בגלל "השמצת ירקות": ההסתבכות של אופרה ווינפרי

רובנו סבורים שכתיבה על אוכל היא תחום תמים, רגוע ומהנה עד מאוד. ומדוע שלא יהיה? משוטטים בשווקי איכרים, מחפשים מתכונים, מקיימים מפגשים קולינריים מרגשות, טועמים את הגלידות הטובות ביותר, בוחנים את הטרנדים החדשים בתחום וצופים בתוכניות בישול עתירות הומור ושפים כריזמטיים. מה, לא?

ובכן, אין טעות גדולה מזו. אוכל הוא אכן תחום יומיומי, לפעמים בנאלי, אבל לעיתים קרובות גם פוליטי. מאחורי כל פריט מזון שאתם מכירים או צורכים מסתתרים מאבקים תרבותיים, אינטרסים כלכליים כבדי משקל, השפעות סביבתיות וכמתחייב - גם מאבקים. כתיבה ביקורתית על אוכל עלולה במהרה להפוך מטיול מהנה ועונג אינטלקטואלי לקרב משפטי וכלכלי מול יצרני המזון, ובפרט תאגידים גדולים.

מי שיכולה להעיד על הסכנות הטמונות בדיבור ביקורתי על מזון היא אופרה ווינפרי. הפרשה החלה לאחר שהקדישה ב-1996 פרק בתוכניתה הפופולרית למחלת "הפרה המשוגעת", הכינוי העממי שניתן למחלה קטלנית ששמה המדעי הוא Bovine Spongiform Encephalopathy, ובקיצור BSE. המחלה התגלתה בבריטניה בשנות ה-80, ונגרמה בשל האכלת פרות (חיה צמחונית, יש לזכור) בקמח בשר ועצמות נגוע בפריונים, שהם חלבונים משובשים הפוגעים ברקמות המוח ומביאים למותה המהיר והאכזרי של החיה. במגיפה שחוללה, נאלצו חוואי בריטניה להמית כארבע מיליון פרות, ונרשמו גם יותר מ-100 בני אדם שמתו בשל הידבקות לאחר אכילת בשר נגוע.

במהלך השידור החי אצל אופרה התארח פעיל זכויות בעלי חיים, חקלאי בעברו, שהזהיר מפני התפשטות המחלה בארה"ב. אך הסיבה שעוררה את מגדלי הבקר לתגובה לא היו אמירותיו ביחס לסכנות האפשריות לציבור או לעדריהם, אלא דוקא משפט בנאלי למדי שאמרה אופרה בתגובה ספונטנית לתיאור הסיכונים הכרוכים באכילת בשר נגוע: "זה פשוט גרם לי להפסיק לחלוטין לאכול המבורגרים. זהו, נגמר". לא היה זה איום משפטי, גם לא קריאה להחרמת בשר בקר, אלא אמירה בלתי מתוכננת שנבעה מהחרדה שחשה למשמע תיאורי אותו מומחה על מפגעיה האפשריים של מחלת הפרה המשוגעת.

וכדאי שיהיה "בסיס מדעי"

לא חלפו אלא שבועות ספורים, ותביעה משפטית הוגשה נגד ווינפרי לבית המשפט הפדרלי באמרילו, טקסס. היו אלה מגדלי בקר מטקסס שטענו כי אמירותיה בתוכנית גרמו לירידה בביקוש בבשר הטחון שלהם ולנזק כספי משמעותי. הם תבעו אותה על הפרת "חוקי השמצת מזון" (הקרויים גם חוקי השמצת הירקות), שהם סדרת חוקים שנחקקו בשנות ה-90 בארצות הברית הודות לשתדלנות בתעשייה, ותכליתם - שהוכחה היטב במקרה זה - לאפשר ליצרני מזון לתבוע כל מי שמפרסם מידע ביקורתי המציג את המוצר שלהם בלתי בטוח לאכילה בלי בסיס מדעי מוסכם.

תוך כדי ניצול כוחה האדיר, מערך הלוביסטים הנרחב שלה וקשריה עם מחוקקים, הצליחה התעשיה לייצר לעצמה כיפת ברזל חוקית שתכליתה להצר את צעדיהם של כל מי שינסו להעביר ביקורת על תוצריה. תאגידי המזון הצליחו לקדם חוקים שהרימו עד מאוד את נטל ההוכחה הנדרש כדי להצהיר שמוצר מסוים מזיק. היה זה איום, לא מרומז ולא מעודן, לכל מי שמפרסם או חושב לפרסם ביקורת שלילית (או שיכולה להתפרש כך) על מוצר מזון: דע לך שאתה עלול למצוא עצמך בבית משפט, שם תחויב להוכיח שדבריך אכן נכונים "מדעית".

אלא שכאן טמונה גם הבעיה, שכן לא תמיד אפשר להוכיח טענות כאלה מעבר לכל ספק סביר. לעיתים מדובר בהבעת חשש, בהסתייגות, או בהצבת סימן שאלה מחקרי פתוח, אך לגיטימי, ביחס למוצר כלשהו. ראוי גם לזכור שתעשיות עתירות משאבים מממנות לא אחת מחקרים שמטרתם, גם אם אינה מוצהרת, להוכיח שמוצריהם אמינים ואינם מסכני בריאות. זה, למשל, היה במשך שנים המקרה של תעשיית הטבק בארה"ב. תעשייה זו הצליחה לעכב במשך שנים את פרסומו של מידע שהיום ברור לכל - העובדה שסיגריות מכילות חומרים מסרטנים ויש בהן סיכון רב לבריאות הציבור.

אך היכן עובר הגבול בין דעה לגיטימית לבין "השמצה"? החוקים הללו טשטשו אותו, ובכוונת מכוון, לטובת בעלי הכוח ותאגידי המזון הגדולים. כך נוצרה מסגרת משפטית המאפשרת לכוחות עתירי ממון וחמושים בטובי הפרקליטים לאיים בתביעות השתקה למול כל ביקורת, לגיטימית ככל שתהיה.

נשוב לאולם המשפט שבו היתה צריכה אופרה להגן על אמירתה התמימה למדי אל מול החוואים הטקסנים. המשפט נמשך כשנתיים, והסתיים ב־1998 בזיכוי מוחלט של הנתבעת. חבר המושבעים דחה את טענות מגדלי הבקר, ואופרה יצאה מהאולם והצהירה: "חופש הביטוי לא רק חי – הוא גם בועט".

אך מעבר לדרמה האישית, הפרשה חשפה אמת מטרידה למדי. מאחורי כל מוצר מזון מסתתרים כוחות רבים, ולעיתים נסתרים מעין, שיעשו ככל יכולתם להמשיך ולמכור את מוצריהם גם אם יש בהם סכנות לבריאותנו, פגיעה בבעלי חיים, הרס הסביבה ולעיתים כל אלה יחד.

תוך כדי ניצול כוחה האדיר, מערך הלוביסטים הנרחב שלה וקשריה עם מחוקקים, הצליחה התעשיה לייצר לעצמה כיפת ברזל חוקית שתכליתה להצר את צעדיהם של כל מי שינסו להעביר ביקורת על תוצריה. תאגידי המזון הצליחו לקדם חוקים שהרימו עד מאוד את נטל ההוכחה הנדרש כדי להצהיר שמוצר מסוים מזיק. היה זה איום, לא מעודן, לכל מי שמפרסם או חושב לפרסם ביקורת שלילית על מוצר מזון

חוקי "השמצת ירקות" היו תוצר מאבק בין יצרני מזון, שחוששים שמידע שלילי יגרום לנזק תדמיתי וכלכלי, לבין מי שביקשו לקדם אמת בפרסום ומניעת פגיעה בבריאות הציבור. המתנגדים לחוקים טענו שהם מגבילים את חופש הביטוי, ולא בכדי: רף ההוכחה הנדרש, ועוצמת הכוחות שמנגד, יכולים בהחלט לאיים על אלו מאיתנו שירצו לכתוב, לחקור, להתריע על בעיות אפשריות באיכות ובביטחון המזון. בדרך זו, השיח הציבורי מושתק. השערוריות הגדולות בתחום המזון - ממחלות בבקר, דרך זיהומי סלמונלה, ועד השפעתם הקטלנית של חומרי הדברה - נחשפו בזכות חוקרות, עיתונאים או פעילי ציבור שלא חששו להתריע. דווקא משום כך, הסיפור הזה של ווינפרי הוא תזכורת לכך שגם בתחום תמים לכאורה כמו אוכל, פועלים אותם מנגנוני כוח ושליטה שהתרגלנו למצוא בעיקר בפוליטיקה ובכלכלה ה"כבדות".

מי שולט בנרטיב

הביקורת על אוכל – אם דרך שאלות בריאותיות, סביבתיות או מוסריות – אינה פחות טעונה או מסוכנת מביקורת על תעשיית הנשק, תאגידי האנרגיה או יצרני התרופות. ספריו הפופולריים של ג'ון גרישם, שגם הפכו לסרטים עתירי כוכבים והכנסות מרקיעות שחקים - דוגמת "משחק המושבעים" או "תיק שקנאי" - עסקו בדיוק במורכבות הזו, ובסכנות המוטלות על מי שנקלע, לעיתים בעל כורחו, למאבק עם כוחות אדירים אלה.

כיום, בעידן הרשתות החברתיות, הדילמה הופכת חריפה עוד יותר. אמירה אחת בטוויטר או סרטון קצר בטיקטוק עלולים לפגוע משמעותית בהיקף המכירות של המוצר, ולאיים על איתנותו הכלכלית של היצרן. ברור שיש להגן על יצרנים מנזקי שווא, אך מנגנוני ההפחדה המשפטית יכולים בקלות להפוך לכלי להשתקת ביקורת לגיטימית. העניין המהותי כאן, שעליו ניטש המאבק האמיתי, על פי רוב בהסתר, הוא מי שולט בסיפור שאנו מספרים לעצמנו על האוכל שלנו. וכמו בתחומים אחרים, גם כאן הצעד שמסכן את אמון הציבור בכלי התקשורת אינו הביקורת שהם משמיעים, אלא דווקא הניסיון להשתיק אותה.