המאמנים הזרים שנשארו בישראל: "המציאות שונה ממה שרואים בחדשות"

במשך תקופה ארוכה, נבחרת ישראל בג’ודו נחשבת לאחת המערכות היציבות והמצליחות בספורט הישראלי. אבל מאחורי המדליות, הפודיום וההישגים הבינלאומיים, מסתתר סיפור אחר - פחות מדובר, אבל לא פחות משמעותי: הסיפור של המאמנים הזרים שבחרו להישאר בישראל גם כשהמציאות סביבם הפכה מורכבת מאי פעם.

מאז 7 באוקטובר והמלחמה שהתפתחה לאחר מכן, וביתר שאת בתקופה הנוכחית של מתיחות ביטחונית מתמשכת מול איראן, ענף הג’ודו הישראלי נדרש להתמודד לא רק עם אתגרים מקצועיים, אלא גם עם מציאות יומיומית של חוסר ודאות. למרות זאת, בתוך המערכת הזו, יש מי שבחרו להישאר.

המאמנים הזרים, שמגיעים ממדינות שונות ומתרבויות מקצועיות מגוונות, לא רק שלא עזבו, אלא המשיכו להגיע לאימונים, ללוות את הספורטאים מקרוב ולהוביל תהליכים ארוכי טווח. עבורם זו לא רק החלטה מקצועית, אלא גם בחירה אישית.

"ישראל קרובה לסגנון הג'ודו היפני"

אחד מהם הוא צ’רלס צ’יבאנה, שהצטרף לנבחרת הנשים במאי 2022. צ’יבאנה, לשעבר ספורטאי נבחרת ברזיל עם עשרות מדליות בזירה הבינלאומית, הגיע לישראל מתוך עולם ג’ודו שונה מאוד מזה שהוא פגש כאן.

"הגעתי לישראל אחרי שגדלתי במערכת הברזילאית, שהיא יותר קרובה בסגנון שלה לג’ודו היפני", הוא מסביר, "בישראל מדובר בגישה אחרת - יותר בסגנון האירופי. זה לא עניין של טוב או פחות טוב, אלא פשוט שיטות שונות".

לדבריו, ההבדלים אינם בהכרח היררכיים, אלא תפיסתיים. "בברזיל הדגש הוא בעיקר על ג’ודו עצמו, פחות עבודה משלימה בחדר כושר ויותר חזרתיות על הטכניקה. בישראל הגישה שונה, אבל בסופו של דבר שתי השיטות מביאות תוצאות ומדליות, כך שאין דרך אחת נכונה".

בתוך המערכת הישראלית, צ’יבאנה לא ניסה לשנות סדרי עולם, להיפך. "התפקיד שלי כאן הוא לא לשנות הכול, אלא לעזור לספורטאים להשתפר. אני מתמקד בפרטים הטכניים - לחדד, לתקן ולשפר. אם ספורטאי חזק בטכניקה מסוימת, אני לא אנסה לשנות לו אותה, אלא להפוך אותה לטובה יותר".

הגישה הזו משתלבת היטב במבנה המקצועי שנבנה סביב נבחרת ישראל, בהובלת המאמן הראשי שני הרשקו. מערכת שמבוססת על המשכיות, דיוק ושיפור מתמיד.

"הגעתי בזכות ההיכרות עם שני הרשקו"

לצד צ’יבאנה פועל גם המאמן הצרפתי אלן שמיט, שהצטרף מחדש לצוות בשנה האחרונה. שמיט, ספורטאי עבר ברמה עולמית ואחד המאמנים הבולטים באירופה, הגיע לישראל מתוך היכרות מוקדמת עם הרשקו - אך גם מתוך חיפוש אחר אתגר מקצועי.

"הגעתי לישראל מתוך היכרות מוקדמת עם שני הרשקו ועם רמת המקצועיות שלו", הוא מספר, "בפועל גיליתי שהעבודה כאן אפילו יותר מקצועית מאשר בצרפת - פשוט בצורה שונה".

שמיט מצביע על הבדל מהותי במבנה המערכת: "בצרפת יש מערכת גדולה מאוד, עם הרבה מועדונים ומבנים. בישראל הכול יותר מרוכז - פחות מועדונים, אבל כל הספורטאים עובדים יחד במכון וינגייט. זו פשוט שיטה אחרת של ארגון".

"המצב מורכב, אבל אנשים חיים ומחייכים"

אבל מעבר להבדלים המקצועיים, השנים האחרונות הציבו בפני המאמנים הזרים אתגר מסוג אחר לגמרי. לא עוד שאלה של שיטות אימון או בניית תוכנית, אלא התמודדות עם מציאות ביטחונית מורכבת.

"האמת היא שלא חשבתי יותר מדי על המלחמה לפני שהגעתי", מודה שמיט, "הייתי יותר נלהב מהאפשרות לעבוד כאן. אבל כשמגיעים לישראל, מבינים שהמציאות שונה ממה שרואים בחדשות".

החוויה הזו חזרה על עצמה גם אצל בני משפחתו. "אבא שלי הגיע לבקר אותי והתרשם בדיוק מאותו דבר - מצד אחד מדינה במצב מורכב, אבל מצד שני אנשים שחיים, מחייכים ונהנים מהחיים".

לדבריו, דווקא בתוך הקושי מתגלה משהו אחר. "מה שבולט כאן זו האנרגיה החיובית. גם בתקופות קשות אנשים מוצאים דרך להישאר עם חיוך. מבחינתי זו אנרגיה חשובה מאוד, גם לחיים וגם לעבודה".

הגישה הזו באה לידי ביטוי גם באימונים. "אני אוהב להביא הומור, להוריד לחץ. אנחנו צוחקים הרבה, אבל יודעים גם להיות רציניים כשצריך. בג’ודו חשוב לדעת לעבור מהר בין שחרור לריכוז - זו מיומנות מרכזית ברמה הגבוהה".

גם צ’יבאנה מתאר תהליך דומה של הסתגלות למציאות המקומית. "בהתחלה חשבתי שזה יהיה מפחיד ושאולי ארצה לחזור לברזיל. אבל בפועל, כשחווים את זה כאן, זה אחרת".

הוא נזכר באזעקות הראשונות ששמע. "זה מלחיץ בפעם הראשונה, אבל מהר מאוד נכנסים לשגרה - הולכים למרחב מוגן, מחכים כמה דקות, ואז חוזרים. הדבר הכי קשה הוא לעצור אימון באמצע, אבל גם לזה מתרגלים".

לדבריו, הפער בין התדמית למציאות בולט במיוחד. "המשפחה והחברים שלי שואלים אם זה מסוכן להישאר כאן, אבל ביום-יום החיים ממשיכים. מה שרואים בחדשות נראה דרמטי, אבל בפועל השגרה חזקה יותר".

"הם מאוד אוהבים את ישראל"

מי שמסתכל על התמונה הרחבה הוא המאמן הראשי שני הרשקו, שמוביל את המערכת בשנים האחרונות. מבחינתו, התרומה של המאמנים הזרים חורגת הרבה מעבר לפן המקצועי.

"הם הוכיחו לא פעם שיש להם חיבור אמיתי לישראל, בדיוק כמו שאר המאמנים הישראלים", הוא אומר, "הם מאוד אוהבים את ישראל, ומבחינתם זה משהו עמוק ומשמעותי".

הרשקו מזכיר גם את התקופה המורכבת שלאחר 7 באוקטובר. "צ’רלס עבר איתנו את התקופה הזו כאן. אלן היה אמור להגיע מוקדם יותר והוא ממש התעקש להגיע גם תוך כדי תקופה של מבצע. הוא אמר לי ‘אם אתם מתאמנים תחת אש - גם אני אהיה שם איתכם’".

למרות הקשיים, המערכת נשארה יציבה. "שלחנו את צ’רלס הביתה לתקופה קצרה בגלל לחץ מהמשפחה שלו, אבל הוא חזר. אלן נאלץ לדחות את ההגעה בגלל המצב, אבל היה נחוש להגיע. מבחינתי היום זה כבר לא נושא - הם חלק בלתי נפרד מהצוות".

השילוב בין מאמנים ישראלים לזרים הפך בשנים האחרונות לאחד המאפיינים הבולטים של הנבחרת. "זה חיבור מצוין", מדגיש הרשקו, "גם מבחינת האישיות וגם מבחינת היכולות - הם משתלבים בצורה מלאה".

בתוך מציאות שבה אי אפשר לקחת שום דבר כמובן מאליו, דווקא היציבות הזו הופכת לנכס משמעותי. עבור הספורטאים, הידיעה שהצוות המקצועי נשאר איתם, גם ברגעים מורכבים, מייצרת תחושת ביטחון שמאפשרת להמשיך להתקדם.

התפקיד של המאמנים הזרים קיבל משנה תוקף בהכנות לאליפות אירופה שנערכת בימים אלה בטביליסי. הם לא רק מביאים ידע וניסיון בינלאומי, אלא גם מהווים חלק ממערכת שמצליחה לשמור על רציפות בתוך חוסר יציבות.

בסופו של דבר, הסיפור של צ’רלס צ’יבאנה ואלן שמיט הוא הרבה מעבר לג’ודו. זה סיפור על בחירה להישאר, על מחויבות עמוקה ועל היכולת להמשיך לבנות ולהתקדם גם כשהמציאות סביב מורכבת.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

ובתוך עולם הספורט התחרותי, שבו כל פרט קטן יכול לעשות את ההבדל, ייתכן שדווקא הבחירה הזו - להישאר - היא אחד המרכיבים החשובים בהצלחה המתמשכת של נבחרת ישראל בג’ודו.