התרגשות קלה אוחזת בקרוואן הצנוע שבמכון וינגייט. מלכת הג'ודו הישראלית רז הרשקו וחברתה גאיה בר אור, כוח עולה בענף, מספרות לי שמכאן הן ממשיכות לקיבוץ גזר. "יש לנו בית ריק, כי ההורים שלי בשווייץ", מסבירה גאיה. "נהיה בבריכה, נכין לנו משהו טעים לארוחת שישי ונהנה מערב שקט וביתי, כמו שאנחנו אוהבות".
"אולי נראה סרט טוב או סדרה?" מציעה רז. "תקשיב, אנחנו מתות על לגו. מאוד אוהבות לבנות. זה כיף אדיר".
סולידי משהו.
"כן, זה משהו שמאוד מחבר בינינו. יש לנו אהבה גדולה והתאמה זוגית נהדרת ברצונות שלנו, במאוויים. זה לא רק שאנחנו באותו ספורט, אנחנו מאוד מבינות זו את זו".
יום שישי בצהריים, ורוב הספורטאיות אורזות את עצמן לסוף שבוע בבית או למחנה אימון בחו"ל, שיחל למחרת. רז (27) מביאה לכולן סנדוויצ'ים, דואגת להן כמו אחות גדולה.
"אני גרה בנתניה אצל ההורים, אבל לפעמים גם נשארת כאן, עם גאיה", מסבירה הג'ודוקא שהפליאה בביצועיה במשחקים האולימפיים בפריז בקיץ הקודם, שבהם זכתה במדליית הכסף לאחר שהפסידה בגמר לביאטריס סוזה הברזילאית.
בת הזוג גאיה, שנמצאת כרגע באימון, היא ג'ודוקא צעירה (21) ומוכשרת, שלאחרונה החלה לקטוף מדליות באליפויות שונות, הבולטת שבהן היא מדליית ארד באליפות אירופה עד גיל 23. היא מתחרה בקטגוריית המשקל עד 70 ק"ג, וזו השנה הראשונה שלה בנבחרת הבוגרת. כדי לזכות בכרטיס הנכסף לאולימפיאדה, היא תהיה חייבת לעבוד קשה.
"מצאתי עוגן"
הקשר הרומנטי בין השתיים מתקיים, לדבריהן, רק מחוץ לאימונים ולתחרויות. "מההתחלה ידענו שנצטרך לעשות הפרדה מוחלטת בין האהבה שלנו לבין האימונים, מחנות האימונים והתחרויות", אומרת גאיה. "הפסקנו גם להיות פרטנריות באימון".
רז: "היו חששות בנבחרת בקשר לזה, ברור, כי פתאום יש שתי ספורטאיות שהן זוג בחיים האישיים, אבל לנו זה תמיד היה ברור שיש הפרדה טוטאלית, מוחלטת, בין שני הדברים".
גאיה: "הרבה פעמים, בתוך האימון, אני שוכחת שרז שם. כל אחת מאוד מרוכזת באימון שלה. גם במחנות אימון בחו"ל אנחנו לא ישנות באותו החדר. זה ברור. לפעמים כשאני רואה, נניח, קרבות שרז עושה, או שהיא רואה את שלי, אנחנו יכולות לתת פידבק, אבל רק כשאנחנו יחד אחרי האימון".
רז: "אנחנו לא שמות את זה בפרונט. ברור שכולן יודעות, אבל אנחנו מאוד מקפידות לא להביא את הקשר האישי שלנו לאימונים".
ואילו תגובות אתן מקבלות מבחוץ?
רז: "קודם כל, אני חושבת שעדיין, כשאומרים למישהו 'ג'ודו נשים', תמיד יהיו תגובות של צחוק. 'אה, זה ספורט גברי, היא בטוח אבו גבר, היא בטוח לסבית'. יש סטיגמה כזאת על נשים בספורט בכלל. קצת קשה לאנשים לחשוב שאפשר להיות מדליסטית אולימפית ועדיין להיות מי שאת בצורה הכי מדהימה שיש. זה עדיין לוקה בחסר בחברה שלנו, אבל אני לא מתכוונת לשנות את זה".
גאיה: "אנחנו לא שמות את זה בפרונט. ברור שכולן יודעות, אבל אנחנו מאוד מקפידות לא להביא את הקשר שלנו לאימונים במחנות בחו"ל. אנחנו לא ישנות באותו החדר. אנחנו יכולות לתת זו לזו פידבק, אבל רק אחרי האימון"
גאיה: "לא קיבלנו תגובות לא נעימות בפן האישי, וגם באינסטגרם לא קיבלתי תגובות שליליות".
רז: "כן, אבל תמיד יהיו תגובות כאלו ואחרות. כשזכיתי במדליית כסף באולימפיאדה בפריז הייתי על גג העולם - ועדיין, היו תגובות מאוד חשוכות: 'מי זו השמנה הזאת? מה, היא בסומו? מה, זה גבר?'. יכול להיות שברגע מסוים זה פגע, אבל בסדר - זו מי שאני. אני הולכת לישון עם עצמי בלילה וקמה עם עצמי בבוקר. מי שלא טוב לו, יום טוב לו.
"לפני הכל אני בן אדם. רז הרשקו. לפני שאני ספורטאית אולימפית. לפני שאני ג'ודאית. לפני שאני בזוגיות עם אישה. ואני חושבת, לאו דווקא בקטע של הלהט"בים, שזה עניין של קבלה של החברה, לראות אישה חזקה עצמאית, בין שהיא עם שרירים ובין שלא, שהיא מסוגלת לעשות ספורט ולהיות טובה. אנשים עדיין מזלזלים בזה, אומרים 'אה, זה ספורט נשי'. אבל הנה, תראו, יש לנו הצלחות כבירות".
שלא כמו ספורטאים רבים שהחליטו לפרוש אחרי שהעפילו לגמר אולימפי, לרז היה ברור שהיא ממשיכה ושועטת קדימה כל הדרך לאולימפיאדת לוס אנג'לס (2028). "האש שבי לא כבתה", היא אומרת. "להפך, היא בוערת בחוזקה. יש לי עוד מה לתת, יש יריבות שעוד לא ניצחתי (כמו סוזה הברזילאית; ע"נ). אני לא חושבת שהגעתי לפיק שלי או, חלילה, לסוף שלי".
ובכל זאת, אחרי השיא הגדול היא חשה צורך דחוף במזור לנפש ולקחה חודשיים חופשה אחרי האולימפיאדה. לא דבר של מה בכך לספורטאית ברמה שלה. "הייתי חייבת לנוח", היא מסבירה. "זה היה כדי לתת לעצמי רגע להירגע לפני שנכנסים לסחרור הזה שוב".
הרשקו ידעה סחרורים רבים בחייה האישיים, וגם כספורטאית. בגיל 4 אמהּ לילך (אחותו של שני הרשקו, המאמן הלאומי של נבחרות הנשים והגברים בג'ודו; ע"נ) כבר זרקה אותה למזרן הג'ודו במועדון של אחיה.
"כל אחד במשפחה היה בג'ודו, לא היתה אצלנו ברירה. בהתחלה שנאתי את זה. ממש. אני הייתי הבת היחידה בחוג, וגם הייתי קצת שמנמנה, ולא רציתי ולא היה לי כיף, אז פרשתי בכיתה ג'. אבל אמא שלי הצליחה, בעזרת מניפולציות עם המאמן שהיה לי אז, להחזיר אותי".
במקביל, בבית הספר, היא סבלה מהקנטות ומלעג. "שם היה יותר קשה", היא מספרת. "אני זוכרת שעמדתי בברזיית המים, וילדים פנו אלי לפעמים בלשון זכר בכוונה. הייתי קצת... טוב, עדיין, אני מתחרה בקטגוריית המשקל הכי גבוהה, 78 פלוס - אבל אז הייתי ילדה שמנמנה עם משקפיים, התלבשתי קצת כמו טומבוי, היה לי שביל באמצע, שיחקתי כדורגל, והייתי - אוי אוי אוי - בג'ודו. היה לי את כל הילקוט כדי לתת לגיטימציה לילדים לרדת עלי".
איך התמודדת עם זה?
"הייתי הולכת לשירותים ועושה שם נשימות ועוד נשימות כדי לא לפרוץ בבכי. ותמיד היו לי ההורים שלי (איציק ולילך; ע"נ), שאמרו לי 'רז, תהיי מי שאת, תלכי אחרי הלב, ואם יש לך חלום - עופי עליו'. זה מאוד חיזק אותי, והם נתנו לי כלים לחיים, אבל זה לא תמיד עבד כשהייתי בסערת הקנטות".
היא מעידה על עצמה שהיתה מופנמת, ביישנית. את רוב הקשיים הרגשיים שמרה לעצמה. לא שיתפה אחרים. "בגיל 14 וחצי זכיתי באליפות ישראל לבוגרות. הייתי הכי צעירה שזכתה, ואז נפל לי האסימון שאני טובה בזה, שאני דווקא כן אוהבת את זה, שזה העוגן שלי. אבל בגלל שידעתי שיש לי פוטנציאל טוב הייתי בכיינית, ותרנית, עיגלתי פינות, וגם סבלתי רגשית.
רז: "הכל לקחתי פנימה. הייתי עם עצמי - וגם פגעתי בעצמי. רציתי שהכאב הנפשי שלי ייצא החוצה, אז לקחתי גומייה משרדית כזאת והצלפתי בה חזק על היד, עד שראו סימנים. הכאב הזה חיפה על מה שהיה אצלי בפנים"
"בכיתה י' עברתי לפנימייה בווינגייט, והיה לי קשה. היו לי המון פערים בחיים. מצד אחד הייתי אלופת אירופה עד גיל 18 וזכיתי במדליות בתחרויות אחרות, מצד שני לא תמיד עמדתי בציפיות שלי מעצמי ובציפיות של המאמנים שלי, והבנתי שכישרון זה לא הכל בחיים ושאני צריכה לעבוד קשה.
"אז הייתי כל היום בג'ודו ובטיסות, פספסתי בית ספר וחברים וטיולים. הרגשתי במצבים מסוימים שיש לי תהום מתחת לרגליים, אבל לא שיתפתי אף אחד. הכל לקחתי פנימה. הייתי עם עצמי - וגם פגעתי בעצמי. רציתי שהכאב הנפשי שהרגשתי בפנים ייצא החוצה, אז לקחתי גומייה משרדית כזאת והצלפתי בה חזק על היד, עד שראו סימנים. לפעמים הכאב הזה חיפה על מה שהיה אצלי בפנים, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא עוזר, וזה לכמה שניות".
בסופו של דבר, בצעד חכם, היא פתחה הכל. "כשהייתי עם הגב אל הקיר, הבנתי שאני צריכה לשתף במה שעובר עלי. פניתי לשני, המאמן שלי, התחלתי שיחות עם הפסיכולוג של הנבחרת, ולאט־לאט נפתחתי ודיברתי וקיבלתי כלים להתמודד עם הדברים הקשים. בסוף מצאתי את הפינה שלי, את העוגן שלי, על מזרן הג'ודו. הרגשתי שאני יכולה להיות שם מי שאני".
מתוך הקושי העצום, רז הצליחה להגיע להישגים כבירים - וגם למצוא את אהבת חייה. זה קרה לה אחרי פרידה קשה מחברתה הקודמת. "גאיה היתה שם בשבילי", היא מספרת. "היא תמכה והקשיבה, והרגשתי שהיא נפתחת, אז נפתחתי הרבה יותר. הרגשתי שכל מה שהכרתי עד עכשיו לא משתווה אליה, והיא בעצם הדבר האמיתי והכי טוב שקרה לי".
"הלב תמיד מנצח"
גאיה נולדה וגדלה ביישוב בית חשמונאי, בת בכורה מבין ארבעה. גם אותה ההורים זרקו למזרן הג'ודו כבר בגיל 4, והיא מעידה על עצמה שהיתה "היפראקטיבית כזאת". שלא כמו רז, היא אהבה ג'ודו מהרגע הראשון, ולימים הגיעה לפנימייה בווינגייט ומייד התחברה למקום. "אני מרגישה שדרך הג'ודו התבגרתי יותר מהר", היא אומרת. "זה מגדל אופי. להיות ספורטאי זה אופי מיוחד. יש הרבה כישלונות שצריך לקום מהם, ואתה חייב להיות בהתמדה וברצינות כבר בגיל צעיר".
"הכרנו טוב יותר כשגאיה היתה הפרטנרית שלי באימונים, שנה לפני האולימפיאדה בפריז", ממשיכה רז. "זה אומר שהצמידו לי אותה, כי היא טובה ויכולה לתת לי קונטרה באימונים. היא נתנה לי הרבה, והיו לי איתה קרבות קשים באימונים".
גאיה: "גם אני הפלתי אותה, לא רק רז אותי!".
רז: "זה קירב בינינו. הכרנו טוב יותר. לאט־לאט התחילה להיבנות בינינו גם חברות שמעבר לספורט, לאימונים המשותפים. נוצרה בינינו תקשורת מאוד פתוחה, משתפת".
גאיה: "באותה תקופה ההורים שלי יצאו לרילוקיישן של אמא שלי, לוטמית, בשווייץ. היא עובדת בחברת תרופות, ואבא שלי, מיכאל, הוא מורה. היה לי ממש קשה להישאר לבד.
לא יודעת למה, אבל פניתי עם הקושי הזה לרז. הרגשתי שהיא ממש איתי, בגובה העיניים, שיש לי אצלה אוזן קשבת. הקשר שלנו התחיל מהאכפתיות שלה ומהכתף התומכת שכל הזמן היתה שם בשבילי. זה פשוט קרה לנו באופן טבעי".
רז: "אני חושבת שעדיין, כשאתה אומר למישהו 'ג'ודו נשים', יהיו תגובות של צחוק. 'אה, זה ספורט גברי, היא בטוח אבו גבר, היא בטוח לסבית'. יש סטיגמה כזאת על נשים בספורט בכלל. זה עדיין לוקה בחסר בחברה שלנו"
זו האהבה הראשונה שלך?
"כן. אני זוכרת שסיפרתי על רז לאמא שלי, ואבא שלי נעלב שלא סיפרתי לו קודם. זו היתה הפעם הראשונה שבעצם יצאתי עם זה שאני נמשכת לנשים. אף אחד לא שאל אותי על זה לפני כן, אף פעם לא לחצו, אבל אמא שלי כבר ניחשה את זה שאני עם רז. היא הרגישה.
"רז היתה אצלנו בבית לפני שהם נסעו, הם ראו את הקשר שלנו, וכמובן קיבלו את רז מאוד יפה. ממש חשתי שזה לא משנה אם הייתי מספרת שאני בזוגיות עם גבר או עם אישה. אני חושבת שזה בזכות רז. היא העניקה לי ביטחון מאוד גדול, וזה הפך את זה לקל".
איפה היה הדייט הראשון שלכן?
גאיה: "לא היה דייט מוגדר. פשוט הלכנו אחרי אימון לחוף בהרצליה, כמו שאנחנו אוהבות, קנינו אוכל, עשינו הליכה מהנה וישבנו בים".
הן צוחקות. אני מנסה לברר מדוע. "תראה, היא מאוד מעצבנת לפעמים", מסבירה גאיה. "אבל אני מכילה את זה, וגם אם יש ריב או ויכוח, אנחנו יודעות להתפייס, להשלים, בגלל הפתיחות והתקשורת הטובה בינינו".
רז: "גם לפני שהפכנו לזוג, כשהיינו חברות מאוד טובות, מה שהוביל אותנו זה התקשורת המצוינת שלנו. כל אחת אומרת את מה שהיא מרגישה.זה מאוד חשוב לנו במערכת היחסים שלנו. לא אוגרים ואוגרים ושומרים בבטן, ואז זה מתפוצץ בבום. גם אם זה קשה או פחות נעים, משתפים. האמת היא שבהתחלה מאוד הופתעתי שהפכנו לזוג - בכל זאת, יש בינינו הפרש של שש שנים, אבל הלב תמיד מנצח.
"פתאום הרגשתי שאני רק מחכה לדבר עם גאיה. שיש לי פרפורים בלב. שאני מרגישה עם גאיה מרחב בטוח, מוגן. שהיא לא מזייפת. היא אמיתית. היא גם נתנה לי להרגיש מההתחלה שאני מספיקה, שטוב לה איתי, עם מי שאני. זה המון בשבילי".
היא עוצרת לרגע, עיניה מצטעפות. "ב־7 באוקטובר נפל בבארי חבר מאוד קרוב שלי, סגן יונתן גוטין. הוא היה ג'ודוקא מעולה לפני שבחר בצבא, והמשפחה שלו ממש הפכה להיות כמו המשפחה שלי. הייתי שבורה ועצובה, וגאיה היתה שם בשבילי".
גאיה: "זה שיש מישהי שהיא השראה ומודל של זכיות, של הצלחה, זה עוזר לי, אבל לא יותר מאחרות שגם מסתכלות ולומדות מהדרך של רז. כמו שאחרות מסתכלות על רז או על כל מדליסטית אחרת בהערצה רבה, גם אני כך. אני מקבלת השראה מהנחישות שלה, מההתמדה, לא לוותר".
אתן חלק חשוב ממהפכה נשית בענף.
רז: "זה מדהים, לא? בלי קשר אם זה נשים או גברים, כשנבחרת ספורט ישראלית מצליחה להגיע להישגים כאלו ולהיות מעצמה בעולם - זה משהו שהוא מדהים ומטורף בעיניי. אבל באמת, זו גם הצלחה נשית. כמה מדליות של נשים היו לנו באולימפיאדת פריז? יותר מלגברים. ענבר לניר, אני, שרון קנטור ובנות ההתעמלות האמנותית זכינו במדליות, לעומת תום ראובני, פיטר פלצ'יק וארטיום דולגופיאט. זו מהפכה".
מה דעתך על זה ששני מאמן את שתי הנבחרות, גם את הנשים וגם את הגברים?
רז: "אני חושבת שזה מאוד תורם. אנחנו עושות קרבות גם מול הבנים, וזה דבר שלא היה. הכל מגוון יותר עכשיו. אנחנו נבחרת גדולה, והאווירה מאוד חיובית".
שני הוא גם דוד שלך. זה מורגש באימונים?
"ממש לא. מעולם לא קיבלתי יחס שונה מאחרות כי הוא דוד שלי".
גאיה: "אני זוכרת שסיפרתי על רז לאמא שלי, ואבא שלי נעלב שלא סיפרתי לו קודם. זו היתה הפעם הראשונה שבעצם יצאתי עם זה שאני נמשכת לנשים. אף אחד לא שאל אותי על זה לפני כן, לא לחצו, אבל אמא שלי כבר ניחשה את זה"
רז לא שוכחת גם להודות לספונסרים - אדידס, אופרייט, נסטלה גלידות, play Super, וגם לסוכן שלה, שעובד בהתנדבות. "הוא ממשיך כל הזמן בניסיונות לגייס בשבילי כמה שיותר ספונסרים בימים לא פשוטים בכל מה שקשור לתמיכה בספורט הישראלי", היא אומרת. "הכל כדי שאוכל להגיע כמה שיותר רחוק ולהיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי".
בראש מורם
מאז 7 באוקטובר רז קיבלה לא מעט הודעות אנטישמיות ברשתות החברתיות, וגם במייל האישי. "כתבו לי 'אל תבואי לפריז, נהרוג אותך' וכאלה", היא משתפת. "נלחצתי אולי למאית השנייה, שיתפתי את שני ואת הצוות שלו, והם הרגיעו אותי. היתה גם פעם שאנשים ירדו מהאוטובוס בספרד, כשהיינו במחנה אימון, כי הם לא רצו להיות איתנו. זה מבאס שהם ניזונים משקרים. אבל אנחנו תמיד בגבורה, עם ראש מורם".
נכון להיום, הראש שלהן עדיין לא שם, אבל כבר היו להן, פה ושם, גם שיחות רציניות בנוגע לעתידן המשותף.
אתן מדברות על משפחה? ילדים? להתארס?
רז: "ברור שכמו כל זוג שנמצא ביחד הרבה זמן, מדברים גם על העתיד. כרגע הוא מאוד רחוק, וכל אחת מאיתנו צריכה להתמקד בהווה, בחלום ובקריירה שלה. האם זה נזרק לאוויר? כן, זה קרה. האם יש חלום שנחיה לנצח ביחד ונקים משפחה? התשובה היא כן".
למחרת הפגישה שלנו גאיה טסה למחנה אימון בוולנסיה. רז יצאה בתחילת השבוע לתחרויות במקסיקו ובפרו, ומשם היא ממשיכה ללוס אנג׳לס להרצאות ולביקור בקהילה היהודית. אין ספק, הן עובדות קשה, מאוד. "הייתי מתה לגלוש עכשיו בסרי לנקה", אומרת גאיה. רז צוחקת: "טוב, גאיה תגלוש ואני אהיה בחוף".
בינתיים הן ממוקדות מטרה. "החלום ששתינו נעמוד בסופו של דבר על הפודיום באולימפיאדה בלוס אנג'לס", אומרת רז. "כן, בהחלט", מתערבת גאיה בקריצה, "אבל הקרבות שלי יהיו כמה ימים לפנייך, אז אני כנראה אעמוד שם קודם".
erannavon9@gmail.com
