שני הרשקו מדבר: "אין נתק עם סמדג'ה, אבל אני מאוד פגוע"

הזיכרון הראשון של מאמן הג'ודו שני הרשקו נשמע כמו סצנה מסרט ישן: הוא בן 6, רוכב על אופניים בדרך לאימון ג'ודו בנתניה. "הייתי רוכב שלושה ק"מ לבד", הוא מספר. "אני ילד רביעי בבית, לא היה אצלנו 'תודיע לי כשאתה יוצא, תודיע לי כשאתה בא', אין לאמא איך להשיג אותי בכלל, וזה היה כיף. היינו יורדים למטה, משחקים מחבואים, עושים שטויות בלילה, אבל הזיכרונות הכי חזקים שלי הם מהג'ודו".

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

האימונים, שנעשו תכופים ומפרכים יותר ויותר, הובילו אותו לקריירה מפוארת, במסגרתה היה בתחילת שנות ה-90 אלוף ישראל, ומילא את תפקיד קפטן הנבחרת במהלך ההכנות למשחקים האולימפיים בברצלונה (1992) ובאטלנטה (1996).

כמאמן, הוא אוחז עד כה בארבע מדליות אולימפיות. הוא הצעיד את ירדן ג'רבי למדליית ארד באולימפיאדת ריו 2013, את ענבר לניר למדליית כסף באולימפיאדת פריז 2024, שם זכתה גם רז הרשקו, אחייניתו, במדליית כסף, ובדרך, באולימפיאדת טוקיו 2020, הוא זכה במדליית הארד כמאמן, בתחרות הקבוצות המעורבות. הישגיו הביאו לו פעמיים את התואר "מאמן השנה באירופה".

בתחילת החודש, הרשקו - היום בן 52, נשוי לקלי ואב לשניים (קים, סטודנטית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב, ולי, לוחם ביחידה מובחרת), תושב פרדסיה - מונה לתפקיד מאמן העל של נבחרת ישראל בג'ודו. זו נבחרת חדשה מהניילון, איחוד של נבחרת הנשים שאותה מוביל הרשקו ב- 15 השנים האחרונות, עם נבחרת הגברים, שאותה הוביל אורן סמדג'ה עד להתפטרותו בטונים צורמים בתחילת מאי. האתגר שניצב בפניו: הרחבת ההצלחה לכלל ענף הג'ודו הישראלי.

"מגיל צעיר הייתה לי תחושה שאני יכול לעשות דברים שאחרים לא עשו", הוא מסביר את התיאבון הבלתי נשלט להישגים. "אני כל הזמן מנסה לעשות דברים שונה ממה שאנשים אחרים עושים "המאמן שלי בנבחרת, משה פונטי, היה תמיד אומר: 'אם אין מדליה, זו לא הצלחה. חייבים להביא מדליה בכל תחרות".

"הייתי ספורטאי, היתה לי משפחה מדהימה שהשקיעה בי, אבל זה לא הלך. גם כשהתחלתי להיות מאמן ומדריך, היו"ר וההנהלה לא כל כך אהבו את מה שעשיתי. היו מלחמות. ניסו להצר את צעדיי, ואני לא ויתרתי, אני אדם שהולך נגד הזרם"

פונטי היה גם מי שרמז להרשקו הג'ודוקא, בצורה לא עדינה במיוחד, שמוטב לו לחלום על הישגים ועל מדליות מעמדת המאמן. "הוא אמר לי 'נראה לי שבתור מאמן אתה תצליח'. הייתי ספורטאי, הייתה לי משפחה מדהימה שהשקיעה בי, אבל זה לא הלך כמו שרציתי. גם אחר כך, כשהתחלתי להיות מאמן ומדריך, היו"ר וההנהלה לא אהבו את מה שעשיתי. היו מלחמות. ניסו להצר את צעדיי, ואני לא ויתרתי, אני אדם שהולך נגד הזרם".

"אחרי הרבה סערות, התמודדתי במכרז רק על אימון נבחרת הנשים. לא בחרו בי כי הייתי מדליסט אולימפי או כי היה לי פרוטקציות. הכול מעבודה קשה. בסוף הדברים האלה הופכים אותך לאיש מקצוע טוב יותר".

אז היום אתה בשלב ההוכחות?
"כן, יש בי היום רצון להוכיח. אחד הדברים שאני הכי אוהב זה שיושבים לידי על הכיסא מאמנים שהיו אלופים אולימפיים - ואני מנצח אותם. זה נותן לי אקסטרה מוטיבציה לנצח אותם, על אפם ועל חמתם שהם היו ספורטאים הרבה יותר טובים ממני".

"אולי ההדחקה חשובה"

בהיררכיה המשפחתית הרשקו הוא בן הזקונים, מעליו שתי אחיות ואח. ההורים, אריה וחנה ז"ל, ניצולי שואה. "היום אני יודע שהם היו פוסט-טראומטיים בסתר", הוא מספר."הוא נולד ברומניה, ובשואה, כילד, איבד את עינו. הוא הגיע לארץ כיתום בדרך לא חוקית, נתפס על ידי הבריטים, נשלח לבית יתומים בקפריסין, וכשכבר הגיע לארץ, נשלח למוסד, עבר שם התעללות, והייתה תקופה שהוא גר ברחובות. אמא שלי גדלה כילדה נוצרייה אילמת, כביכול, בהונגריה. אמרו לה לא לדבר, והיא הסתתרה במרתף".

"כשאבא שלי היה בן 80, ולא במיטבו בריאותית, הבאתי מישהי מ'יד ושם' שתשמע את הסיפור שלו ותתעד. הוא דיבר איתה עשר דקות ואז אמר 'אני לא רוצה לדבר על זה יותר'. אחר כך הוא קצת כעס עליי, שהערתי אצלו את הטראומה. את יודעת, יש כל מיני מנגנונים טבעיים של הגוף, ואולי ההדחקה חשובה. שמעתי את אלי שרעבי מדבר על זה לאחרונה. מנגנון ההדחקה הוא מנגנון חשוב. ילד בן חמש-שש, שגדל בשואה ועבר טראומה אחר טראומה - זה שהוא הדחיק את הכל, אולי זה מה שנתן לו לחיות את החיים".

את אולימפיאדת ריו, הרשקו - שגדל בבית ציוני, ימני וחילוני - מסמן כנקודת מפנה בחייו. "חיבור לשורשים הוא עוגן", הוא מסביר. "הרבה פעמים כשאתה בלחץ, אתה צריך משהו להיאחז בו. כשאני מדבר עם הספורטאיות, אני צריך למצוא עוד משהו להילחם בשבילו. לא רק על המדליה. אז אני אומר להן 'אלו הדברים להילחם בשבילם'.

"אין כמו מדינת ישראל, עם כל הקשיים. זה כמו בכל מערכת יחסים. כשקשה, צריך להילחם, לא לברוח. לי יש מערכת יחסים מאוד טובה עם מדינת ישראל. כשקשה, אני לא עוזב. אני נשאר. אני נלחם. זה המוטו שלי. אחרי האולימפיאדה בפריז קיבלתי הצעה מאוד רצינית ממדינה שיודעת לשלם יפה. שקלתי את ההצעה, אבל יש לי מחויבות מאוד גדולה לספורטאיות כאן, שגידלתי מגיל צעיר, והעתיד עוד לפניהן. מה גם שאני הכי אוהב לעבוד בישראל, יש לי בן לוחם, וילדה שאמורה להתחתן עוד מעט. יש לי מספיק סיבות להישאר".

עוגן נוסף שלו הוא, כמובן, הילדים והאישה, קלי, עמה הוא בזוגיות מגיל 17. "היא עשתה את המהלך הראשון עליי", הוא מתגאה. היום היא מפיקת אירועים, ובזמן שבעלה נודד בעולם, בין מחנות אימונים לתחרויות, היא מחזיקה את המשפחה ומגבה אותו בבית.

הג'ודו, העוגן השלישי (לאו דווקא בסדר הזה), נקשר לתפיסתו בעוגן הציונות. "ג'ודו הוא הדבר שהכי דומה ל-DNA היהודי והישראלי", הוא מסביר. "אנחנו מצליחים בעוד ענפים, אבל הג'ודו הוא ב-DNA שלנו: כשמפילים אותך, אתה צריך לקום מהר ולהמשיך להילחם. זה טבעי לנו, להילחם על כל דבר. בג'ודו, מנצח מי ששורד אחרון בתחרות. אין דרך אחרת. הוא חייב לנצח את כל הקרבות.

"אני לא מחפש פיצוי, אבל יש לי רצון להוכיח. אני הכי אוהב שיושבים לידי בכיסא מאמנים שהיו אלופים אולימפיים - ואני מנצח אותם. זה נותן לי אקסטרה מוטיבציה לנצח אותם, אף על פי שהם היו ספורטאים הרבה יותר טובים ממני"

"לכן, אני דורש מהספורטאיות, ובקרוב גם מהספורטאים, לדעת בשביל מה אנחנו נלחמים. אחרי 7 באוקטובר ברור לכולם כמה חשוב שישמעו את ישראל ויבינו כמה אנחנו טובים. זו הדרך לומר לעולם שאנחנו חזקים, יודעים לנצח, ולא הולכים לשום מקום".

החודש ההנהלה אישרה את המעבר לשיטת העבודה הנהוגה בצרפת, ברזיל וספרד - נבחרת על. איך תתנהל העבודה עם נבחרת הנשים, שכבר מביאה תוצאות מצוינות, בשילוב עם נבחרת הגברים?
"קודם כל, לספורטאיות הבכירות שלי יש יתרון עצום בזה שהן יכולות להתאמן גם עם גברים, ולא רק עם נשים. כשאתה רוצה לחפש מישהו שהוא הרבה יותר חזק או יותר מהיר, אז עדיף לענבר (לניר) ולרז להתאמן עם בנים. מעבר לזה, היה לי ברור, מכל ההיבטים - הישגית, פסיכולוגית, מנטלית, מתודית - שנבחרת הנשים היא כאן למעלה (מדגים בידיו), ונבחרת הגברים היא כאן למטה. המטרה היא שנבחרת הנשים תמשוך את הגברים למעלה, ולא שיקרה ההפך. הבעיה היא שיותר קל, כמו בכל דבר בחיים, למשוך אנשים למטה מאשר למשוך אותם למעלה. אני רוצה שאחד ועוד אחד ייתן שלוש.

"בהתחלה חששתי שבצוות המקצועי של הגברים יתקשו להתרגל לדרישות שלי, כי אני יודע שהדרישות שלי שונות לחלוטין ממה שהם היו רגילים ברמת המחויבות, המשמעת והערכים - אבל גיליתי צוות מאוד נחוש, וכנ״ל הספורטאים. אני לא בטוח שאם זה היה הפוך - אם הייתה נבחרת גברים מאוד מצליחה, והייתה מצטרפת אליה נבחרת נשים פחות מצליחה - זה גם כן היה עובד.

"מיד הרגשתי שהגברים נותנים כבוד גדול לספורטאיות, ושהם מרגישים שיש להם המון מה להרוויח מהחיבור הזה. הקו התיישר הרבה יותר מהר ממה שחשבתי. עכשיו נפעל ביחד לפי אותה תוכנית אסטרטגיות מנבחרת הנשים, יחד עם כמה דברים חדשניים שהבאתי. צריך קצת זמן לתרגל, אבל אני מאמין שעד סוף השנה המכונה הזאת תעבוד בצורה משומנת, סליחה, אבל אני לא רואה אופציה שזה לא יצליח".

אתה מרגיש שיש עליך לחץ להביא את הגברים לאותם הישגים שהגעת אליהם עם הנשים?
"אם אין עליך אחריות, ציפיות ולחץ, את לא במקום הנכון. זה משהו שאני מחפש אותו. זה נותן לי סיבה לקום בבוקר. אני לא יכול לעבוד במקום שבו הכל זורם על מי מנוחות. שם המשחק אצלי זה ביצוע מקסימלי תחת לחץ מקסימלי. הייתי בסיטואציות אולי הכי קריטיות בחיים שלי כמאמן, עם המון לחץ, ועברו בראש לי כל מיני מחשבות כמו 'למה אני צריך את זה בכלל?'. אז נכון, לפעמים, כשיש לחץ ומתח מאוד גדולים אני מרגיש שהאנרגיה שלי לא מספיקה כדי לפתור את הכל, אבל זה חלק מהעניין, מהמשחק.

"בג'ודו, מנצח מי ששורד אחרון. אין דרך אחרת. הוא חייב לנצח בכל הקרבות. לכן אני דורש מהספורטאים לדעת למה אנחנו נלחמים. אחרי 7 באוקטובר, ברור לכולם כמה חשוב שישמעו את ישראל ויבינו כמה אנחנו טובים"

"דבר נוסף שלמדתי הוא ככל שאתה מקבל יותר אחריות ויותר סמכות, זה הולך להיות יותר קשה. מצד שני, יש אנשים שמחברים קושי עם עצב, או קושי עם דברים שליליים, אבל אצלי קושי זה אתגר. אני לא מצפה שיהיה לי רגוע וקל. יש משפט מהפורמולה 1 שאומר 'כשהכל תחת שליטה, אז כנראה שאנחנו נוסעים לאט מדי, ואנחנו לא בכיוון'."

"נקלעתי לסיטואציה"

מה לדעתך מייחד אותך כמאמן?
"רמת המחויבות שלי, הדיוק בפרטים, והאחריות שאני לוקח על עצמי. יש אולי כמוני, אבל אין יותר ממני. הביטחון שלי נובע מזה שאני אומר את זה לעצמי. אין מאמן יותר מחויב ממני. אני לא משאיר שום דבר לידי זה ש'יהיה בסדר'. דחיינות מטריפה אותי. בסופו של דבר, מי שנמצא לידי, אני עושה לו אפגרייד.

"התפיסה שלי כמאמן אומרת שדווקא שקשה, לא משנים את המסלול. בנינו פה איזושהי מורשת, גם בזמן הקורונה והמלחמה. יש תקופות קשות, אבל בתקופות הקשות לא מוותרים עוד יותר. זה מה שגרם ללהצליח היום. אחרי ריו, ירדן (ג'רבי) פרשה, עוד ספורטאית מאוד מאוד בכירה פרשה (אליס שלזינגר, ש"ז), ונהיה לי פה סוג של כאוס. באתי עם אמונה שיש דור צעיר שצריך לעבוד איתו ולהתעקש עליו - הדור של רז, של ענבר, של תמנע וגפן. קיבלתי שקט תעשייתי, וידעתי שאם אני אעשה את העבודה שלי, זה יגיע".

אתה גם הדוד וגם המאמן של רז הרשקו - כיום מדליסטית אולימפית. בתחילת הדרך אמרו שלא ייצא ממנה כלום.
"אחד הדברים הכי מספקים ומהנים כמאמן הוא לראות איך הספורטאיות מתפתחות, הופכות מילדות לנערות, מנערות לבוגרות, ואיך אתה מצליח כמאמן וכמערכת להשפיע עליהן, ולא רק בפן ההישגי. לקחת אנשים מהמקומות הכי קשים ונמוכים שלהם, ולהביא אותה לאיפה שהיא היום – זה נהדר. ההתפתחות של רז היא פשוט מדהימה, ואני יודע שאני נותן לה דברים שיישארו אותה כל החיים - עם כל זה שהיא לפעמים מעצבנת ומאתגרת".

מעצבנת ומאתגרת, אבל גם האחיינית שלך.
"כן, היא גם משפחה, אבל מההתחלה אמרתי לה 'או שאני מאמן שלך, או שאני דוד שלך. כלומר, אני דוד שלך במובן של אילן יוחסין, אבל בפועל אני לא דוד שלך, אני רק המאמן שלך'. את כל ההחלטות שקיבלתי לגביה - החלטות נעימות יותר והרבה פעמים החלטות נעימות פחות - היו רק מנקודת מבט של מאמן, כי גם וגם זה לא הולך.

"אולי יש כמוני, אבל אין יותר ממני. הביטחון שלי נובע מזה שאני אומר את זה לעצמי. אין מאמן יותר מחויב ממני. אני לא משאיר שום דבר לידי זה ש'יהיה בסדר'. דחיינות מטריפה אותי. בסופו של דבר, מי שנמצא לידי, אני עושה לו שדרוג"

"היום אני נותן לה יותר חופש. עם כל הקשיים שיש, היא התפתחה מאוד כבן אדם, אז היום יש דברים שאני משחרר יותר, אבל בתקופות הכי קריטיות שלה כספורטאית, או שלי כמאמן, הייתי רק המאמן שלה. אם יוצא לה משהו מזה שאני דוד שלה, זה רק שהיא אוכלת אותה יותר ולא שהיא מרוויחה מזה".

היא לא קיבלה ממך הנחות בדרך?
"אני אגיד לך מה היא קיבלה. היא התאמנה בחינם במועדונים שלי. הנה, מצאנו משהו, אבל יש עוד ספורטאיות מאוד טובות, וספורטאים, שהתאמנו אצלי תקופה בחינם. אגב, היא שילמה לי בהישגים אחר כך, וזה יותר חשוב".

בקדנציה הקרובה הוא צפוי להמשיך ללוות כמאמן צמוד את הספורטאיות הבכירות שלו, רז הרשקו וענבר לניר, לצידן יטפח את הדור הבא של הג'ודו הגברי. בין השמות הבולטים בענף אפשר למצוא את המדליסטים פיטר פלצ'יק ואת שגיא מוקי, שפשטו לאחרונה את מדי הנבחרת לטובת חליפות טוקסידו ב"רוקדים עם כוכבים". הרשקו מבהיר שאצלו זה לא ייקרה. "אני לא הייתי מאפשר את זה. אם הם רוצים ריאליטי, שייקחו הפסקה או יכריזו על פרישה רשמית. גם ככה הקריירה שלהם יותר קרובה לסיום מאשר להתחלה".

"הרגשתי שהגברים נותנים כבוד לנשים, ומרגישים שיש להם המון מה להרוויח מהחיבור. הקו התיישר הרבה יותר מהר ממה שחשבתי. עכשיו נפעל לפי אותה תוכנית אסטרטגיות מנבחרת הנשים, לצד כמה דברים חדשניים"

הדור הבא כבר מתחמם על המזרנים במכון וינגייט, ובין השמות החמים אפשר לסמן את הספורטאים יוסי סימין, גיא גוטמן, אריאל שולמן ויונתן וקסלר, חלקם כבר בעלי הישגים מוכחים בענף. הרשקו מסביר שאצלו הדרישות ישתנו, והרף יעלה. "בעבר גם ספורטאים שלא התאימו היו בנבחרת", הוא אומר. "עכשיו בנינו פה מערך מאוד ברור של דרישות מקצועיות, משמעת, תוצאות".

איך היחסים שלך עם מאמן הגברים היוצא, אורן סמדג'ה?
"היום אין כל כך קשר בינינו. מערכת היחסים שלנו יודעת עליות ומורדות. התאמנו יחד באותה נבחרת, היינו חברים טובים, היינו שותפים עסקיים, אני הכרתי לו את אישתו, היו לנו כל מיני תקופות. הוא חווה השנה אסון כבד עם אובדן הבן שלו (עומר סמדג'ה ז"ל). זו טרגדיה איומה. הרגשתי שהייתה בינינו איזושהי התקרבות, היו שיחות על העתיד, אם הוא ימשיך או לא ימשיך, ובאופן טבעי אם הוא היה עוזב בצורה הנכונה, אז היינו מדברים גם עכשיו, אבל נקלעתי פה לסיטואציה מאוד מורכבת".

ההתפטרות הייתה מפתיעה?
"הטיימינג שבו זה קרה, והדרך שבה זה קרה - זה היה מפתיע. יש מערכות יחסים ארוכות, תמיד אפשר למצוא דברים שלא היו בסדר, ואפשר להיפרד לא יפה, אבל אני חושב שאפשר גם לנסות לגשר על הדברים האלה, ולהיפרד יפה. אני רוצה להאמין שמישהו שפורש יכול לחזור. כולנו עברנו ריבים כאלה ואחרים, אבל אנשים יכולים טיפה להירגע ולנסות לפתור את הדברים".

ביניכם, ברמה האישית, זה נגמר?
"אם אני אראה את אורן אני אגיד שלום. אין נתק. לא רבתי איתו באופן אישי, אבל אני מאוד פגוע, גם בשביל פונטי וגם בשביל האיגוד, כי אני חלק מהאיגוד. אם מישהו פוגע באיגוד, הוא פוגע גם בי, ובצורה עקיפה גם בספורטאים ובספורטאיות".

"הרווחתי גרושים"

הרשקו מתקשה להעריך כמה זמן יכהן כמאמן על, אבל מוכן לומר כי "תיאורטית, לפחות עד הקמפיין הבא".

מבחינת שכר, תפקיד מאמן-העל של נבחרת ישראל זו עבודה מתגמלת?
"היום אני מתפרנס בכבוד וגאה על השכר שלי, אבל יש בתחום הזה בעיה מאוד קשה. לקח לי 15 שנים לבנות את המעמד שלי. כשהתחלתי, הרווחתי גרושים, אבל היום אני מצליח מאוד, ואני רוצה לחיות ברמת חיים טובה. יש לי ילדים שאני רוצה לעזור להם, מתישהו יהיו גם נכדים, ויש לי עדיין משכנתא כבדה שצריך לשלם.

על האחיינית רז הרשקו: "היא משפחה, אבל אמרתי לה 'או שאני רק המאמן שלך - או שאני רק דוד שלך'. כל ההחלטות שקיבלתי לגביה - החלטות נעימות יותר והחלטות נעימות פחות - היו רק מנקודת מבט של מאמן, כי גם וגם זה לא הולך"

"אחת הבעיות שלנו במדינת ישראל היא שכולם רוצים להיות מיליונרים. אני כנראה לא אהיה מיליונר, אבל אני חי טוב מאוד. כל מה שאני צריך יש לי. אני עושה גם פה ושם דברים אחרים. יש לי מועדוני ג'ודו שהקמתי מזמן והם פעילים, אני עושה הרצאות ונותן ייעוץ בדברים שמאתגרים אותי".
ברשימת החלומות האישית שלך, מדליית זהב אולימפית היא בטופ?

"עוד לא הבאתי גבר ואישה יחד למדליה באולימפיאדה, ואין עדיין אף ספורטאי או ספורטאית ישראלי עם שלוש מדליית אולימפיות. אולי בלוס אנג'לס יהיו לנו הראשונות שיעשו את זה. לא הבאנו זהב אולימפי בג'ודו אף פעם, וגם עדיין לא הביאו שני גברים מדליות, רק שתי נשים, אז יש כמה דברים שעוד לא עשו. אם את אומרת לי 'בוא נעשה עכשיו הסכם, תחתום על מדליית זהב באולימפיאדה', אני נכנס איתך להסכם, אבל אשמח לעשות כל היסטוריה שלא עשו אותה".

shirz@israelhayom.co.il