זה היה אחד הרגעים הזכורים ביותר משחרור החטופים והחטופות הישראלים משבי חמאס: מיאה ליימברג לעבר רכב של הצלב האדום, כשכלבתה האהובה בידיה. "היא עזרה לי מאוד", אומרת מיאה, "היא העסיקה אותי וזה היה סיוע נפשי גדול".
לא בלי כלבתה: מיאה ליימברג מספרת על השבי | רויטרס
בראיון ראשון לסוכנות הידיעות רויטרס מגוללת מיאה את שאירע בשבת הארורה. היא ואמה גבריאלה ביקרו אצל המשפחה בניר עוז, כאשר החלה מתקפת חמאס. "זה היה קשה", מספרת מיאה, המתגוררת בירושלים. "החזקתי את בלה כל הדרך לשם - עוד ארבעה קילו. ואני פשוט בת מזל שהצלחתי לשמור עליה לאורך כל התקופה הזו ולהחזיר אותה".
אביה של מיאה, משה, מוסיף: "היא החזיקה אותה מתחת לפיג'מה, שעה שהסיעו אותן מחות לקיבוץ. "הכלבה הייתה איתה כל הזמן במנהרות. כאשר הייתה צריכה לטפס בסולם, הבחינו אנשי חמאס שמדובר בבעל חיים ולא בבובה. פרץ ויכוח והוחלט לבסוף להשאיר את הכלבה עם מיאה". לבלה – ולמיאה - באמת היה מזל: מחבלי חמאס ירו גם בבעלי חיים במהלך הטבח.
"כאשר היינו שם, היינו צריכים להאכיל אותה בשאריות", מספרת הצעירה בת ה-17. "היה צריך לוודא שהיא לא משתוללת. היה צריך להחזיק אותה כדי שלא תלך לחקור את הסביבה ותטריד עוד מישהו. למרבה המזל, בלה שונה מכלבים קטנים אחרים שאני מכירה אישית: היא די שקטה, אלא אם היא משחקת או משתוללת. בכנות, אם היו רואים בה מטרד, אני לא חושבת שהיו מאפשרים לי לשמור עליה". לדברי מיאה, החטופים ניקו אחרי הכלבה כדי שהשהייה המייאשת במקום המסתור לא תלווה גם בריחות לא נעימים.
על הימים בידי חמאס אמרה מיאה שמדובר בחוויה קשה, שעוד צריך לעכל. "ייקח עוד זמן לתת לזה לשקוע", אמרה לרויטרס. "בלה מאוד עזרה לי". כעת היא ממוקדת במאבק לשחרור שאר החטופים – ובהם דודה ובת זוגו. "אין יום שאנחנו לא מתגעגעים אליהם, וכמה שאני שמחה לחזור, עדיין לא סיימנו את המלאכה".
