתפעל את החיים לבד", הוא אומר, "הייתי חייל בודד. בפרויקט הזה מבינים עד כמה חשוב שהבוגרים יהיו תחת מעטפת של השגחה והכוונה. השחרור מהצבא הוא צומת קריטי של קבלת החלטות חשובות".

גם לפרויקט "הורים שותפים", שמבקש להדק את הקשר עם ההורים, נרתם יעקב במלוא המרץ. "אני עושה את זה כי אני מרגיש כל הזמן שאני בחוב. את בטח מתחילה להבין עכשיו איזו אופרציה זאת לתת לילדים האלה הזדמנות, לתת להם חיים, לטפל בפצעים ובשריטות שלהם, להחזיר להם את האמון והביטחון בבני אדם. אני כל הזמן מרגיש שאני רוצה להגיד תודה.

"מה בסך הכל ילד צריך? שיראו אותו, שייתנו לו אהבה וטיפוח להצלחה, ושיאמינו בו. לפני 30 שנה אני הייתי הילד הזה, ואני מרגיש שאני כל הזמן רודף אחרי עצמי כדי לכסות את המינוס הזה. אני רוצה לעשות למענם, ומזלי הטוב הוא שאני יכול. 

"אני רוצה להראות לך את הבית הראשון שלי, זה שנכנסתי אליו בגיל 3", הוא ממשיך ואומר, "ואחר כך נלך לליליאנה, שהיתה אם הבית שלי במשך עשר שנים ויש לה חלק גדול ממי שהפכתי להיות".

כל עץ, כל כר דשא, כל שיח, מזכיר לו תמונות מילדותו. "את רואה את פיקוס השדרות הזה, וואו, כמה זיכרונות יש לי ממנו. תראי את השורשים שלו, איך הם מרימים את כל הלבנים האדומות. הוא לא פראייר, העץ הזה, הוא אחד החזקים", הוא אומר, ולרגע נדמה שהוא מדבר על עצמו.

הבית הראשון שלו מכונה היום "בית חנה", ככה נקראים הבתים, על שם אם הבית המנהלת אותם. יעקב לא גדל אצל חנה, היא נמצאת כאן רק שמונה שנים, אבל הוא מכיר אותה היטב. "היא אחת הבשלניות הכי הכי כאן", הוא מחייך, "גם בזה צריך מזל, ליפול על אם בית בשלנית".

"תפקדה כאמא בגיל 8". עם אחותו מרים

חנה מקבלת אותו בחיבוק גדול, על צווארה שרשרת עם תליון שעליו הכיתוב "אמא". יש לה ארבעה ילדים משלה, כולם בצבא, ו־13 נכדים. בכפר היא אמא לשמונה ילדים, חמישה בנים ושלוש בנות. 

ברגע שהיא מכניסה אותנו לבית, והעיניים פוגשות את כל מה שהוא מציע, על צבעיו וריחותיו, הקונספט של הכפר מתבהר. בית מטופח, מסודר ונקי, מקרר שעליו מערכת חוגים לכל ילד, חמישה חדרים מרוהטים ומזמינים, יחידת אם הבית בכניסה, וילדים יוצאים ובאים בהמולת יום שישי ובפעילות של היום, שהוא "יום המים".

במטבח של חנה הבצק לג'חנון של שבת כבר מוכן ועל הכיריים מונחים סירים מהבילים עם קציצות באפונה ודגים לשבת עם חומוס, "אבל אני לא עושה אותם חריפים כי הילדים לא אוהבים". ויש קובה,  ואמפנדות, וחצילים, וגם עוף בתנור.

"הנה החדר שלי, הכי קיצוני מימין", מוביל אותנו יעקב לחדר הילדות שלו. היום ישנות שם שתי בנות 12, והחדר נצבע בוורוד מתבגר. "בהתחלה היינו שלושה ילדים בחדר, ואחר כך עברנו לחדר של שניים, ולפי הוותק שלך, אתה עובר לישון לבד בחדר. אני זוכר ממש טוב את היום הזה, שבו היה לי חדר משלי.

"את רואה, הכל בסטנדרט הכי גבוה שיש, לא חסר לנו כלום. קיבלנו הרבה יותר מחלק מהילדים שגדלים עם ההורים הביולוגיים שלהם. 

"הייתי עומד שעות על הדרגש במטבח, כי הייתי מה־זה נמוך, ושוטף כלים", הוא נזכר, "זה היה הסיוט שלי, לשטוף כלים של תשעה אנשים. הייתי משחד את החברים, עשרה שקלים תמורת שטיפת כלים. עד היום אני לא סובל לשטוף כלים אצלי בבית, וגם לא לקפל כביסה. זה הסיוט שלי".

"היום כבר אין תורנות שטיפת כלים", חנה צוחקת, "היום מכניסים הכל למדיח, אבל יש תורנות עריכת שולחן ופינוי, כמו בכל משפחה".

במרחק שתי דקות הליכה מבית חנה נמצא בית לילי, שזה קיצור של ליליאנה. "ליליאנה היא הגיבורה הראשית בסרט של החיים שלי", יגיד לי יעקב כשיחיש את צעדיו אל עבר הדמות החייכנית שמחכה לו על השביל. "היא לא ילדה אותי, אבל היא היתה בשבילי בשנים הכי קריטיות של חיי, השפיעה על כל מי שאני".

כשהם נפגשים, מאמצת ליליאנה פריבר (63) את יעקב אל ליבה ומחבקת אותו, ואי אפשר לזייף אותה, את האהבה. היא שם, קיימת ונוכחת, מבוססת על עבר משותף ועל עתיד מספק שכל הזמן ניבאה ליליאנה לילד שכל כך אהבה.

"אוטובוסים, אני רוצה לראות את הכוכב שלי מרוח על אוטובוסים!" היא צוחקת בקול סדוק מסיגריות כשהמבטא שלה, של "הונגרייה שגדלה על גבול רומניה", מוסיף לדמות הכובשת שלה. "ממי נראה לך בדיוק שהוא קיבל חוש הומור? ומי בדיוק לא ויתרה לו על חוג התיאטרון, כי זה היה ברור שלשם הקריירה שלו הולכת", היא מתגאה.

בסלון הממוזג של בית לילי שרועות על הספות האחיות נעמי ונועה (השמות בדויים), בנות 10 ו־12, צופות בסרט של דיסני. עוד ארבעה ילדים מתגוררים כעת עם לילי, בסך הכל חמש בנות ובן אחד, בני 9-13. הצורך האינטואיטיבי שלי לרחם עליהן, כי הן "ילדות מסכנות שגדלות בלי הוריהן", מתבטל מייד עם ההבנה עד כמה הן מתנהלות ונראות בדיוק כמו שתי הבנות שלי. ואולי הן אפילו מקבלות יותר זמן איכות מליליאנה, כי ליליאנה עובדת 24 שעות בלהיות אמא.

"את זוכרת שהיינו קמים בשבת בשבע בבוקר לצוד נחשים?" שואל אותה יעקב.

"איזה שבע בבוקר?" היא מרעימה את קולה, "בחמש וחצי בבוקר זה היה".

"אני לא מתווכח עם לילי", הוא מחייך. "כל הילדים היו יוצאים לדיונות שהיו פה מאחורה, בתקופה ההיא היה פה רק מדבר, ויאללה, הולכים לתפוס עכברים ונחשים. אבל רציניים, ארסיים, לא סתם. היה לנו אקווריום של נחשים.

"היינו מתחברים עם הבדואים שגרו פה, מתארחים אצלם, רוכבים על החמורים שלהם, ואת זוכרת, לילי, מה היית עונה לנו כשהיינו מבקשים ממך לא לדאוג?" 

"שהעבודה שלי היא לדאוג", עונה ליליאנה.

"הילד הזה, זה היה תענוג אינסופי לגדל אותו", היא אומרת, "כשהוא היה בכיתה ב', במקום סיפור ללילה הוא היה מבקש פרק באנציקלופדיה. כל ערב הייתי קוראת לו פרק, עד שהתחיל לקרוא לבד. 

"הילדים הביולוגיים שלי אורן ואייל גרו איתי פה, ואייל הוא בדיוק בגיל של יעקב. היתה תקופה שבה הם גדלו כמו תאומים, אותה מידת נעליים, אותו גובה, אותן שטויות, והייתי מקריאה לשניהם את 'הקמע' של סטיבן קינג".

"סגרתי מעגל עם סטיבן קינג", מחייך יעקב. "הוא כתב בטוויטר שלו שהוא מאוד אהב את 'פאודה', ושהיא 'מותחן ישראלי מגניב'".

ליליאנה, את גאה כשאת רואה אותו על המסך?

"נו, מה נראה לך? זו ההצלחה האמיתית של העבודה שלי, למרות שאני תמיד אומרת שלהיות פה אם בית בכפר זו לא עבודה, זו דרך חיים. אני עושה את מה שאני יודעת לעשות, בלי ציפייה לתמורה. את התמורה שלי אני אוכל למדוד כעבור שנים. אני עושה כל מה שקשור לגידול ילדים, הכל: חוגים, קופת חולים, מופעי סוף שנה. אם לא, מה הטעם? הם חייבים לדעת שאני מתעניינת בהם, שהם חשובים לי. 

"אני לא צריכה שהילדים שאני מגדלת יתרפקו עלי ויגידו לי שהם אוהבים אותי. אני רוצה לראות אותם מצליחים בחוץ, מגשימים את עצמם ובונים משפחה מתפקדת. מה שהכי חשוב לי זה לזהות בכל ילד את מה שהוא הכי טוב בו, ולפתח אותו.

"את יודעת איך נעמי רוקדת היפ הופ? מדהים. אצל מישהו אחר זה יהיה מחשבים. אצל יעקב היה ברור שהוא צריך להיות שחקן, והצליח לי. זאת ההצלחה האמיתית שלי, העתיד של הילדים האלה".

"הילד הזה, היה תענוג אינסופי לגדל אותו". עם אם הבית ליליאנה פריבר // צילום: אפרת אשל

היא נזכרת איך סידרה באחד הימים את הארונות ומצאה בארון של יעקב חתיכת שמיכה ישנה. "היא כבר היתה סמרטוט, הריחה לא טוב, ואני הצעתי שנזרוק אותה. אלוהים שישמור אותי, חצי שנה הוא לא התקרב אלי. רק אחר כך הבנתי מאחותו שזו היתה המזכרת היחידה מאמא שלו.

"את מבינה? לפעמים אני מרגישה כמו אלוהים קטן, כי בידיים שלי מונחים הגורלות שלהם. זו אחריות עצומה. והאמת היא שאני צריכה אותם יותר משהם צריכים אותי. זו מלכודת רגשית שאני מודעת אליה. כשהם יוצאים לטיול יש לי שקט יומיים, אבל ביום השלישי אני כבר מטפסת על קירות ומתגעגעת.

"עשיתי הפסקה של שנתיים מהכפר והלכתי לעבוד במלונאות. חזרתי אחרי שנתיים, כי מה שהיה שם היה כל כך לא חשוב, והבנתי שאני חייבת לחזור. כן, יש גם אכזבות מילדים, אבל אני לומדת לווסת את התחושות האלה. בהתחלה היה נקרע לי הלב, אבל למדתי לעמוד איתנה וללכת עם האג'נדה שלי, לא לחשוש לדרוש מהם, לאתגר אותם, להציב להם את הגבולות בשמיים".

•   •   •

"בואו, אני אקח אתכם למצפור, לשם הייתי הולך עם החברות שהיו לי, שם שתינו אלכוהול בפעם הראשונה", מוביל אותנו יעקב ביציאה מהכפר לעבר "נקודת התצפית הכי יפה שיש פה". רק בדרך חזרה לתל אביב, אחרי שעות שבהן כאילו ביקש לרכוש את אמונו בי, הזרה הגמורה, יפתח בפניי את סגור ליבו.

"אמא שלי לא היתה בריאה בגופה. כשהיתה צעירה עברה תאונת דרכים וכל הבריאות שלה הסתבכה. אני נולדתי בחולון אחרי שלוש אחיות, והיה לנו גם אח למחצה מאבא. כשהייתי בן שנתיים אמא שלי נפטרה ואבא שלי לא יכול היה לגדל אותנו, פשוט לא היה יכול. בשנה הזאת, עד שעברנו לנרדים, אחותי הבכורה מרים, שהיתה אז בת 8, תפקדה כאמא לכל דבר. בישלה, לקחה לגנים, החזירה.

"רצו לפזר אותנו בין בני המשפחה, אבל אבא לא הסכים. הוא שמע על הכפר, נסע לשם עם סבתא שלי ובחופש הגדול, כשהייתי בן 3, באנו לשם אני ושלוש האחיות שלי ביחד. בהתחלה גרנו ארבעתנו ביחד, יותר מאוחר הפרידו בינינו.

"אני מודה לאבא שלי עד היום על ההחלטה לא להפריד אותי מהאחיות שלי, ומכל הפנימיות בארץ להביא אותנו דווקא לנרדים, כי בזכותה הגעתי להפי־אנד של הסרט שחייתי בו.

"בצילומים יש לי פלאשים מהשירות בדובדבן". זדה־דניאל (שני מימין) כמסתערב ב"פאודה"

"עכשיו את מבינה בדיוק איך גדלתי. אבא היה בא לבקר אותנו פעם בחודש, אבל כשהייתי בן 13 גם הוא נפטר. הוא לא הצליח לחזור לתפקד אחרי שאמא נפטרה ולא היה בקו הבריאות, ואני הפכתי ליתום מאמא ומאבא בגיל 13.

"אלה נסיבות חיי הלכאורה־עצובות, אבל אני כל הזמן מקפיד להיזכר מה קרה עם ילדים בני 13 בשואה, ומי ששרד שם הצליח לשקם את עצמו למרות הזוועות, כי כאלה אנחנו, הישרדותיים. זו ההשוואה שאני עושה, משם נובעת הפרספקטיבה על חיי.

"אז נכון, הפצעים והשריטות קיימים, הרגתי במכות את מי שהעז לקלל אותי 'בן זונה', ותמיד הרגשתי נחות מול הערדניקים, שהיו הילדים של המדענים והרופאים שגרו בווילות. 

"לא הבנתי אף פעם איך חברים שלי מערד מעזים להרים את הקול על אמא שלהם. אבל לשמחתי, הצלחתי למגר את התחושות האלה. אני לא חושב שההורים שלי עשו לי בכוונה, אני יודע כמה קשה ומורכב היה להם.

"למזלי הגדול אני עובד בעבודה הכי טובה בעולם, אולי בעצם אחרי שחקני כדורגל. למשחק יש חלק מאוד גדול בהתמודדות עם היתמות. אני חושב שיש בי החמלה, כמו בהרבה מבוגרי הכפר, ואני לא שופט בני אדם. אני מסתכל ומפצח מה מוביל את האדם להתנהג כך או כך, ותמיד אחפש את הפצע של הדמויות שאני מגלם. הכי קל לי להתחבר לשם, לכאב של הבן אדם, וברור לי שזה קשור לעבר שלי. 

"באיזשהו שלב הבנתי שאלה הם חיי. הם לא רגילים והם טעונים, אבל הכל בסדר. אני מאמין שההורים שלי שומרים עלי מלמעלה, שיש לי איזושהי השגחה פרטית, ושהם מלווים אותי. אחרי כל תפקיד שאני מקבל, אני עולה לקבר שלהם לשתף אותם ולבקש את ברכתם".

אתה בקשר עם החברים שלך מהכפר?

"ברור. יש לי ארבעה חברים מהכפר שגדלו איתי ביחד, ואני בקשר עם כל החבר'ה מערד. אנחנו חבורה מגובשת, הם החברים האמיתיים שלי. יש לי גם חברים טובים מהמקצוע, אבל זה תמיד יהיה עונתי, לפי הפרויקט שמצטלם. הם באים והולכים. החברים האמיתיים שלי מערד תמיד יהיו. כולם, אגב, אבות לילדים, בכל החבורה הזו אני הרווק היחיד".

אתה חושב שזה בגלל הילדות שלך?

"בטוח שלעובדה שגדלתי בלי אמא יש השלכות. יש לי עניינים לא פתורים עם זוגיות, עד היום היה לי קשה להחזיק קשר. תמיד היה לי יותר נוח לברוח ולהשתבלל, ומול בנות הזוג, רגשי הנחיתות היו צפים. זה כל השק שאני סוחב עלי מאז גיל 3.

"לא הלכתי לטיפול אף פעם כי לא בא לי לחפור, אבל אני יודע שאם יחזירו אותי אחורה, בטוח ימצאו דברים. בינתיים אני מעדיף לא להעיר את המפלצת.

"בחודשים האחרונים יש לי בת זוג. אני חושב שהיום אני הרבה פחות עסוק בעצמי, כבר לא מעניין אותי איך אני נראה, אלא מה אני משדר. בשנים האחרונות התבגרתי, החכמתי, אני 'לייט בלומר' כזה בחיים האישיים. גם במשחק לקח לי זמן עד שהגיעה הפריצה הגדולה ב'את לי לילה'.

"אני חושב שאני כבר יכול לקחת אחריות ולהפוך לאבא. יש לי 14 אחיינים משלוש האחיות שלי, שאני אוהב אותם כאילו היו ילדיי. ואני בכלל רואה את עצמי עובד עם ילדים בעתיד".

במקום המשחק?

"אני לא חושב שאהיה שחקן כל החיים. אני צריך לעבור עוד כמה דברים בחיים, לרכוש עוד כמה כלים, ללמוד, ואז לחזור לעבוד עם ילדים. הייתי בן 23 כשהתחלתי ללמוד משחק אצל יורם לוינשטיין, כי הבנתי שזה מה שאני יודע לעשות הכי טוב, אבל עד אז הייתי מדריך נוער וגם היו לי שלוש שנים שבהן חזרתי לגור בערד, ואחר כך בדימונה. שיחקתי שם באנסמבל שחקנים ביחד עם אוהד קנולר, ובערד עשיתי סדנאות תיאטרון בכפר לילדים. לימדתי בתיכון שלמדתי בו, כל מה שביקשו ממני ללמד.

"החיבור הרגשי לילדים קיים אצלי, ואני לא יכול להתכחש לו. במבט ראשון אתה מרחם על הילדים האלה, אבל אני רוצה להסביר להם שאין מה להתקרבן, ושכן אפשר לתת גז על החיים. צריך להסתכל סביב, להבין מה קורה, ואז אפשר לנצח".

אתה ניצחת?

 "וואו, אני לא רוצה להישמע מתלהב. אני חושב שבעיקר הבנתי איך עובדת השיטה הזאת, השיטה שנקראת חיים".

hagitr@israelhayom.co.il

------------------------------

לתרומות לכפרי הנוער של עמותת SOS:

soschildrensvillages.org.il, או בטלפון 5621*

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו