עמית סוסנה: "המחבלים תלו אותי הפוך מול החטופים, חשבתי שאני האדם הכי חסר מזל בעולם"

עמית סוסנה, ניצולת שבי החמאס שעברה 55 ימי סיוט הכוללים עינויים ותקיפה מינית, הוכרה כאחת משמונה נשים פורצות דרך בעולם, וזכתה בפרס היוקרתי "נשים אמיצות" לשנת 2025, מטעם מזכיר המדינה האמריקני.

בטקס מרגש בוושינגטון, בו קיבלה את הפרס מידי הגברת הראשונה מלאניה טראמפ, שיתפה סוסנה בפער העצום בין תחושותיה בשבי: "חשבתי שאני האדם הכי חסר מזל וחסר אונים בעולם", לבין עמידתה היום כקול בינלאומי חשוב במאבק נגד אלימות מינית במלחמה. בעדותה המצמררת היא חושפת כיצד מחבלים תלו אותה הפוך, איימו על חיי חטופים אחרים, וכיצד חברותה עם שותפיה לשבי, במיוחד עם לירי שהצילה את חייה, סייעה לה לשרוד את התופת. 

את הפרס העניקה לסוסנה הגברת הראשונה של ארצות הברית, מלאניה טראמפ, בטקס חגיגי שנערך אתמול (שלישי) במחלקת המדינה בוושינגטון, בהשתתפות מזכיר המדינה מרקו רוביו.

בשיחה עם "ישראל היום", מספרת עמית סוסנה, כי לא יכלה לתאר לעצמה, ברגעים הקשים והנמוכים בשבי, כי תזכה להיות בטקס מרגש כל כך, במעמד עוצמתי, בו המעצמה החזקה בעולם מכירה בה ובמה שהיא מייצגת.

המבט החם של מלניה

"רוב הרגעים חשבתי שאני לא אצא משם. עברתי שם כל כך הרבה זוועות בלתי נתפסות. התקיפה המינית. העינויים. חשבתי שאני האדם הכי חסר מזל וחסר אונים בעולם. שם לא הרגשתי שאני אמיצה. עשיתי מה שאני יכולה כדי לשרוד", סיפרה.

סוסנה תיארה את תחושותיה במעמד הייחודי, על רקע השליחות שלקחה על עצמה: "מלאניה טראמפ ומזכיר המדינה כיבדו את נוכחותם בטקס. הרגשתי שהקשב בטקס הוא סביבי. אני רואה את עצמי כמייצגת של המדינה והחטופים. עם כל הדברים שקורים בעולם, ועם כל מה שמטריד את אמריקה הגדולה, הם שמים את מה שהחטופות והחטופים עוברים ועברו במרכז".

מלאניה טראמפ אמרה לך משהו?  
"מאלניה לא נוטה לדבר בפומבי. אבל היא שלחה אליי מבט חם בעיניים. הרגשתי את ההתרגשות שלה. את הכאב. את האמפתיה".

תיארת מקודם שלא האמנת שתצאי מהמקום החשוך בעולם, מה עשית שם, בעזה, כדי לשרוד?
"נשענתי על לירי, קית, אביבה, אגם. הם שהו איתי בשבי. הרגשתי חיבור גדול עם קית. סיפרתי לו הכל מייד. ברגע שראיתי אותו. הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליו. סיפרתי לו על התקיפה המינית שעברתי". 

"אני הגעתי אחרונה לדירה שבה שהו שאר החטופים. הם קראו לי מהחדר והתעללו בי ועינו אותי במשך שעות. תלו אותי הפוך. אולי הם רצו להראות לחטופים האחרים את הכוח שלהם. להזהיר אותם. אולי זה בגלל המאבק שלי בשדה. הם טענו שאני קצינה. ולכן אני עוברת את ההתעללות. הם קראו להם אחד אחד. לראות אותי תלויה הפוך. לא דיברתי על זה כל עוד הם היו בשבי. פחדתי לסכן אותם".

"לפעמים אני מבינה כמה שאני אמיצה"

קולה של עמית נשבר. בכייה נשמע גם ממרחק אלפי קילומטרים. גם כעבור שנה וחצי התיאורים האלה קשים לה מנשוא.  

"שלושה ימים אחר כך לא נתנו לנו לדבר ביננו. שלא ינחמו אותי או ירגיעו אותי. המחבלים ששמרו עלינו היו פסיכופתים. מטורפים. אחרי העינויים הם אמרו לי: 'יש לך ארבעים דקות להתוודות שאת קצינה. אם לא אנחנו הורגים אותם'. לירי אמרה, הם ככל הנראה לא רוצים להרוג אותך, כשהבנו שאולי זה רציני, לירי שאלה אם אני רוצה שנמסור משהו למשפחה שלי. בכיתי שאני לא רוצה למות. ביקשתי מלירי שתשכנע אותו שאני לא קצינה. היא לא הכירה אותי לפני. בסך הכל יום אחד היינו יחד. והיא הצליחה. היא הצילה אותי".

"אחרי זה, כל פעם נדרשתי לנקות שירותים. לטאטא לנקות. דאגו להשפיל אותי כל הזמן ולהזכיר את זה שאני קצינה. הפחד היה שם כל הזמן. פחד שיאנסו אותי שוב. שיענו אותי. היו חקירות. המחבל איים לחשמל אותי. בתוך כל הזוועה הזו, מצאנו את הכוח אחר בשני".

ואת עדיין לא מבינה כמה שהפרס מגיע לך?
"אני לפעמים מבינה כמה שאני אמיצה".

"הראשון ששמע על האונס היה קית'"

איך התחושה שישראל חזרה ללחימה, כאשר יש חטופים מאחור?
"מאד קשה. כשסיימתי את הטקס פתחתי חדשות והתעדכנתי במה שקורה, על כך שהייתה חגורת אש ברפיח. אני הייתי שם בשיא הלחימה בחודשיים הראשונים. גרתי בשדרות ואני מכירה טילים. וזה לא דומה למה שקורה בעזה. זה פחד. ותמיד יכולות להיות טעויות. הבית כולו רועד. חלונות מתנפצים. הם מבקשים ממך לשים בגדים של ערבייה למקרה שנצטרך לברוח. את שומעת את המטוס, את עוצמת עיניים ומבקשת שלא יפגע בך".

"אני לא מומחית בביטחון. ולא יודעת מה השיקולים. אבל יודעת מה אני הרגשתי שם. ויודעת שהם מרגישים פחד. ששוב אנשים השתחררו והם נשארו מאחורה. אני מקווה שהם יודעים שאנחנו עושים הכל כדי לשחרר אותם. להביא אותם הביתה".

ניסית לדבר עם אנשי ממשל? שידחפו לשחרור חטופים?
"אמרתי בנאום שלי, שצריך להחזיר את החטופים הבייתה כמה שיותר מהר. שאנחנו הולכים לחגוג חג פסח שני- חג החירות, כשהם עדיין שם, עוברים עינויים במנהרה. בחשכה. הנשים שקיבלו את הפרס, שמגיעות ממדינות שעוברות זוועות ולנשים אין כוח. כמו דרום סודן. סרי לנקה. הן אמרו שהן תומכות בי. שהו מבינות כמה זה קשה. הן אמרו שהן מקוות שכל החטופים יחזרו הבייתה. הרשיתי לעצמי לבכות לידן. להתפרק".

"מאז שיצאתי עם הסיפור שלי, שיתפו אותי הרבה נשים על האלימות המינית שחוו, אם יש אישה שחוותה אלימות מינית, שלא תתבייש, שתספר, אפילו רק לאדם הקרוב לצידם. כדי להוריד מעצמן את הנטל. ההחלטה שלי בשבי הייתה, כשידעתי שהאונס הולך לקרות, הבטחתי לעצמי שאני אספר. זה היה יותר מידי קשה. יותר מידי נורא. לא יכולתי לשאת את זה. והחלטתי שאני עוד אדבר. הראשון ששמע ממני היה קית. ואז סיפרתי לכל העולם".

בשם הנשים

בדבריה בטקס אמרה עמית: ״אני מקבלת את הפרס בשם הנשים שלחמו במלחמה, ובשם הנשים שסבלו בשבי - שמצאו כוח זו בזו, עוזרות זו לזו לשרוד את הבלתי נתפס״.

מאז שחרורה, עמית פועלת לקידום המאבק להחזרת החטופים ומדברת בגלוי על האלימות המינית הקשה שחוותה בשבי. עדותה האמיצה, כולל זו במועצת הבטחון באו״ם הפכה אותה לקול בינלאומי משמעותי במאבק לחשיפת השימוש באלימות מינית כנשק במלחמה. חשיפתה הובילה נשים נוספות לצאת לאור עם סיפורן, והעלתה את הנושא לסדר היום הבינלאומי.

לאחר טקס הענקת הפרס, תצטרף סוסנה לשאר הזוכות בתוכנית המנהיגות הבינלאומית למבקרים (IVLP) – תוכנית הדגל של מחלקת המדינה האמריקאית, שנועדה לפתח שיתופי פעולה עם נשים מובילות בתחומי זכויות אדם, משפט, חברה וקהילה.