ניצנים נראו בארץ: ההפתעות המשמחות שפותחות את תשפ"ו

עיטור העוז | ערן נבון

גרעין נח"ל חדש הגיע החודש לנחל עוז, הקיבוץ בעוטף שהפך לסמל הזוועה של 7 באוקטובר • 20 צעירים חדורי שליחות התייצבו לתת כתף בעבודות המשק, ולשקם ביחד את כל מה שהתערער

הם סוחבים עכשיו מקררים ומזגנים, מפנים אשפה וקרטונים מבתים משופצים, נותנים ידם בנוי, ברפת, גם בחינוך. בארוחת הצהריים של המשק הם מוסיפים משב רוח מרענן וצעיר למקום שידע את התופת: הטבח המחריד עם נרצחים וחטופים ב־7 באוקטובר.

גרעין נח"ל חדש הגיע בימים אלה לנחל עוז, הקיבוץ בעוטף עזה שספג פגיעה קשה ביותר בשבת השחורה והפך לאחד מסמליה. כעת, בתחילתו של לבלוב מיוחל, הוא מתחיל להשתקם מחדש.

גרעין הנח"ל בנחל עוז הוא אחד מ־11 גרעינים בשכבת "תקומה" שהקימה התנועה הקיבוצית במטרה להחזיר גרעיני התיישבות לעוטף עזה ולצפון הארץ. מדובר למעשה בצעירים שעושים שנת שירות באחד מ־11 הגרעינים, מתגייסים ברובם לשירות בנח"ל ואמורים לשוב לפרק של משימה באותו קיבוץ.

רק לפני ימים ספורים הם הגיעו. 20 צעירים, עשרה בנים ועשר בנות, חמושים במוטיבציה ובתחושת שליחות, התייצבו לסייע לנחל עוז במלאכת השיקום - וגם בעבודה בענפי הקיבוץ השונים.

שלי ממן (27), מדריכת הגרעין, מספרת שתהליך בניית הקומונה היה יוצא דופן. "זה התחיל מחבורת צעירים מאזור עמק המעיינות שהחליטו לבנות גרעין נח"ל והזמינו - דרך אינסטגרם, קבוצות ווטסאפ וכנסים שונים - צעירים אחרים להצטרף אליהם. הם גיבשו קבוצה מקסימה וחדורה בתחושת שליחות אותנטית - ויצאו לדרך".

אחד ממחוללי הגרעין הוא אסי גופר (19), מניר דוד. "התחלנו להתארגן ופנינו לדודו מלול, שמנהל את שכבת 'תקומה' מטעם התנועה הקיבוצית. הוא נתן לנו את ברכת הדרך ואמר לנו 'קדימה, תבנו גרעין'.

"פרסמנו כמו משוגעים. פגשנו אנשים כמונו בכנסים שונים של התנועה, וגיבשנו קבוצה מדהימה. ידענו שאנחנו רוצים לעשות את שנת השירות שלנו בעוטף עזה, בגלל מה שקרה שם ב־7 באוקטובר, וברגע שהוחלט שזה יקרה בקיבוץ נחל עוז - הרגשנו סיפוק גדול".

הם הגיעו בתחילת ספטמבר והשתלבו עד מהרה בחיי הקיבוץ, שסמוך לצפון רצועת עזה. שלי מספרת ש"בגדול, 40 אחוזים מאנשי הקיבוץ כבר חזרו, ו־60 אחוזים עדיין מפוזרים במקומות שונים בארץ. הקיבוץ עוד לא מלא, והשינשינים שלנו עוזרים לשבים לארגן את הבתים שלהם, מסדרים איתם חצרות. חלק אחר עובדים כבר בחינוך, עם הילדים ובני הנוער שחזרו, ויהיו גם שינשינים בכל הענפים השונים".

אחת מהם היא אבישג כהן (18), מקדימה צורן. "רציתי מאוד לתרום, להיות, לעשות את שנת השירות שלי בעוטף" היא אומרת. "אחרי מה שקרה בקיבוץ ב־7 באוקטובר הרגשתי דחף להחזיר חיים למקום שידע וספג את כל הרוע והאכזריות שבעולם. אני עובדת פה בחינוך, וזה מאוד ממלא אותי. יש לי תחושת שליחות וזכות לשהות כאן ולתרום. אני חושבת שכולנו צריכים לא לפחד ולא להסתתר, אלא להחזיר הנה את החדווה, השמחה, הצחוק והטוב".

מכניסים שמחת חיים

חברי המשק שחזרו מקבלים את חברי הגרעין החדש בזרועות פתוחות, בחיבור שהוא טוב ומועיל לכל הצדדים. אילת ("כמו העיר") פורקוש, מאבן יהודה, עוד לא בת 18, כבר מלהטטת בין המטלות בשיקום הקיבוץ. "אנחנו מחלקים מזגנים, סוחבים דברים, מסדרים בתים, כל מה שצריך. אני מרגישה שיש לי תפקיד מאוד חשוב ומרגש. ממש אפשר לראות איך הקיבוץ, הבתים והקהילה משתפרים מיום ליום".

אני שואל את אילת אם אין בה חשש לשהות בקיבוץ שקרוב כל כך לעזה, בתקופה שבה המלחמה מאיימת לבעור מחדש במלוא עוזה. "זה מפחיד אולי, זה תמיד הפחיד, אבל בסוף - אם לא אנחנו, אז מי? זה הזמן שלנו, הצעירים, להיות פה, לתת מעצמנו. זאת זכות ענקית עבורנו, ואני לגמרי שלמה ושמחה עם ההחלטה שלי לבוא לכאן. גם ההורים שלי פחדו קצת, אבל הם תמכו בהחלטה שלי".

אילת מספרת שכעת מנשבת גם "רוח צעירה" במשעולים של נחל עוז. "יש את הקומונה שלנו, יש פה גם מכינה, ואנחנו מכניסים שמחת חיים לקהילה שמאוד נפגעה. להרים קהילה כזאת, לעזור לה להשתקם, זה משהו שנזכור לכל החיים".

מדובר למעשה במסלול חדש, פרויקט משותף של הסתדרות החלוצה - הכוללת את תנועות דרור־ישראל, הנוער העובד והלומד, המחנות העולים, השומר הצעיר ותנועת תרבות - ביחד עם התנועה הקיבוצית ובתמיכת הפדרציות לוס אנג'לס, פילדלפיה, פדרציית ניו יורק וקרן הביתה. שינוי מסלול הנח"ל למודל החדש הוקם בתמיכת האגף הביטחוני־חברתי במשרד הביטחון.

שלי מספרת שכבר עשור היא עובדת ועוסקת בתנועת הנוער העובד והלומד, ובין השאר הדריכה בשנת שירות ובמקומות נוספים. "אין ספק שזאת שנת שירות מרגשת. יש כאן תחושה כללית של נתינה. מלהיב ומרתק לראות את הרוח החיובית של הצעירים האלה, זה משהו מאוד מיוחד".

שעת ערב בקיבוץ. אבישג, אסי, אילת וחבריהם נפגשים בסיום עוד יום תובעני בעבודות המשק. ניגשים מלאי מרץ להכין משהו לאכול. "אנחנו באמת שמחים בטירוף להיות כאן", מסכם אסי. "זה היה החזון שלנו כשיצאנו לדרך, והנה אנחנו כאן - מגשימים אותו".

צמיחה במדבר | דויד פרץ

במרחב שהיה צרוב־שמש וריק הוקמה אחת התקוות הגדולות לעתיד החברה הישראלית • כפר חוסידמן של ארגון "כוכבי המדבר", ליד רהט שבנגב, מכשיר מאות בני נוער בדואים להובלה

פעם כל ישראל עברה דרומה דרך צומת בית קמה. אבל הזמנים המהירים הסיטו את הרמזור. הצומת הפך למחלף, ועכשיו יש תחנת דלק, מרכז מסחרי ומעגל תנועה שבקצהו שלושה עולמות שונים ומקבילים: ימינה לקיבוץ, לארומה או למקדונלד'ס, ישר לעבר מושבי נדל"ן ונתיבות, שמאלה לכיוון רהט.

אם תסעו לכיוון העיר השנייה בגודלה בדרום, תראו מימין לכביש יישוב חדש שנחנך לפני שבועיים. עד לא מזמן זה היה מרחב עלעולי אבק צהוב. כעת עומדים שם כמה מבנים ומגרשי כדורסל תמימים למראה. בתוכם, חבויה מהשמש הקופחת, נמצאת אחת התקוות הגדולות לעתיד הישראלי.

ברוכים הבאים לכפר חוסידמן למנהיגות בדואית, ביתו החדש של ארגון "כוכבי המדבר". בשערים נכנסים נערים ונערות מכל רחבי הנגב עם ילקוטים ושאיפות לשינוי עולם, שמתחיל בבית. עברית וערבית נשמעות זו לצד זו, והמדבר, שמכיר יוזמות חולפות, מביט מן הצד כדי לראות עוד סיפור מתחדש.

עבור רוב האנשים זו היתה רק עוד ידיעה קטנה. עבור מתן יפה, ממקימי "כוכבי המדבר", זה רגע שסיכם דרך ארוכה. "בשבילי, זה אחד הרגעים הכי מרגשים בחיים", כתב. "התחלנו מכלום. לא היו משאבים, לא קרקע, לא תקדים - ממש כלום. רק אנשים מעולים ואמונה עיקשת".

כדי להבין איך חלום בחול הפך לכפר לצד הכביש, צריך לפגוש את שותפו של מתן להקמה - ד"ר מוחמד אלנבארי (55), ולחזור לרגע שבו זכה אלנבארי בבחירות לראשות חורה. "הייתי אז בן 36, והבנתי שהחיים שלי במעבדות הכימיה נגמרו", הוא נזכר בנקודת המפנה. "מזל שהגעתי מהמגזר הפרטי, ומהר מאוד הבנתי ששינוי לא מתחיל ב'המדינה דפקה אותנו'. התבכיינות זו לא תוכנית עבודה לשינוי".

ד"ר מוחמד אלנבארי, ממקימי הכפר, מספר על שלל הגיבושים שצולחים החניכים: "הם חשבו שיוצאים לטיול כיף, לא ידעו שאני לוקח אותם לגיבוש קשוח. שמנו אותם במדבר, עצבנו אותם, הרעבנו אותם. השתמשתי בשיטות ובמדריכים מסיירת מטכ"ל"

את שיטת האחריות הוא אולי הביא מדרום קוריאה, אבל היישום היה בחורה, שם הוביל אלנבארי מהלכים שהכפילו את מספר הזכאים לבגרות שנה אחרי שנה, העלו את שיעור משלמי הארנונה מאחוזים זניחים ליותר מ־80, ובנה קהילה אזרחית פעילה של מאות נשים וגברים. אם זה עובד בחורה, אמר לעצמו, למה שזה לא יעבוד גם במקומות אחרים.

המפגש של ד"ר אלנבארי עם מתן יפה היה הניצוץ. יחד הם הבינו שאם רוצים שינוי אמיתי, צריך מנהיגות שחוצה את כל החברה הבדואית. השניים ישבו כמעט שנה ובנו חממה למנהיגות, ואחר כך ארגון שמתוכו צמח בית ספר. חברת הזנק חברתי, מנוע אנושי שיצמיח מנהיגים ומנהיגות על־שבטית בתוך החברה הבדואית. מנהיגים שיחוללו שינוי בסביבה שלהם וידברו עברית שוטפת עם כלל החברה הישראלית.

רוב הפעילות בעברית

ראש עיריית רהט לשעבר, פאיז אבו סהיבאן, משמש נשיא הארגון, והכפר עצמו תוכנן כמודל חינוכי מרובד בסביבתו המיידית והרחוקה. אריאל ויזל, המנכ"ל, מתאר בית ספר בן ארבע שנים, מכיתה ט' עד י"ב, שפועל בשותפות עם ברנקו וייס ומשרד החינוך. המטרה היא לייצר מעטפת חינוך בלתי פורמלי אחר הצהריים: פיתוח מנהיגות, עבודה בקבוצות, יזמות.

בצוותים משולבים יהודים ובדואים, מתוך תפיסה שרק כך ייווצר עתיד משותף ורק כך יוסרו חסמים. במטרה לעקוף את השבטיות הבדואית, הוקם הכפר במיקום ניטרלי במועצה אזורית בני שמעון, כדי לגייס תלמידים מכלל השבטים ולא להיתפס כקשורים לשבט זה או אחר. בעתיד מתוכננת גם פנימייה שתאפשר להרחיב את המענה הנדרש ולהעניק חוויית חינוך וחיים הוליסטית גם למי שמגיעים מרחוק.

כפר חוסידמן הוא לא רק ארכיטקטורה או תוספת ליום לימודים. הוא סוציולוגיה מתהווה של בעלות קהילתית. מהרגע הראשון, מספר אלנבארי, הוקמה קבוצה של תורמים בדואים לארגון, מחמישה שקלים ועד אלפים בכל חודש. הכסף הוא סמל, העיקר הוא השותפות. לכך מתווסף "בנק הזמן" - התחייבות של כל חניכה וחניך להתנדבות בקהילה: בתי חולים, מסגרות חינוכיות, פרויקטים אזוריים. כך הופכים תלמידים לצוותי פעולה שמתרגלים אזרחות עוד לפני תעודת הבגרות.

הכשרה פה אינה מילה רכה. ד"ר אלנבארי לא מהסס לספר על גיבושים קשים במדבר. בשנה הראשונה הוא היה צריך להתאמץ כדי למצוא חניכים, אבל בשנה השנייה כבר בחרו אחד מתוך שישה. "הם חשבו שאני לוקח אותם לטיול כיף", הוא מחייך, "לא ידעו שאני לוקח אותם לגיבוש קשוח. שמנו אותם במדבר, עצבנו אותם, הרעבנו אותם". זה נשמע כמו גיבוש סיירות, אני חושב בקול, ואלנבארי צוחק: "כן השתמשתי בשיטות ובמדריכים מסיירת מטכ"ל".

התוצאה היתה מנהיגות מלאת חוסן, עבודת צוות ומשמעת עצמית. "אחרי כמה שנים", הוא אומר, "כבר סיפרו לנו שאפשר לזהות את החניכים של 'כוכבי המדבר' רק לפי ההליכה החיובית שלהם".

רוב פעילות החממה היא בעברית. זה לא עניין סמלי, אלא גשר לחיבור אל תוך החברה הישראלית. "העברית שלי היא חלק מהשותפות שלי בחברה הכללית", מסביר אלנבארי, "אבל היא לא הזהות שלי". באנלוגיה חדה הוא מזכיר הורה אמריקני שישמח שבנו ידבר אנגלית היטב - מבלי לוותר על שורשיו.

וזה לא מעורר התנגדות? אני תוהה. "אם השינוי שאתה מציע לעולם לא נתקל בהתנגדות", אלנבארי מבחין, "אז רק פיקחת על האבולוציה הטבעית. לא יצרת מהפכה אזרחית שמסוגלת לשנות דפוסים והתנהלות".

ויזל מבהיר את פרטי החזון: "'כוכבי המדבר' עוסקת במנהיגות בדואית מתוך הבנה שיש צורך אמיתי שצעירים וצעירים ייקחו אחריות וישפיעו מבפנים. להצליח שייקחו אחריות ושישתלבו בעמדות השפעה בנגב ובכלל החברה הישראלית".

בקצה המילים הולכים ומצטברים המספרים. "כוכבי המדבר" הם 1,000 חניכים בשנה, 330 בבית הספר החדש, עוד כ־500 בפעילויות נוער במרחבי הנגב, ויותר מ־400 בוגרים ובוגרות שאנשי הארגון מלווים בחייהם הבוגרים לאחר בית הספר. יותר מ־80 אחוזים מהבוגרים ממשיכים לאקדמיה.

אלנבארי מוסיף נתון עומק: כ־80 אחוזים מבוגרי הארגון מסיימים את התואר, לעומת כ־8 אחוזים בלבד בקרב הסטודנטים הבדואים בכלל. הפער הזה אינו רק סטטיסטיקה יבשה. הוא מצייר תמונה של תקרת זכוכית נסדקת. "עשינו מפה של היישובים שמהם באים התלמידים, ועל כל אחד מהם שמנו כוכב. וכשאני מסתכל על המפה הדיגיטלית איפה יש כוכב", הוא מתפעם, "זה נראה כמו השמיים".

"כל ילד יכול לשנות"

כל שנה חדשה בבית הספר, עברית או קלנדרית, מזמינה אותנו לחשוב במונחים של התחלות. כפר חוסידמן רק ניטע בחול, וכבר מלא בתקוות לחבר בין בית ספר לפנימייה, בין שבטים למדינה, בין ערבית לעברית. בפועל, זו הצעה להתחלה של תנועה אזרחית עמוקה ביחס של הבדואים בישראל לחברה הישראלית. לא עוד המתנה ש"מישהו יעשה משהו", אלא חינוך במובן האיטי והעמוק של המילה.

זרעים קטנים ועבודה יומיומית שמבקשת להפוך נערים ונערות לבעלי בית על עתידם. וכל חקלאי הדרום יודעים - במדבר אין קיצורי דרך. יש התמדה. וכרגע היא מתחילה בדרך שמסומנת בשלט קטן: "כפר חוסידמן למנהיגות בדואית".

כשתלמידים צעירים מתרגלים אחריות, שותפות ושפה משותפת, משהו במרחב משתנה. זה לא מבטל את האתגרים של הנגב ולא את המחלוקות הפוליטיות בישראל. אבל זה מייצר מנוף אזרחי. מתן יפה מסכם במילים פשוטות: "במדינה שלנו כל ילד הוא עולם ומלואו. וכל ילד שמקבל סיכוי אמיתי - משנה את פני החברה כולה". המילים האלה נשמעות אחרת כשצעד אחר צעד מוקם כאן כפר, לא רק אמירות סרק.

הכפר רק נפתח, אבל ההצלחה כבר מוכחת. ד"ר אלנבארי מספר שכבר הגיעו פניות לשכפל את המודל ל"כוכבי הגליל" ו"כוכבי המשולש". עדיין, הוא מתעקש שמדד הצלחה אינו רק מדד גדילה ארגונית או שרידות הארגון. "מבחינתי, אמרתי כבר לחניכים שלנו שההצלחה של 'כוכבי המדבר' תהיה כשהם, הבוגרים, יחליפו את המדריכים, את הצוות, את הסמנכ"ל, את המנכ"ל ויו"ר הוועד המנהל - אותי", הוא צוחק ומקווה שהמנהיגות תצמח מתוך החניכים עד שלבסוף גם תקרין כלפי מטה. או־אז התהליך יושלם, ו"כוכבי המדבר" יהיו חלק נוצץ ומאיר בשמי החברה הישראלית.

קפה ומעשה | יפעת ארליך

גלית בשארים נאלצה לסגור ב־7 באוקטובר את הקפה החברתי שהפעילה לזכר בנה בן ה־10 בגבול הרצועה • עכשיו פתחה את המיזם מחדש, הפעם בחצר ביתה במושב ישע שבחבל אשכול

את גלית בשארים, אישה שנכנסה לי ללב, פגשתי לראשונה לפני ארבע שנים וחצי. ישבנו אז בבית הקפה החברתי "גילו לי", שהקימה במבנה בית ספר ישן על גבול רצועת עזה. את הפרויקט המתוק הקימה לזכר בנה, גיל ז"ל, שנפטר ב־2018 אחרי מאבק ממושך בסרטן. בן עשר היה במותו.

גלית (54) נולדה במושב ישע, בדרום חבל אשכול, ושם גם קבעה את ביתה לצד אילן, בעלה החקלאי. יחד גידלו את ילדיהם רן, ניר וגיל. אחרי שגיל נפטר, מצאה גלית עצמה לבד בבית, אך עד מהרה התנערה מהאבל המשתק, ובתוך פחות משנה הקימה את בית הקפה, שהיה לפינת חמד יפהפייה ועוצב ברוחו של גיל, עם קישוטי פרפרים בשלל צבעים.

אחרי שנים שבהן קיבלה תמיכה ואהבה משכניה, רצתה להשיב לקהילה. "רצינו לתת אהבה בחזרה", אמרה לי אז, והסבירה את הרעיון של בית קפה חברתי. "יש אצלנו מנה מיוחדת - 'מנה במתנה'. זו מנה שכל אחד יכול לקנות ולהקדיש לאדם אחר, כרצונו, עם הקדשה. ההקדשות חלקן פשוטות וחלקן יצירתיות יותר - 'לאישה הראשונה שנכנסת בשמלה פרחונית', 'לאיש שחרב עליו עולמו', 'לנערה שמחה', 'לזוג הכי רומנטי', 'למי שנכנס שורק או שר'.

"יש אנשים שכשאנחנו נותנים להם את המנה במתנה, הם מייד רוצים להמשיך את הנתינה ונותנים גם הם הלאה. נוסף על כך יש לנו משלוחים קבועים של סלי מזון למשפחות שזקוקות לזה. מובן שכל חייל בסדיר אוכל כאן בחינם".

גלית בשארים, יוזמת בית המאפה: "יש אנשים שכשאנחנו נותנים להם את 'מנה במתנה', הם מייד ממשיכים בנתינה ונותנים גם הם הלאה. כמו כן יש לנו משלוחים קבועים של סלי מזון למשפחות שזקוקות לזה. מובן שכל חייל בסדיר אוכל כאן בחינם"

מושב ישע איבד ב־7 באוקטובר שבעה מתושביו, ובהם חברי ילדות של גלית. היא עצמה היתה בדרכה חזרה לארץ מטיול במרוקו. כשנחתה, חיפשה מלונות לתושבי ישע הנצורים. "למועצה לקח יומיים עד שהתחילה לפעול, אז כבר ארגנתי בעצמי מלונות לאנשי המושב שיצאו בשיירה מאורגנת".

"אין אפשרות להישבר"

בית הקפה נסגר ב־7 באוקטובר מכורח הנסיבות - ולא נפתח מאז. גלית הבינה שאין לה ברירה אלא להתחיל שוב מאפס. לבית הקפה עצמו הגיעה שוב רק אחרי חודשים רבים. היא מצאה בו עזובה, עכברים ולכלוך. המקום גם נפרץ וחלק מהציוד שהיה בו נגנב. אט־אט החלה לפנות ולנקות, בתקווה שתוכל לפתוח את המקום מחדש ברגע שתושבי העוטף ישובו לבתיהם.

"אבל אז אמרו לי מהמועצה שיש בעיה: אי אפשר להמשיך להשכיר לי את המקום, כי זה מבנה ציבור. התחלתי לחפש מבנה אחר. חודשים חיפשתי, ובסוף, מרוב ייאוש, אמרתי לאילן: 'אולי נקים בית מאפה בבית?'".

הרעיון קרם עור וגידים בתוך שבועות. משפחת בשארים ויתרה על חלק מסלון הבית וסגרה את המרפסת. ציוד האפייה, המיקסר הענק והתנור התעשייתי חזרו לפעול. בגלגול הנוכחי זה אינו בית קפה, אלא בית מאפה שאותה מכנה גלית "גילו לי בחצר".
שביל מהחצר הקדמית מוביל אל החצר האחורית. חלק מהשביל נבנה על ידי יובל רביע ז"ל, שנרצח ב־7 באוקטובר, וגלית יצרה לכבודו שלט עם הכיתוב "השביל של יובל".

בחצר האחורית חגיגה: דק עץ ענק, נדנדה, כיסאות ומושבים מזמינים לישיבה, והרבה קישוטי פרפרים על הקיר. בכניסה לבית המאפה פינת קפה חינמית, להכנה עצמית, למי שמעוניין סתם לשבת ולנשום את המקום.

המקרר עמוס בפסי עוגות יפהפיות, ממוס שוקולד ועד פאי לימון. במדפים עוגיות מלוחות לצד מתוקות, כמעט כולן חלביות, וריח חמאה ושקדים מיתמר במרחב. גלית מגלגלת בצק, בוזקת אבקת סוכר, אופה, אורזת. כל עוגייה מקבלת יחס אישי, כאילו היתה בת יחידה.

"בסוף יצא לטובה", אומרת גלית ואור ניצת בעיניה. "טוב לי להיות צמוד לבית ולא במקום מבודד, שהיה מפחיד לעבוד בו בשלוש בלילה. המתכונת הנוכחית של בית המאפה ליד הבית מושלמת מבחינתי. גם כאן אנחנו משתדלים להמשיך בנתינה. חיילים בסדיר לא משלמים, ואני משתדלת להיענות לכל בקשה לעוגות לחיילים - כולל משלוחים. ממש לפני כמה ימים התקשרה אמא וביקשה עוגה ליום ההולדת של בנה. חציתי בשביל זה גדרות, נכנסתי לאן שנכנסתי, ובסוף הגעתי לבחור החוגג".

מאיפה מוצאים כוח להתחיל שוב מחדש?
"אין אפשרות אחרת. להישבר זו לא אופציה. בשביל לא להשתגע אני חייבת להיות בעשייה".

ומשהו אישי לסיום: את הראיון הראשון עם גלית עשיתי ביחד עם הצלם יניב זוהר ז"ל. אני זוכרת את ידו היציבה שאחזה במצלמה, ואת חצי החיוך שהיה קבוע על פניו. יניב איננו עוד. הוא נרצח בנחל עוז לצד רעייתו ובנותיו. יהיו המילים האלה גם לזכרם הטוב.

יין תחת עין | אייל לוי

טיל נ"ט שירו מחבלי חיזבאללה החריב לחלוטין את יקב "אביבים" שעל גבול לבנון • עכשיו חוזרת משפחת ביטון להפעיל אותו, תוך שהיא זוכרת כמה "ניסים גלויים" שקרו בו ביום הגורלי

בחודש מארס 2024 פגעו ביקב "אביבים" שעל גבול לבנון שני טילי קורנט שירה חיזבאללה מהכפר מארון א־ראס. המבנה היפה נהרס לחלוטין, ואיתו יותר מ־300 אלף בקבוקי יין מלאים וחביות שהיו בתהליך הכנה מתקדם. באותה עת היה נדמה שמפעל החיים של משפחת ביטון ייעלם כליל בין ההריסות.

"הוריי גדלו בכפרים של מרוקו", מספר ישראל ביטון, האחראי על גידול הכרמים ביקב. "אבא תמיד גידל דובדבנים, אפרסקים ותפוחים. בשנת 2000, אחרי שצה"ל יצא מלבנון ובנו כביש עוקף גבול הצפון, חזירי בר נכנסו לשטח - והמטע איבד את כל היבול. אבא החליט שהוא הופך את המקום לכרם. הם הכינו אז יין לקידוש ולא למטרות מסחר. אמרו שיעשו פה חבית, שם חבית. התחילו מתחביב, ואז בא חבר שרצה בקבוק, ושכן אחר שאל מתי יהיה עוד יין - וככה זה התפתח".

שלמה ביטון ובניו נטעו 45 דונמים של כרמים בסביבות מושב אביבים והחלו לייצר יין. אבל ב־2014 אירעה תאונה מצערת, כשפיצוץ מקרי של מצבר גרם לעיוורון כמעט מוחלט של אבי המשפחה, ומאיר, בנו, לקח על עצמו את ניהול היקב.

"נכנסתי לנעליו הגדולות של אבא", מאיר משחזר. "לקחתי את היקב כמה צעדים קדימה, עם קבלת אישורים ורישיונות לייצור ארצי ועולמי. בשיא הפעילות הגענו ל־60 אלף בקבוקי יין בשנה".

מאיר ביטון: "נולדתי פה, אחי נפטר כאן ממחלה קשה, אבא שלנו נפצע. קיבלתי הצעות לבנות את היקב מחוץ ליישוב, אבל אבנה אותו דווקא כאן, מול לבנון, ובמיוחד מול מארון א־ראס. אם אעזוב, הם ינצחו. אחרי מה שעברנו ושרדנו אני כבר לא מפחד מכלום"

כשמלחמת"חרבות ברזל" פרצה, היו במחסני היקב 303 אלף בקבוקים מלאים. מאיר הסביר שהמלאי הגדול נבע מהעובדה שתשפ"ב (ספטמבר 2021 עד ספטמבר 2022) היתה שנת שמיטה שבה לא מייצרים יין, ולכן הגבירו ביקב את הייצור המוקדם - במטרה למלא מחסנים ולא לפגוע בחישוב הכללי במכירות.

"עפתי מטרים באוויר"

הטילים הראשונים שירה חיזבאללה פגעו ביקב בנובמבר 2023, אבל לא גרמו אז נזק רב. אבל במתקפה של מארס 2024 הקורנטים האימתניים החריבו אותו לחלוטין. מאיר שהה באותו בוקר במקום. "עד היום אני מרגיש שעולמי חרב עלי", הוא נזכר. "מבחינה פיזית לא קרה לי אישית כלום, אבל עפתי באוויר כמה מטרים ולקח זמן עד שהבנתי שאני עדיין חי".

ישראל אומר ש"זה נס אמיתי" שאחיו חי היום איתנו. "מזל שכמה ימים קודם לכן קיבלנו סחורה והכל היה מסודר בחוץ, כך שהסחורה היא שספגה את רוב ההדף", הוא מסביר. "הוצאתי משם כמויות אדירות של רסיסים. אין מישהו שטיל נ"ט נוחת מטרים ספורים ממנו - והוא לא נפגע. זה נס גדול".

מבחינתו של ישראל, זה לא היה הנס היחיד שנרשם ביקב באותו יום. התברר שכמה קירות מהמבנה קרסו והצליחו לגונן על מספר חביות ועל מאות בקבוקים שניצלו מהאש החזקה שפרצה בעקבות פגיעת הטיל.

"ראיתי ניסים גלויים", ישראל משוכנע. "הרי הכל נשרף, אבל כשפינינו את ההריסות וחפרנו, מצאנו בקבוקים שלמים שאמנם התלכלכו מפיח, אבל לא קרה להם כלום. הכל כאן היה פרוץ, חום אימים מסביב, והבקבוק נשאר קר. זה גם נס, אין הסבר אחר".

למרות כל ההרס מסביב, משפחת ביטון החליטה שהיא לא מוותרת על מפעל החיים שלה. "אנחנו צמודי גדר, ומי שגר כאן יודע שזה לא עניין של נוחות, אלא של החלטה", מאיר מסביר. "יש לי חילוקי דעות גדולים עם אשתי, כי היא לא מעוניינת לחזור לאביבים. היא מחכה שאבוא איתה לעיר, ומבחינתי זה לא עומד על הפרק.

"נולדתי פה, אחי יוחאי ז"ל נפטר כאן ממחלה קשה, אבא שלנו נפצע. קיבלתי הצעות לבנות את היקב מחוץ ליישוב, אבל אבנה אותו דווקא כאן, מול לבנון, ובמיוחד מול מארון א־ראס. אם אעזוב, הם ינצחו. אחרי מה שעברתי ולא נהרגתי אני כבר לא מפחד מכלום".

מחווה מרגשת מהשכן

בימים אלה הם מסיימים לתכנן את היקב החדש ומעריכים שבתוך שנה וחצי מקבלת האישורים הוא יעמוד שוב על רגליו. בינתיים, אלה היקבים הסמוכים "רמות נפתלי", "סמבטיון" ו"כמיסה" שבחרו לסייע למשפחת ביטון להתאושש.

"הם נתנו לנו יין שאנחנו קוראים לו 'מחדשים ימינו כקדם', כדי שנוכל לשמור על השפיות ועל השם", מאיר מספר. "יהודה כמיסה עשה מעשה גדול. הוא הביא מהיינות שלו ואמר 'קח, כדי שלא תישבר. תדביק את התוויות שלך על הבקבוקים, וכשתחזור לעמוד על הרגליים נתחשבן'".

אתם לא מתחרים בעצם?
"עולם היין קטן, וקשה לומר שיש תחרות. זה יותר משפחה, כי בסוף מדובר בעניין של טעם ולכל אחד יש את השיטות שלו. הייחודיות שלנו היא יין מאשכולות שלמים, יישון של לא פחות מ־24 חודשים בחביות ותסיסה איטית. לרגע לא עצרתי".

בינתיים, עד שהמקום החדש ייבנה, יקב "אביבים" לקח מבנה קטן במושב שבו הוא מאחסן בקבוקים ומפעיל מרכז מבקרים צנוע, ובו מאפשרים לטעום מהבציר שניצל מההרס, כשגם החביות ששרדו זוכות כעת לסדרה חדשה שנקראת "וילאג'".

"מאז הקורונה אנחנו בין המדינות המובילות בעולם בייצור יין איכותי", מאיר משוכנע. "ליין הישראלי יש נשמה משלו וייחודיות. זה כמו לאכול דג חריימה של שבת, ולכל משפחה יש הטעמים שלה - אלה שבחיים היא לא תוותר עליהם".

נעים לראות גן פתוח | ערן נבון

גן הילדים במושב זרעית שעל גבול הצפון נפתח מחדש אחרי שהיה סגור 13 שנים • דווקא המלחמה הביאה להצטרפות משפחות חדשות מכל רחבי הארץ - ועימן הילדים הצוהלים שיהפכו לתקוות האזור

קולות מתוקים של ילדים בוקעים עכשיו מגן "פלג" שבמושב זרעית, ממש סמוך לגבול עם לבנון. מור ברוכי, הגננת, מתקשה להסתיר את התרגשותה מההמולה שיש לה תרגום פשוט: כאן יש חיים - ויהיה גם עתיד.

"זה באמת ניצחון אמיתי וכפול, שיא הגאווה והאושר", היא אומרת. "גם חזרנו לצפון וגם נפתח כאן גן ילדים, אחרי המון שנים שלא פעל אחד כזה. אני מרגישה שליחות וזכות להוביל ולהיות פה".

מור מסבירה לילדים על "סימני החג" שעליהם מברכים בראש השנה, וכשהיא מגיעה אל הרימון, אחת הילדות, בת 5 עם עיניים כחולות, מכריזה בהתלהבות: "אני הבאתי לגן מהחצר שלנו את הרימון הכי אדום. המשפחה שלי גרה קודם בלוד, ועכשיו אנחנו במושב. פה יותר כיף. יש לנו חצר וגם מרפסת".

13 שנים הגן בזרעית היה סגור. נעול. ורד, הסייעת המשלימה בגן, מסבירה שאוכלוסיית המושב הזדקנה, ולא היו מספיק ילדים שאפשרו או הצדיקו לפתוח במיוחד עבורם גן. אחרי 7 באוקטובר, תושבי זרעית התפנו למלונות בטבריה, בנוף הגליל ובמקומות נוספים, והמקום נותר שומם ונטוש כמעט במלואו.

עכשיו זרעית חזר לחיים. במושב ובמועצה האזורית מעלה יוסף, שאליו הוא משתייך, יודעים לספר ש־75 אחוזים מהתושבים חזרו אליו, ואליהם נוספו משפחות לא מעטות אחרות שהגיעו לחזק אותו ואת הצפון כולו. רבים מילדי המשפחות הללו, שעזבו בעיקר את המרכז ועלו צפונה, הם אלה שמאכלסים כעת את גן "פלג". 14 ילדים בגילים 6-3, שמתרוצצים, משחקים ומציירים באושר במבנה חדיש שהיה נטוש ושופץ לאחרונה.

הגננת, מור ברוכי: "יש חשש, אבל אנחנו ערניים. יש כאן הרבה צבא שמסתובב לשמירה, וגם המון שקט ושלווה. אנחנו מרגישים שבזרעית עוטפים אותנו בחיבוקים ובחיוכים. התושבים מביאים לנו ספרים, משחקים ודברי מתיקה. זה כיף ענק"

מור (33) מנצחת עליהם בגאון. היא מתגוררת עם בעלה נדב ושלושת ילדיהם הקטנים בשלומי, מרחק 20 דקות נסיעה מזרעית. מספרת שהיא בעצמה היתה מפונה.
"אחרי שהמלחמה התחילה, פינו אותנו למלון בנוף הגליל. אני כבר שבע שנים גננת, וגם במלון הייתי הגננת בגן שפתחו שם לילדי המפונים.

"אחר כך שכרנו דירה במגדל העמק, ושם חזרתי להיות גננת כמו לפני המלחמה. לפני חודש וחצי חזרנו לשלומי, ועכשיו אני כאן. יש לנו לא מעט ילדים דתיים שהמשפחות שלהם הגיעו לתמוך במושב, ויש גם חילונים. הגן מתאים לכולם".

מור קוראת לנו לצפות בנוף הנשקף מהמטבח של הגן. גדר הגבול עם לבנון קרובה מאוד, כמעט מול הפרצוף.

זה לא מפחיד לנהל גן עם ילדים קטנים - סמוך כל כך לגבול נפיץ?
"יש חשש, זה ברור. אנחנו ערניים. אבל יש כאן הרבה צבא שמסתובב פה, הרבה שמירה - וגם המון שקט ושלווה. אנחנו עושים טיולים ברחבי המושב, ומרגישים שעוטפים אותנו באהבה ענקית, בחיבוקים ובחיוכים. התושבים מביאים לנו ספרים, משחקים וגם דברי מתיקה טעימים מעת לעת. זה כיף ענק".

ההמולה בגן גדולה. זו שעת צהריים, והילדים עסוקים כעת בציור. את המושב עצמו אופפת פסטורליה, מין רוגע כמעט מפתיע, ואפילו רוח קרירה כבר מנשבת כאן בתחילת ספטמבר. ברחובות המושב אין הרבה תושבים שנראים מסתובבים, אבל ליד גן משחקים הקרוב לגן הילדים אנחנו פוגשים את זוהר. הוא מספר שחזר למושב לפני כמה חודשים, אחרי שבימי המלחמה התפנה עם אביו המבוגר לטבריה.

"המושב היה תוהו ובוהו בתחילת המלחמה" הוא משחזר. "הייתי חייב להתפנות עם אבא שלי למלון. עכשיו נעים פה, שקט. גן המשחקים שאנחנו יושבים בו הוקם לזכרו של אח שלי, ארז ממן ז"ל, שנהרג בתאונת אופנוע לפני שנים רבות. אני מאושר לראות פה שוב ילדים משחקים. הם מגיעים הנה מהגן, וזה מחמם לי את הלב לראות אותם ככה, קופצים ונהנים".

מכירים לאט־לאט

מור קוראת אליה את הילדים. הם מתיישבים בכיסאות הקטנים מעץ, ונראים מאוד ממושמעים. האווירה הכללית חינוכית וחיובית. "נכנסנו לגן רק בתחילת ספטמבר, כך שאנחנו מכירים לאט־לאט. אני מאוד שמחה מהדינמיקה שיש כאן. הרוב המוחלט של הילדים הגיע ממקומות שונים בארץ, עם הוריהם, במטרה לתמוך במושב, והם צריכים להיקלט ביישוב חדש ובגן חדש. זה תהליך מרתק עבורנו.

"יש גם אבות של ילדים בגן שמשרתים כרגע במילואים, והאימהות מתמודדות עם הקליטה במושב ובגן. כולנו לומדים שפה רגשית חדשה. אני מקווה שבעתיד ייפתחו כאן, ובאזור כולו, עוד ועוד גנים".