"נשימה ראשונה של שקט"
סשה טרופנוב וספיר כהן, נחטפו מקיבוץ ניר עוז, היא שוחררה ביום ה־55 והוא ביום ה־498, מתגוררים בכפר המכביה
סשה וספיר, שעומדים להתחתן בקרוב, בקושי מצליחים להביע את התרגשותם במילים. סשה התגעגע לחברו הטוב אריאל קוניו, ולדוד, אחיו של אריאל, וגם לרום ברסלבסקי, שעימו שהה שלושה ימים בעזה. ספיר שהתה בשבי עם איתן הורן, שעצם את עיניו רוב הזמן כי לא היה מסוגל להביט במציאות החדשה שלו. את דוד קוניו היא פגשה במנהרות, ושכנעה אותו לכתוב מכתב אופטימי לאשתו, שרון, כדי לחזק אותה.
"אנחנו כל כך מתרגשים", הם אומרים. "התחושה הזו כל כך חזקה, שקשה להסביר אותה במילים. אחרי חודשים ארוכים של חוסר ודאות וכאב, הידיעה שהם כאן ממלאת את הלב הקולקטיבי בהקלה. אנחנו חושבים הרבה על המשפחות, על הרגעים הראשונים של המפגש, על הדמעות, על הנשימה הראשונה של השקט. זו שמחה עמוקה, אבל גם זהירה, מתוך הבנה שהדרך שלהם עוד ארוכה".
מהניסיון שלכם, איזו תקופה מחכה להם עכשיו?
"החזרה מהשבי היא התחלה חדשה, ולא חזרה לשגרה. התקופה הזו דורשת הסתגלות למציאות שונה, גם מבפנים וגם מבחוץ. אחרי זמן כל כך ארוך של הישרדות, הגוף והנפש צריכים ללמוד מחדש איך לחיות, איך לישון, איך לאכול, איך לסמוך. גם המשפחות יצטרכו ללמוד את הקצב החדש הזה, להבין מתי להתקרב ומתי לתת מרחב. מדובר בתהליך ארוך, עדין, שבו כל יום קטן הוא הישג בפני עצמו.
"אנחנו מאחלים לחטופים שקודם כל ימצאו שקט. שיקשיבו לעצמם, ולא ימהרו 'להיות בסדר'. כדאי שיקיפו את עצמם באנשים שיכולים להכיל ולהקשיב, ולא לשאול או לחטט יותר מדי. שיזכרו שכל רגש, גם כעס או בלבול, הוא חלק מהחלמה אמיתית. אנחנו מאחלים להם לחזור לחיים בקצב שלהם, ולא בקצב של אף אחד אחר".
"שיקשיבו לעצמם, ולא ימהרו 'להיות בסדר'. כדאי שיקיפו את עצמם באנשים שיכולים להכיל ולהקשיב, ולא לשאול או לחטט יותר מדי. שיזכרו שכל רגש, גם כעס או בלבול, הוא חלק מהחלמה אמיתית"
"החיבוק והאהבה יחזקו אותם"
עמית סוסנה, נחטפה מקיבוץ כפר עזה, שוחררה ביום ה־55, מתגוררת ברמת גן
עמית הפכה לאחת משורדות השבי המוכרות ביותר, בעקבות סרטון ויראלי שבו ניתן לראות כיצד נאבקה ללא לאות במחבלים הרבים שחטפו אותה. היא גם הראשונה שהפנתה זרקור בוהק להטרדות המיניות שעברו החטופות בשבי, וסיפרה בגלוי על התקיפות המיניות ועל האלימות הפיזית והמילולית שעברה מצד מחבלי חמאס. עמית גוללה את סיפורה המטלטל גם בפני התקשורת העולמית, בבית הלבן ובפני מועצת הביטחון של האו"ם.
"אחרי ההצהרה של טראמפ, אף אחד מאיתנו לא הצליח לישון", היא אומרת. "איזה לילה זה היה. נראה שהיורה שליווה את ההצהרה מתחיל לנקות את הכאב שכולנו סוחבים כבר יותר משנתיים.
"כששמעתי את הגשם, נזכרתי ביום השני לחטיפה שלי לעזה. שם פתאום ירד מבול מטורף. אז זה היה גשם שהגיע אחרי השריפות, אחרי הכאוס, בתוך כל הפחד שהרגשנו. הגשם ההוא לא היה מנחם, הוא רק הדגיש עד כמה הכל חרב מסביב. הפעם זה נראה אחרת. זה לא היה גשם של כאב, אלא גשם של ברכה. של משהו חדש ונקי באוויר. של תקווה. כמה זמן לא הרגשנו תקווה".
איך מרגישים חטופים שמגיעים הביתה אחרי תקופה ארוכה?
"בימים שחזרתי הביתה, אחרי תקופה ארוכה של חושך, הבנתי שאני בטוחה ומוגנת בין האנשים שאוהבים אותי. ריגש אותי לראות את כל המדינה מתגייסת בשביל חזרת החטופים. איזה אושר לראות איך הרחובות התמלאו בשמחה אמיתית.
"שמחתי גם לראות את גלי וזיוי ברמן, השכנים שלי, חוזרים הביתה. אני לא מפסיקה לחשוב מה עבר עליהם, אם הם באמת מאמינים שזה אמיתי ושהם בארץ. כשראיתי את החיבוק שהם קיבלו, נזכרתי בחיבוק שקיבלתי מהעם כולו כשחזרתי. זה נתן לי את הכוח להתחיל מחדש. אני יודעת שהחיבוק והאהבה יחזקו גם אותם ויעזרו להם להתחיל להשתקם".
לעמית חשוב להוסיף מילות תמיכה גם לכוחות הביטחון ולחיילים: "הם נלחמו כדי שהרגע הזה יקרה. הם חירפו את נפשם כדי להגן על כולנו. אני משתתפת בצער העמוק של המשפחות שאיבדו את היקרים להן. הלב של כולנו איתכן. אני מבינה את הקושי ומרגישה את כאבן של משפחות הנרצחים, שנאלצות לראות את מי שפגעו ביקיריהן משתחררים מהכלא. אנחנו לא נשכח ולא נסלח".
"כמה אור תביאו לעם הזה"
עומר שם טוב, נחטף ממסיבת הנובה, שוחרר ביום ה־505, מתגורר בהרצליה
עומר, חברם של מיה ואיתי רגב שנחטפו אף הם, הוחזק בשבי לבדו רוב הזמן. הוא חזר לישראל שדוף, לאחר שהשיל 17 ק"ג ממשקלו. אחת הסצנות הזכורות מהצגת השחרורים האכזרית של חמאס היא של עומר, שהוכרח לנופף בידו לשלום לקהל העזתי ולנשק את ראשו של אחד השומרים.
"אני כל כך נרגש", הוא אומר. "מאז הסכם הפסקת האש לא הצלחתי לנוח, ואני כל הזמן בתזוזה. חזרתי לרגע הזה, שבו הייתי במנהרה ושמעתי שאני חוזר הביתה. הייתי כל כך שמח, אבל הזכרתי לעצמי שעד שאני לא בבית - אני לא בבית. עם כל השמחה וכל האושר, אני חייב לומר שזה עוד לא הסתיים ושצריך להמשיך להתפלל. נשלח אנרגיה ונמשיך להילחם עד שגם החטופים החללים יושבו לישראל.
"דמיינתי כל הזמן איך הם מגיעים ורואים את הקצינה שלהם, איך נותנים להם חיבוק ראשון אמיתי. דמיינתי עד לרגע האחרון איך הם עולים על המיניבוס, עוברים את הגבול, מגיעים למחנה רעים ומקבלים את החדר הקטן הזה, שבו הם יכולים להתקלח סוף־סוף, ללבוש את הבגדים מהארון שלהם ואז לראות את ההורים שלהם שוב. כמה אושר. הם לא מבינים בכלל כמה אור הם יביאו לעם הזה שוב. אני מחכה שכולנו נחלים ונהפוך לעם מאוחד.
"אני מודה לכוחות הביטחון ולחיילים שעשו הכל כדי להשיב אותנו הביתה. אני מבקש סליחה מהמשפחות השכולות. סליחה מעומק ליבי. אני מודה לכן על ההקרבה שלכן. בזכותכן כל כך הרבה חטופים נמצאים כאן".
"מאז ההסכם אני לא מצליח לנוח, ואני כל הזמן בתזוזה. אני חוזר לרגע שבו הייתי במנהרה ושמעתי שאני חוזר הביתה. הייתי כל כך שמח, אבל הזכרתי לעצמי שעד שאני לא בבית - אני לא בבית"
"חשוב להישאר אופטימיים"
לואיס הר, נחטף מקיבוץ ניר יצחק, שוחרר ביום ה־129 במבצע של כוחות הביטחון, מתגורר בקיבוץ אורים
לואיס נחטף יחד עם זוגתו קלרה מרמן, אחיה פרננדו מרמן, אחותה גבריאלה ליימברג, בתה של גבריאלה, מיאה, והכלבה בלה. ב־7 באוקטובר אירחה קלרה בביתה שבניר יצחק את בני משפחתה ואת לואיס. המחבלים פרצו את דלת הממ"ד ומשכו את החמישה החוצה. בהתחלה הוחזק לואיס בחאן יונס, ובהמשך הועבר לרפיח, משם חולץ.
לאחר שחרורן של קלרה, גבריאלה ומיאה ביום ה־53, הוא ופרננדו נשארו לבדם, כשהם מעסיקים את עצמם בדמיונות על מאכלים, על טיסות לחו"ל ועל השחרור מהשבי. מבצע החילוץ היה מהיר. הלוחמים פרצו לבית, חיסלו את המחבלים, לקחו אותו ואת פרננדו, הורידו אותם מהבניין עם אומגה ורצו איתם לכיוון משאית, ומשם למסוק שהטיס אותם לישראל.
"אני כמעט לא ישן בלילות, אבל עכשיו יש סיבה טובה", הוא אומר באופטימיות המאפיינת אותו. "השחרור הכניס אותנו למערבולת של רגשות. בהתחלה לא ידענו אם זה באמת יקרה, ואמרתי לעצמי שעד שאני לא רואה אותם פה - אני לא מאמין ולא מפתח ציפיות. רציתי לשמור לי אחוז אחד של תקווה, כדי לא להתאכזב. ככל שעבר הזמן הבנתי שהם חוזרים, ומאז אני בהתרגשות יתר. אחרי שנתיים הם בבית, ואני עוד לא יודע איך לעבד את הרגשות".
מה עובר על החטופים מהרגע שבו הגיעו לישראל?
"בשבי היו לי המון תקווה ואמונה שאני אצא הביתה, אבל אם הייתי נשאר כל התקופה הזו אולי הייתי במצב אחר לגמרי. אולי לא הייתי נשאר כזה חזק, ובשלב כלשהו כנראה הייתי מוותר ומרים ידיים. לתקופה מסוימת הגוף שלי עוד הצליח להחזיק את עצמו, אבל לקראת סוף השבי שלי כבר התחלתי להרגיש לא טוב, כי לא היו איתי התרופות שלי".
מה יעבור על החטופים מהרגע ששבו לישראל?
"אני מאחל להם שיהיה להם טוב, שהם יוכלו להשתקם ולהמשיך הלאה לצד המשפחות שלהם. זו תהיה תקופה לא פשוטה. אני מקווה שהם ייצאו מהקושי הזה מהר, אבל הטראומה נשארת לכל החיים. צריך ללמוד לחיות איתה. אני יכול פתאום לפרוץ בבכי או שכולי רועד. רעש חזק גורם לי למצוקה והגוף שלי מתכווץ. בכל פעם אני אומר לעצמי 'אתה חזק, אתה יכול להתגבר'.
"אני מקפיד למלא את החיים שלי במעשים חיוביים, כמו למשל לחזור לרקוד. גם הקמתי בכיכר החטופים את 'מיצג התקווה', שהאותיות שלו עשויות מקוביות צבעוניות, וצירפתי ציורים שקיבלתי מילדים. ילדים שמגיעים לכיכר יכולים גם לצייר שם באופן חופשי ולהביע את דעתם.
"עכשיו יש לי שליחות, ואני עוסק בהסברה בארץ ובחו"ל. אני מדבר על מה שעברתי, וזה נותן לי מרפא. אין לי הרצאה מוכנה, אני אומר את מה שיוצא, ולפעמים השאלות של הקהל מחזירות אותי לזיכרון ששכחתי. העצה הכי טובה שאני יכול לתת לכל מי שחזרו מהשבי היא שחשוב להישאר אופטימיים".
"להתרכז במה שגורם להם לחייך"
אלי שרעבי, נחטף מביתו בבארי, שוחרר ביום ה־491, מתגורר אצל חברים בהרצליה
אלי נחטף לעזה. אשתו, ליאן, ושתי בנותיהם נויה ויהל, נרצחו בידי המחבלים. אחיו, יוסי, נחטף אף הוא מבארי ונהרג בינואר 2024, כנראה בשל הפצצות צה"ל. יוסי הושב לארץ השבוע במסגרת הפסקת האש.
אין אחד שלא מתרשם מחוסנו יוצא הדופן של אלי, שאיבד את משפחתו ואת אחיו ושרד בשבי בתנאים שקשה לעכל. הוא הוכה באלימות, נכבל בשלשלאות ברזל וסבל מרעב קיצוני ומתנאים סניטריים נוראים. שחרורו היה בבחינת בעיטה בבטן, לאחר שהשיל בשבי קילוגרמים רבים ומראהו הזכיר לכולם את חזותם של היהודים לאחר השואה. שרעבי, העוסק כיום בהסברה ובהרצאות, העביר את רוב זמנו בשבי עם החטוף אלון אהל, ומאז הוא שימש קול בולט לשחרורו. השבוע משאלתו התגשמה.
איך אתה מרגיש עם החזרה של אלון ושאר החטופים?
"באופן אישי, אני ברגשות מעורבים. עבור משפחתנו הסיום קשה, כי קיבלנו את אחינו יוסי ז"ל בארון קבורה. עם זאת, אנחנו שמחים על החזרת כלל החטופים, ומכאן נוכל להתחיל את תהליך ההחלמה מטראומת 7 באוקטובר".
איזו תקופה מחכה לחטופים המשוחררים לאחר שנתיים?
"תחכה להם תקופה ארוכה של החלמה פיזית ונפשית, כשהם עטופים בהמון אהבה של יקיריהם. אני מאחל להם לחזור למסלול החיים ולהתרכז במה שגורם להם לחייך".
"אני ברגשות מעורבים. עבור משפחתנו הסיום קשה, כי קיבלנו את אחינו יוסי ז"ל בארון קבורה, אבל לחטופים תחכה תקופה ארוכה של החלמה פיזית ונפשית כשהם עטופים באהבה"
"זה לוקח שנים - ואולי לעולם לא"
אופליה רויטמן, נחטפה מקיבוץ ניר עוז, שוחררה ביום ה־46, מתגוררת בדיור מוגן בלהבים
אופליה נחטפה לעזה לבדה, מאחר שבעלה, הקטור, שהה בשיקום לאחר ששבר את האגן. בבוקר 7 באוקטובר היא שהתה בממ"ד. המחבלים פתחו את הדלת, ירו פנימה תשעה כדורים ופגעו בידה. היא הובלה לעזה על טרקטור, שהתה בתחילה במנהרה ולאחר מכן הועברה לבית בחאן יונס, שמהקומה התחתונה שלו שוגרו טילים לישראל. המאבק לשחרורה הגיע עד לארגנטינה בזכות אחיינה, הרנן פלר, שדרן כדורגל יהודי־ארגנטינאי שבמוקדמות המונדיאל דרש לשחרר את החטופים, וביניהם דודתו.
"החזרה של החטופים היא ההוכחה שהשבי לא יכול לשבור את רוח האדם", היא אומרת במבטא ארגנטינאי כבד. "אני יודעת אילו כוחות על־אנושיים נדרשים כדי לשרוד את התהום.
"החזרה שלהם זו התקווה שממלאת אותנו, והיא הבסיס לשיקום הארוך שעומד בפניהם ובפני המשפחות. המשימה עדיין לא הושלמה. כדי שכולנו, שורדי השבי, נוכל להתפנות באמת לשיקום אמיתי, אנחנו צריכים גם שכל החללים יחזרו הביתה. אז באמת נוכל לצאת מהחושך לאור. בינתיים הגוף משוחרר, אבל הנפש עדיין לא. זו התחלה של שיקום ולמידה מחדש".
עם מה יתמודדו החטופים?
"לחטופים מחכה תקופה שבה הם יצטרכו להבין שהם כבר לא אנונימיים, ושכולם מכירים אותם. לא תמיד הם ירצו בכך. העולם בחוץ רץ, אבל אתם תצטרכו ללכת לאט. אל תתנגדו לזה. קחו לכם את הזמן. זה כאילו אתם צופים בסרט עם המון פרטים, וקשה מאוד לקלוט הכל. זה לוקח שנים, ואולי לעולם לא תצליחו. אל תצפו לקפוץ בחזרה לחיים שהיו לכם, כי אלה כבר לא אותם חיים. אתם השתניתם, המשפחה, הבית, המדינה. תצטרכו ללמוד להכיר אותם מחדש.
"הדבר הכי חשוב שאני יכולה לומר הוא שאתם לא לבד. בתוך הבלבול והטראומה יש אנשים שעוזרים, ויש משפחה. תיהנו מהרגעים הקטנים של החיים, כמו חיבוק, כמו לדבר, לשיר. מהכוח לבחור, מהטעם של פרוסת לחם טובה, פרי או כוס קפה. תיהנו לפתוח מקרר ומהריח של הבית. בסוף הכל יהיה טוב".
"אל תצפו לקפוץ בחזרה לחיים שהיו לכם, כי אלה כבר לא אותם חיים. אתם השתניתם, המשפחה, הבית, המדינה. קחו לכם את הזמן. זה כאילו אתם צופים בסרט עם המון פרטים, וקשה מאוד לקלוט הכל"
"חייבת את חיי לחיילים שנפלו"
אמילי דמארי, נחטפה מכפר עזה, שוחררה ביום ה־471, מתגוררת ברשפון
אמילי נחטפה ב־7 באוקטובר מביתה שבשכונת דור צעיר בכפר עזה, לאחר שנורתה בידה וברגלה, וכלבתה נרצחה. כתוצאה מהירי נקטעו שתיים מאצבעותיה, ובמהלך השבי היא עברה ניתוח מורכב ללא הרדמה. מחבלי חמאס כינו אותה בשבי "גיבורה" (סג'עייה).
"היום, כשזיו וגלי (ברמן) חזרו יחד עם כל החטופים החיים אחרי 738 ימים של תפילות וגעגוע, אני מרגישה שהלב שלי סוף־סוף שוב שלם", היא אומרת. "מאז שחזרתי משבי חמאס, בכל יום הרגשתי איך חלק ממני נותר שם. זו תחושה מוזרה. הגוף נושם, אבל אני לא באמת חיה. היום, כשאני רואה את שאר החטופים שוב בארץ, נושמים, מחייכים, חופשיים - אני מרגישה שגם אני שוחררתי. אחרי 471 ימים בשבי האפל ביותר, אני יודעת היום יותר מתמיד מהי המשמעות של אור, של חופש ושל החיים עצמם.
"מאז שחזרתי ארצה ניסיתי לחזור לשגרה, לעשות את הדברים שאני אוהבת, ובעיקר להיות מוקפת בחברים ומשפחה. הלכתי למשחקים של מכבי, ניסיתי להתרגש, לצעוק עם כולם, אבל זה פשוט לא היה אותו דבר בלי החברים הטובים שלי מהיציע, זיו וגלי. גם כשמכבי לקחה אליפות היתה בי תחושת ריק, כי אף ניצחון לא שלם כשכולם לא פה, איתנו. היום, כשהלב שלי שוב שלם, גם הניצחונות הקטנים של החיים מקבלים משמעות אחרת.
"אמנם חסרות לי שתי אצבעות, אבל הן מזכירות לי בכל יום כמה החיים יקרים, ושאפשר להרגיש שלמה גם כשחלקים ממך חסרים. ואם למדתי משהו, זה שהשלמות האמיתית היא לא בגוף, אלא בנשמה.
"לצד השיקום שנעבור פה יחד, אסור לנו לשכוח שעדיין ארגון הטרור הרצחני חמאס מחזיק בשבי את החטופים החללים, בניגוד גמור להסכם. למשפחותיהם ולכל העם מגיע לראות אותם חוזרים הביתה, לקבורת ישראל ולמנוחת עולמים, עוד היום.
"אנחנו גם צריכים לזכור שאת החיים שלנו אנחנו חייבים לאלה שנפלו בהגנה על המולדת, כדי שנוכל לשוב לכאן. למשפחות השכולות, לפצועים בגוף ובנפש, למשרתי הסדיר, הקבע והמילואים - בזכותם מדינת ישראל עומדת היום על הרגליים. אנחנו חבים להם את נשימת החופש שלנו, את הזכות לאהוב, לצחוק ולחלום שוב. זה חוב מוסרי שאין לו תוקף זמן - חוב של עם שלם לגיבורים שנתנו הכל למען כולנו.
"ועכשיו, כשהעולם מסתכל עלינו בזכוכית מגדלת, זה הרגע שלנו, עם ישראל, להרים את הדגל בגאווה. לא מתוך שנאה, אלא מתוך אמונה, אחדות ואהבה למי שאנחנו. העם הזה ידע ימים קשים, אך מעולם לא נכנע - ולא ייכנע לעולם. נמשיך לחיות, לזכור ולאהוב. כי זה הניצחון שלנו - של כולנו".
"בכל יום הרגשתי איך חלק ממני נותר שם. זו תחושה מוזרה. הגוף נושם, אבל אני לא באמת חיה. היום, כשאני רואה את שאר החטופים בארץ, מחייכים, חופשיים - אני מרגישה שגם אני שוחררתי"
"שינצלו כל רגע עם המשפחה"
יגיל יעקב, נחטף מקיבוץ ניר עוז, שוחרר ביום ה־52, מתגורר בכרמי גת
התמונות של יגיל יעקב, שהיה רק בן 13 כשנחטף מקיבוץ ניר עוז, נצרבו בתודעה הלאומית של טבח 7 באוקטובר. ילד קטן, מבוהל, שהובל בניגוד לרצונו לרצועת עזה כשהוא מוקף מחבלים חמושים מהג'יאהד האסלאמי, ומתחנן בפניהם: "אל תיקחו אותי, אני קטן מדי".
בנובמבר 2023 הוא שוחרר, אחרי 52 ימים בשבי. אביו, יאיר, נרצח בידי מחבלי חמאס כשאחז בדלת הממ"ד ונחטף יחד עם זוגתו, מירב טל, ששוחררה גם היא בפעימה הראשונה.
"בהתחלה הם יהיו באדרנלין מטורף, הרגשה של ניצחון. זאת חזרה לחיים אחרים לגמרי. כשחזרתי, הדבר היחיד שהיה לי קשה היה שהשארתי את אבא שלי מאחור, ושלא יהיה לי בית לחזור אליו"
היום יגיל סוף־סוף מרגיש הקלה. "מעכשיו, בכל פעם שאכנס להתקלח או שאוכל משהו, לא ארגיש יותר אשמה על כך שאני עושה משהו שהם לא יכולים", הוא אומר. "היום האשמה היחידה שיש בי היא שאני זכיתי לקבור את אבא שלי, ומשפחות החללים שנשארו עדיין לא.
"בימים הראשונים החטופים יהיו באדרנלין מטורף. הרגשה של ניצחון. זאת אשכרה חזרה לחיים אחרים ושונים. באופן אישי, כשחזרתי, הדבר היחיד שהיה לי קשה היה שהשארתי את אבא שלי מאחור, ושלא יהיה לי בית לחזור אליו. החטופים שחזרו עכשיו לא יחוו את זה כמו שאני חוויתי. אני מאחל לחטופים שיחוו את החיים, ושמעכשיו רק ישמחו וינצלו כל רגע קטן עם המשפחה".
