"אופֶה יקרה,
בכל שעה אנחנו הולכים ומגלים את גודל האסון. רבים הנספים, חברים שלנו. כשתגלי את מה שקרה, את תרגישי מועקה ותסכול, ותשנאי את חברי השטן האלה. יש לי חשק לא להשאיר אף אחד משכנינו בחיים. שיושמד עד אחרון בני הגזע הארור הזה"
יותר מכל דבר אחר, חייהם של אופליה והקטור רויטמן בנויים מסיפור אהבה יוצא דופן, שצלח הגירה, חטיפה, איבוד בית ועקירה. סיפור אהבה שחצה את המלחמה, את ההרס ואת איבוד מפעל חייו של הקטור, אמן פסיפסים מוערך.
אף שהוא מתקשה לעמוד זמן רב מול המצלמה, הקטור מחייך בממזריות, רוכן לעבר אשתו, שאותה הוא מכנה בחיבה "אוֹפֶה", ולוחש על אוזנה בספרדית "אני אוהב אותך". אופליה מסמיקה קלות ומצחקקת כמו תלמידת בית ספר.
מכתבי האהבה של הקטור לאופליה הפכו לתערוכה // צילום: משה בן שמחון
ב־7 באוקטובר שהה הקטור במרכז שיקום עדי נגב־נחלת ערן, לאחר ששבר את האגן. בביתם שבקיבוץ ניר עוז נותרה אופליה לבדה - ונחטפה לעזה. במשך 53 ימים הוא לא ידע את נפשו מרוב דאגה. את כאבו הוא הביע בעשרות מכתבי געגועים, המביעים ערגה לצד תסכול. במקביל, הוא ניסה לעכל את החורבן שעבר על הקיבוץ, ולהפנים את הצתת הסטודיו והמחסנים שלו, שהכילו עבודות אמנות שנוצרו במשך 30 שנים, ושאוכלו באש המחבלים לצד מאות זיכרונות ותצלומים המתעדים 63 שנות זוגיות.
הקטור כמעט השלים בצער עם אובדן היצירות, אך במינהלת החטופים הממשלתית, המלווה את כל משפחות החטופים, ניסו לחשוב כיצד לשחזר אפילו חלק קטן מעבודתו. הם פנו לשנקר, ושם העלו רעיון מקורי שלא נוסה בעבר, כדי ליצור הומאז' ייחודי לפועלו של הקטור. התוצאה היא תערוכה ראשונה מסוגה בישראל שנפתחה בשבוע שעבר, שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית ושנשענה על צילומי פסיפסים שיצר הקטור, ועל המכתבים שכתב לאופליה. התערוכה, שאצר גלעד אפרת, לא משחזרת את היצירות האבודות, אלא מציגה אמנות חדשה המבוססת על הדימויים והזיכרונות של הקטור.
אופליה: "המחבלים הלבישו אותי בשמלה ארוכה, וביקשתי להיכנס לשירותים. החבאתי את דפי היומן מתחת לבית השחי, אבל כשיצאתי משך אותי אחד המחבלים והכל נפל החוצה. הוא לקח גפרורים, ושרף הכל מול העיניים שלי"
"כשהגעתי לניר עוז לראשונה אחרי הטבח, חשבתי שאני מת", אומר הקטור. "בכיתי כשראיתי את הסטודיו, את המחסנים וחלק מהבית כשהם שרופים. חיים שלמים עלו באש. היו שם חמישה ספרי שירה שכתבתי עוד בארגנטינה, תמונות של אופליה ושלי כשהיינו צעירים ומהחתונה, אלבומים של הילדים והנכדים, ציורים - הכל הלך".
אופליה: "היו שם זיכרונות של חיים שלמים".
"אני אמצא אותה. אופֶה, אני מקבל עזרה מהילדים, מהנכדים, מהחברים ומאלפי פיות המבקשים את השחרור שלך. הייתי אומר מיליונים, אופה. זהו כוח שאי אפשר לעצור, אופה, את כבר תראי. תחזירו את אופה. תחזירו את הרעיה שלי. תחזירו את כולם"
אופליה (79) והקטור (81) הכירו בעיר הולדתם, בואנוס איירס שבארגנטינה. "ראיתי אותה ברחוב כשהייתי בן 13 והיא בת 11", מחייך הקטור. "הייתי עם חבר, ואמרתי לו 'אתה רואה את הבחורה הגבוהה? אני אתחתן איתה'".
אופליה: "באותם ימים לא ידעתי את זה, ונעשינו חברים כשהייתי בת 15".
השניים התחתנו כעבור תשע שנים, ונולדו להם שלושה ילדים: פבלו (54), נטלי (50) ודמיאן (44). אופליה עבדה כמחנכת וכמנהלת בית ספר, והקטור למד הנדסת כימיה ועבד כאיש מכירות. בשעות הפנאי הוא ביטא את נפשו הפיוטית בכתיבת שירים. משפחת רויטמן עלתה לישראל בשנת 1985, ולאחר שסיימו אולפן היה ברור להם שהם יתגוררו בקיבוץ. בדיוק לפני 40 שנה הם התיישבו בניר עוז. אופליה המשיכה לעסוק בחינוך ועבדה בבית התינוקות, הקטור עבד במפעל נירלט שבקיבוץ ולאחר מכן באסם.
"אני זוכרת שזמן קצר אחרי שהתיישבנו בניר עוז, היו משם הסעות לעזה", מספרת אופליה. "אז לא היתה בעיה. היינו מגיעים לחוף הים, ולפעמים עושים קניות בשוק שלהם. לא חשבתי אז שמשהו כמו 7 באוקטובר יכול לקרות. במפעל של הקיבוץ עבדו המון פועלים שהגיעו מעזה".
אופליה: "בשבי חשבתי שאם אנה פרנק כתבה יומן, אז מדוע אני לא. ביקשתי דפים מהשובים וכתבתי בכל יום. פעם להקטור, פעם לילדים, פעם לנכדים. כתבתי מה עובר עלי, על הגעגועים שלי אליהם, וגם ציירתי עוגות יום הולדת, כי רובם נולדו בחודשים אוקטובר ונובמבר"
לא חששתם להיות כל כך קרובים לגבול?
הקטור: "באותם ימים לא. שנים אחר כך, כשכבר התחילו האזעקות, אמרתי לאופליה שיום אחד הם יגיעו אלינו מכיוון הפארק שנמצא ליד בית הקברות. זו היתה אנקדוטה. לא חשבתי שזה באמת יקרה".
הקטור אהב את החיים בקיבוץ, אך האמנות היתה תשוקתו האמיתית. הוא למד במכללה לאמנות חזותית בבאר שבע, ולאחר מכן פתח את הסטודיו הצמוד לביתו. הוא היה מורה לאמנות ומדריך של אמנים אחרים, ועבודותיו הוצגו בתערוכות רבות בארץ ובעולם. בשנים האחרונות הוא הקדיש את עשייתו לאמנות בגיל השלישי, והיה מדריך במועצה אזורית אשכול.
הקטור אהב גם לצייר, והנציח את ילדיו בעבודותיו. במהלך השנים הוטבעו בעבודות הפסיפס שלו גם דיוקנאותיהם של תשעת נכדיו. הוא המשיך ליצור גם כשלקה בפרקינסון. כשבועיים לפני הטבח הוא נסע עם אופליה לפולין, שם החליק ושבר את האגן. לכן ביום הטבח שהה במרכז השיקום.
"ביום שישי ביקרתי אותו, ובערב נסעתי לבת שלי, לעין הבשור", חוזרת אופליה לשעות האחרונות שבהן חייהם עוד נראו כשגרה מבורכת. "נטלי ביקשה שאשאר לישון אצלם, כדי שלא אהיה לבד, אבל לא רציתי. הנכדה הקטנה רצתה לנסוע איתי לניר עוז, אבל נטלי לא הסכימה, ואמרה לה שגם ככה הם נוסעים להקטור למחרת. גם אני הייתי אמורה להגיע אליו בשבת בבוקר.
אופליה: "בלילה קיבלתי אורז יבש שלא היה אפשר לבלוע, ומדי פעם הביאו לי חתיכה קטנה של פיתה עם זעתר. פעם הייתי שמה זעתר כמעט בכל ארוחה - אבל היום כלום. אני לא מתקרבת אליו"
"כשחזרתי בערב הביתה הכנתי קפה, לקחתי שוקולד ונכנסתי לממ"ד, שהיה גם חדר השינה שלנו. צפיתי בטלוויזיה, וכמעט לא ישנתי. מוקדם בבוקר שוחחתי בטלפון עם הקטור, ואחר כך התחילו האזעקות. נשארתי בממ"ד ושמעתי על המחבלים בבארי. חשבתי שזה קורה רק אצלם. זמן קצר אחר כך שמעתי אנשים מדברים בערבית מחוץ לחלון. שמעתי איך המחבלים שוברים את החלונות בבית, ואמרתי לעצמי 'אופליה, הזמן שלך הגיע'. החזקתי חזק את ידית הדלת הממ"ד, כאילו אני סופרוומן. הם משכו את הדלת, ירו פנימה תשעה כדורים ופגעו לי ביד. הכל היה מלא בדם".
הקטור, היית מודע למה שקרה לאופליה?
"מייד כשהתחילו האזעקות סגרו את הדלתות של מרכז השיקום, והיינו סגורים ככה 48 שעות. רק כשיצאנו שמעתי מהילדים מה קרה".
אופליה לא שוכחת את פניהם של המחבלים שחטפו אותה. "הם היו שבעה", היא אומרת. "אחד מהם, צעיר מאוד, לקח שרוכים של נעליים ושם לי על היד, כמו חוסם עורקים. הם גררו אותי על הרצפה, כי הייתי פצועה, ומשכו אותי ככה עד לדלת של הבית. בחוץ חיכה טרקטור, והמחבלים זרקו אותי עליו כמו שק של קמח. הטרקטור נסע מהר מאוד, והרגשתי שהוא עומד להתהפך, אבל לא העזתי לומר מילה. ידעתי שהם חוטפים אותי לעזה. בדרך עברו לידי מכוניות ואופנועים. באחד מהם ראיתי את עדינה משה, ובאחר את שירי ביבס. שני הילדים היו על הברכיים שלה. זה היה שוק. הייתי האחרונה מהקיבוץ שראתה אותה בחיים".
"שלום, אופֶה, אני מקווה שאת אוכלת משהו כמו שאני אוכל. אנחנו חייבים לעשות את זה. הילדים והנכדים מצפים לנו. אנחנו נאבקים על חובתנו לשרוד. אסור לנו להיעלם ככה בידי מרצחים חסרי מצפון, שהורגים ילדים, זקנים, כל מה שעמד בדרכם. חיים, ורק חיים בהווה. מוות למרצחים"
אופליה נדהמה מכמות האנשים ששאגו באקסטזה ברחובות עזה, והביטה בחשש בילדים המצוידים באבנים. היא הובאה לרופא, שסירב לטפל בה כי היא יהודייה, ולאחר מכן נלקחה בכיסא גלגלים למנהרה, שם עברה ניתוח בידה השמאלית. עד היום זרועה נראית כאילו נגסו בה בגסות, וניתן להבחין בעצמותיה הבולטות מבין החלקים שבהם העור נותר ללא בשר.
"מהמנהרה לקחו אותי לבית בחאן יונס, והכל היה חשוך. ראיתי רק שחור. הכניסו אותי לחדר קטן עם נר, ושם סגרו אותי 50 יום. לא ידעתי אם יום או לילה. שמעתי את ההפצצות של צה"ל, וגם את הרעש של משגרי הטילים שהיו במנהרה מתחת לבניין. בקושי אכלתי. בלילה קיבלתי אורז יבש שלא היה אפשר לבלוע, ומדי פעם הביאו לי חתיכה קטנה של פיתה עם זעתר. היום לא מדברים על זעתר בבית", היא אומרת, והקטור פורץ בצחוק. "פעם הייתי שמה זעתר כמעט בכל ארוחה - אבל היום כלום. אני לא מתקרבת אליו".
בזמן שהיא נאבקה על חייה בעזה, בישראל לא ידעו מה עלה בגורלה. ההשערה היתה שהיא נחטפה, מאחר שלא נמצא כל סימן לכך שהיא נרצחה. "רק ביום ה־18 ידענו בוודאות שהיא בעזה", אומר הקטור. "ידעתי שקשה לה, אבל אני מכיר את החומר. ידעתי שהיא תמצא את הדרך לצאת משם".
מתי החלטת לכתוב לה מכתבים?
"כבר ביום הראשון. הרגשתי אותה, וידעתי שהיא מרגישה אותי. יש בינינו טלפתיה. העברתי לה את התחושות שלי דרך המכתבים. אני כותב מגיל 13, ורוב השירים שלי מוקדשים לאופליה".
חששת שאולי אופליה לא תזכה לראות אותם?
"ידעתי בתוכי שאראה אותה בחיים. גם חשבתי שאם לא הייתי שובר את האגן והולך לשיקום - כנראה לא הייתי בחיים היום. קשה לי להאמין שהייתי שורד את הטבח".
גם אופליה, כמו הקטור, מילאה את זמנה במכתבים שכתבה לו, לילדיה ולנכדיה. "חייתי בתחושת איום תמידי", היא אומרת בשקט. "הפחד היה משתק. הייתי לבד, ואף אחד לא דיבר איתי למעט שני סרטונים שעשו לי, אבל מעולם לא שידרו אותם. לא פעם חשבתי על השואה, מה היהודים עשו במצבי הקיצון האלה, ונלחמתי כדי לא לאבד את הדעת. מדי פעם זמזמתי לעצמי שירי טנגו, כמו שאמא שלי היתה שרה.
"חשבתי שאם אנה פרנק כתבה יומן - אז מדוע אני לא. ביקשתי דפים מהשובים וכתבתי בכל יום. פעם להקטור, פעם לילדים, פעם לנכדים. כתבתי מה עובר עלי, על הגעגועים שלי אליהם, וגם ציירתי עוגות יום הולדת, כי רובם נולדו בחודשים אוקטובר ונובמבר. להקטור כתבתי שאני אוהבת אותו, שאני רוצה לראות אותו, ולפעמים שיש בינינו ויכוחים - אבל זה חלק מהחיים".
היכן נמצא היומן שלך?
"אחרי 50 יום הודיעו לי שאני עוברת למקום אחר. זה היה שלושה ימים לפני השחרור. השובים הלבישו אותי בשמלה שחורה ארוכה, וביקשתי להיכנס לשירותים. החבאתי את הדפים מתחת לבית השחי, אבל כשיצאתי משך אותי אחד המחבלים והכל נפל החוצה. הוא לקח גפרורים, ושרף את הכל מול העיניים שלי. בתקופה האחרונה אני משחזרת את המכתבים, ואולי בעתיד הם יהפכו לחוברת קטנה שאתן לבני המשפחה".
המאבק לשחרורה של אופליה הגיע עד לארגנטינה בזכות אחיינה, הרנן פלר, שדרן כדורגל יהודי ארגנטינאי, שבמוקדמות המונדיאל דרש לשחרר את החטופים, וביניהם דודתו.
הקטור: "הכל התחיל אחרי שהגעתי לניר עוז בפעם הראשונה, לפני קצת יותר משנה. עמדתי מול הסטודיו והמחסנים ובכיתי. מכל התמונות המשפחתיות נשארו רק שתיים, שהיו אצלנו בטלפונים. אחת מהחתונה שלי ושל אופליה, והשנייה עם הילדים בארגנטינה"
בכל התקופה שלך בעזה, האמנת שתחזרי הביתה אחרי כמעט חודשיים?
"היו מקרים שבהם חשבתי שלא אשרוד, אבל תמיד היה אצלי אור קטן שנתן לי תקווה. כשהוציאו אותי מהבית, העבירו אותי לבית חולים בחאן יונס, ושם פגשתי לראשונה חטופות ישראליות מניר עוז. ראיתי את עדה שגיא ואת דיצה הימן. אחרי כמה ימים, בפעימה החמישית, שוחררנו ביחד".
"לקום באמצע הלילה, באפלה. לדמיין את גופך המבקש מרווח להתרחב בו. ואז מתעוררת בי הנאה מלראות את דמותך ומלתת לעיניים שלי ללטף אותה עוד פעם ועוד פעם. אני חוזר על אותה פעולה עד שהעור שלך קולט את המסר"
אופליה והקטור ממוקמים היום בנגב, כ־50 ק"מ מעזה. כמה ימים לאחר ששוחררה ב־28 בנובמבר 2023, מינהלת החטופים העבירה אותם לעזריאלי פאלאס, דיור מוגן ביישוב הקהילתי להבים. הדירה שלהם מרשימה ורחבת ידיים. מטבח צחור, סלון בהיר ומרפסת גדולה שעליה תלוי דגל צהוב. הוא לא היחיד - גם על המרפסות ממול תלויים דגלים וסרטים צהובים, שהפכו לסמל הקורא להחזיר את כל החטופים. אף שהם רחוקים מחברי הקיבוץ, שרובם שוהים בדיור זמני בקריית גת, נמצאות איתם במקום גם יפה אדר ונורית קופר, שורדות שבי מניר עוז.
הקטור יושב על כורסה אפורה, ואופליה על כיסא לצידו. שניהם מתנהגים כמו צעירים מאוהבים שהכירו אתמול. הם מחזיקים ידיים, מחייכים זה לזו, ומדי פעם אופליה מגניבה נשיקה ארוכה על מצחו של הקטור. היא מתגאה בבעלה, שעבר טלטלות רבות בשנה וחצי האחרונות, ומציגה בהתרגשות שני שולחנות קטנים המצופים בפסיפס, שאותם הספיק ליצור במהלך השהות בדיור המוגן.
איך שמעתם לראשונה על רעיון התערוכה?
הקטור: "אני חושב שהכל התחיל אחרי שהגעתי לניר עוז בפעם הראשונה, לפני קצת יותר משנה. עמדתי מול הסטודיו והמחסנים ובכיתי. מכל התמונות המשפחתיות נשארו רק שתיים, שהיו אצלנו בטלפונים. אחת מהחתונה שלי ושל אופליה, והשנייה עם הילדים בארגנטינה. גם חלק מהבית ומהמרפסת נשרף, אבל אנחנו עדיין אחד מששת הבתים היחידים בניר עוז שלא נחרבו לגמרי.
"כשהגיעה אלינו ג'ואל ממינהלת החטופים, שמלווה את המשפחה מההתחלה, התברר לנו לראשונה שמס רכוש לא יכולים לפצות אותנו על האמנות שיצרתי במשך 30 שנה".
אופליה: "המחבלים לא רק שרפו את העבודות, הם גם לקחו יצירות שהיו תלויות בבית, אחת מהן עם דמותה של נכדה שלנו".
הקטור: "יום אחד חלמתי שצה"ל מפגיז בית בעזה, ואז בין ההריסות מוצאים את העבודות שגנבו ממני".
כדי לנחם מעט את נפשו הכואבת של הקטור, במינהלת עלה הרעיון לנסות לשחזר את היצירות על בסיס כ־40 תצלומים שתיעדו אותן. הם פנו לנשיא שנקר, פרופ' שיזף רפאלי, שהתלהב מהרעיון ורתם אליו את מרכז פרמטר, הזרוע הטכנולוגית המתקדמת של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. בראש המרכז עומד האמן אופיר ליברמן, שהציע לשדרג את הרעיון הראשוני.
"הבנתי מייד שהפוטנציאל הוא לעבוד עם רעיונות של תקומה, יצירה של מציאות חדשה, שהטכנולוגיה יכולה להיות חלק מתפיסה של שיקום", הוא אומר. "הצילומים שתיעדו את היצירה של הקטור הספיקו כדי לאמן מודל שיוכל ללמוד את הסגנון שלו. זה ללמוד צבע, טכניקה ועוד הקשרים. רצינו לייצר ערכים שדומים ליצירה של הקטור, ולהיות הקול האמנותי שלו.
"בזמן שאימנתי את המודל, קיבלתי את המכתבים שהקטור כתב לאופליה כשהיתה בשבי. הזנתי את המכתבים לצ'אט GPT, והוא תרגם אותם מספרדית. מהמכתבים עלה הלך הרוח של הקטור באותם הימים. הם מדברים על ייאוש ותקווה, כעס והזדמנות, ועל רגעים קטנים ופיוטיים".
הקטור, איך הגבת לחזון של אופיר?
"בהתחלה הייתי סקפטי, כי לרוב אנשים מחפשים איך לעשות רווחים. אבל זו תערוכה שנוצרה למען נשמה של בן אדם".
אופליה: "מאוד התרגשנו כשאופיר דיבר איתנו. הם לקחו מאיתנו צילומים שהיו בטלפון, ובמקביל הקטור ואני עבדנו על יצירה פיזית, הראשונה שלנו אי־פעם. עשינו אותה כאן, בסטודיו של הדיור המוגן".
הפסיפס שיצרו שניהם מרהיב ביופיו, ומתאר את ההווי של ניר עוז לפני 7 באוקטובר. בפסיפס נראים חברי הקיבוץ רוקדים, מנגנים באקורדיון ועם סלי פירות בידם. מסביב מופיעים בתים עם רעפים אדומים, ושפע של עצים מוריקים. האווירה העולה מהיצירה משדרת ערגה לימים עברו. "הקטור הוא זה שהחליט שנעשה יום בחיי הקיבוץ", אומרת אופליה. "זה פסיפס אופטימי שמסמל חיים".
הקטור: "עבדנו כמעט שלושה חודשים על היצירה, והיא נקראת 'הומאז' ליוחנן סימון', שהיה אמן ציורי קיר ידוע. פגשתי אותו בארגנטינה כשהייתי בן 11. זו היתה עבודה שרציתי לעשות בהתחלה עם תלמידות מעין השלושה, ובגלל המלחמה זה לא יצא".
אתה מרוצה מהתוצאה?
"כשראיתי את התוצאות בפעם הראשונה, חשבתי שזה נס. כאילו אני עשיתי את העבודות. הרגשתי שלבינה המלאכותית יש נשמה. תוך כדי העבודה, אמרתי לאופיר שאני מרגיש שהפוגרום בניר עוז מזכיר לי את היצירה 'גרניקה' של פבלו פיקאסו, וביקשתי לשלב את ההשפעה שלה בחלק מהעבודות. היצירה שלו מתארת את הפצצת העיר גרניקה שבספרד בידי הנאצים, וכמה מהעבודות בתערוכה נשענות גם עליה".
שמתי לב שיש הבדל בין הגוונים שבהם השתמשת בעבר לבין הצבעים החמים שיצרה הבינה המלאכותית.
"אני אוהב את הצבעים האלה, כתום ואדום, כי הם מזכירים אימפרסיוניזם לטיני. אני מעריך שהגוונים חמים יותר בגלל התוספת של הרגש שעולה מהמכתבים".
"28.11.2023. אהבתי כבר לא שייכת לי. היא אבדה. אלפים רבו כדי לגלות את החיוך שלה, את הליטוף החם שלה. היום הוא יום חג. מיליונים יודעים מי היא. גם אני יודע, ואני ממשיך בדרך. אני מקווה למצוא את אופליה, אותה אישה שגזלו ממני"
ביום חמישי שעבר, בגלריה רוזן של שנקר, אופליה והקטור נראו נרגשים עד דמעות. הפואייה היה מלא עד אפס מקום. בני משפחה, חברי קהילת ניר עוז, וגם שורדת השבי עדה שגיא. קולה של אופליה רעד כשהודתה לנוכחים. "'יפה' זו לא מילה", היא הביטה סביבה על העבודות. "זה כל כך עמוק. תודה לחברים, למשפחה, למשפחת ניר עוז שאנחנו אוהבים מאוד, ושלא רואים אותנו כי אין לנו בית. אין לי מילים יותר. תודה".
גם ראש מינהלת החטופים, השבים והנעדרים במשרד הראש הממשלה, אל"מ (מיל') ירון כהן, התלהב כשהפרויקט יצא אל הפועל. "התערוכה היא מרכיב נוסף בתהליכי השיקום של השבים ומשפחותיהם, וזהו חלק מתהליך הריפוי המיוחל", הוא אמר. "צעדנו לאט עם הקטור ואופליה, וחיברנו את הקצוות כדי להוציא את הרעיון המבורך אל הפועל. לצד הכאב והאובדן, התערוכה הזו מבטאת גם תקווה ואהבה. אנו נושאים תפילה לשובם המהיר הביתה של כל החטופים".
אופליה: "13 מהחטופים שעוד בשבי הם תושבי ניר עוז. בכל יום אני מסתכלת לשמיים ואומרת לירח שיביא את כולם. אני שומעת כיצד מדברים לא יפה על משפחות החטופים. איך אפשר? אני לא מצליחה להבין מה עובר להם בראש"
יום פתיחת התערוכה גרם לאופליה ולהקטור להרגיש שהם נולדו מחדש. עבורם זה היה מפגש לא שגרתי בין הסיפור הכואב, הזיכרונות והאהבה לבין טכנולוגיה המדמה חשיבה אנושית. הם התעכבו ליד שתי יצירות פסיפס, היחידות שחולצו מביתם. "אני קורא להן 'אבסטרקט גיאומטרי'", אמר הקטור, תוך שהוא מתקדם לאיטו למרכז האולם, שבו הונח גם קטע מוזאיקה קטן שהיה מוטבע במרפסת הבית שהושחתה. הדמעות זלגו קלות מעיניו, ואופליה ניגבה אותן בעדינות.
מתי ביקרת לראשונה בניר עוז?
אופליה: "הייתי שם בפברואר 2024, כשנשיא ארגנטינה, חאבייר מיליי, הגיע עם נשיא המדינה יצחק הרצוג. לא ידעתי איך אגיב למראה הקיבוץ והבית, אז הגעתי לפניהם עם פבלו ונטלי. כבר בכניסה לקיבוץ היתה לי מועקה קשה בבטן, ורעדתי כשהגענו אל הבית. הדם שלי עדיין היה על הרצפה. ראיתי את החורים שעשו הכדורים של המחבלים, והכל היה הפוך.
"המחבלים גנבו תכשיטים, בגדים, ספות, טלוויזיות. זה היה נורא. בכיתי כל הזמן. אחר כך עשיתי סיבוב כדי לראות מה קרה לשאר בתי הקיבוץ, והכל היה שחור והרוס. ראיתי גם את הדרך שממנה העבירו אותי לעזה, ואת החור בגדר שעשה הטרקטור".
תרצו לחזור לגור שם?
אופליה: "לא".
הקטור: "זה מוקדם לשאול. נדבר כשיבנו את הבתים מחדש. לדעתי זה ייקח חמש שנים. אני ריאליסט. כמה פעמים עוד אעבור בית? לא בא לי לבנות עוד אחד".
אופליה: "דיברנו על זה בינינו, ואנחנו לא יודעים איפה נהיה ומה יהיה המצב שלנו. גם כשאנחנו בלהבים, אנחנו מרגישים חברי קיבוץ ניר עוז".
את יודעת מה קרה למחבלים שחטפו אותך?
אופליה: "דמיאן, הבן הצעיר שלנו, אמר לי שצה"ל הרג אחד מהם. לי אין מושג. הראו לי תמונות של מחבלים, וזיהיתי רק את הרופא שניתח אותי בעזה. יותר מחיסול המחבלים שחטפו אותי, חשוב לי שכל החטופים יהיו בבית. אני עדיין בוכה מהמחשבה שהם שם. בקושי החזקתי מעמד 53 יום, אז להיות שם 600 ימים? זה לא נתפס.
"מאוד התרגשתי כשעידן אלכסנדר חזר, ואני רוצה את כולם ככה. בערך 13 מהחטופים שעוד נמצאים בשבי הם תושבי ניר עוז. בכל יום אני מסתכלת לשמיים ואומרת לירח שיביא את כולם. אני שומעת כיצד מדברים לא יפה על משפחות החטופים. איך אפשר? רע לי כשאני שומעת ביקורת על אמא של עידן אלכסנדר, או על אמא של דוד ואריאל קוניו. הארץ התהפכה. מי שמדברים ככה, זה כי לא מדובר בבן שלהם או בבעל שלהם. אני לא מצליחה להבין מה עובר להם בראש".
tala@israelhayom.co.il
