נועם ויסמן לימד אותי לאהוב את הגולן. את הדרך המתפתלת בין מצוקים צחיחים שנראים כמו רגליים של פילי ענק, את היערות של צפון החבל שבחורף מריחים כמו אירופה. את פראות השקט, מרחבים בירוק וחום מנוקדים בעדרי סוסים ובקר, ואת האדמה המשובחת שבה רימון וזית עוד מניבים בבוסתנים עתיקים לצד שטחים מעובדים לתפארת חקלאות מתקדמת. למדתי ממנו את היפים במפלים ובוואדיות, כאלה שלא הכרתי מטיולים שנתיים.
חמש שנים היינו יחד, לומדים את חמוקי הארץ ואת דרכי העור האחד של השנייה, לא פעם נשארים לישון באיזו חורשה. באותו הבוקר, לפני שהשמש תתחיל להגזים, נסענו לשחות בחרבת דיר עזיז, בבריכה של עין כנף, המעיין שסיפק מים לתושבי הכפר הסורי שהיה במקום. זה שהוקם על חורבות עזיזו, היישוב היהודי שהתקיים שם בתקופת המשנה והתלמוד, שאנשיו התפללו בבית הכנסת שנבנה שם לפני 1,500 שנה ועדיין עומד על תילו.
מעיין שהוסיף וסיפק מים למושב כנף הסמוך. זה שבאמצע שנות ה־80 החל את דרכו כ"מושבוצ", אותה צורת התיישבות ראשונית שאוצרת בשמה את המושב והקיבוץ , והיתה נפוצה ברמת הגולן לפני שהפכו המקומות ליישובי קבע. מושבוץ סמוך מושב אלי־עד שבדרום הגולן, עד שבאביב 1991 עברו חלוציו למיקום הנוכחי, שם משוררי הנוף של הגולן נפרשים לעיניהם - הכנרת, החרמון, צפת והלבנון. בימים עם ראות טובה אפשר לראות גם את אוניברסיטת חיפה.
באותו היום הבריכה היתה רק שלנו. טובים היו המים וטובה היתה האהבה. צמחייה סמיכה, פרועה, כיסתה את החורבות, משאירה בנו שריטות קטנות, כאלה הממהרות להיעלם, לא כמו אותה חריטת געגועים המסרבת להגליד מאז שהלב הפראי של נועם חדל באחת בחודש מאי 2022.
"הלכתי בדרך משלי"
מעולם לא חזרתי לשם אחרי אותו היום, אנשי כנף אומרים שיותר טוב ככה. שהתמונה החקוקה אצלי עולה לאין שיעור על מה שיש להווה להציע. שזה כבר לא אותו הדבר מאז שהמועצה האזורית לקחה תחת חסותה את המקום, בית הכנסת שוקם, עבודות השיפוץ הפכו את הבריכה לשלוש שכשוכיות אבן קטנות, שופרו דרכי הגישה, וצהלת המבקרים מתחרה עכשיו בזמזום חרקים, פסקול מהזיכרון של זוגות אוהבים.
"אל תלכי לשם ואל תקלקלי לעצמך", אומרת שירי ברוך־נעלי כשאנחנו יושבות על דשא הבית, זה שבצמוד אליו הקימה את "דיר עזיז", מחלבה קטנה המייצרת גבינות מחלב עיזים.
ללוגו בחרה באיור הקשת שבכניסה לבית הכנסת העתיק אשר בו, עד היום, עולים לתורה בני המצווה של המושב ושם, ב־2009, נישאה לרביד, הפעם כדת משה וישראל. לא כמו הפעם הראשונה, שבה חגגו את אהבתם בלי טקס דתי, מה שלא הספיק לתקנון הסוכנות כשביקשו להתקבל למושב בפעם הראשונה.
מסיבת אהבה שהמשיכה לטרק ירח דבש בצפון תאילנד, שם נפלה טבעת הנישואים שלה לתוך מי הנהר, ושירי, שהיתה אז מורה לחינוך גופני, אמרה לרביד שמדובר בסימן. שהיא לא חוזרת ללמד. "אז מה כן?" שאל ,"גבינות" שמעה את עצמה עונה לו.
"זה היה חזון", היא אומרת לי עכשיו, 20 שנה אחרי, כשבינינו חריצי גבינה מדגדגים את הנחיריים, מעירים חשקים שהפה נענה להם, נודד בין ריקוטה נפלאה לנחל, גבינה שהתיישנה חמישה חודשים מנוקדת בזרעי כוסברה, לגבינה כחולה בהשראת הרוקפור, לגבינת עיזים טרייה בסגנון "פרומעז".
אין כמו טעמי חלב עיזים ללוות את קורותיה של הגבנית, שמייד עם החזרה מתאילנד נרשמה ללימודים ברופין ויצאה משם עם הרבה ידע תיאורטי ומתכון להכנת גבינה צפתית, שאותו תרגלה עם חלב משלוש עיזים שגדלו אז בחצר הבית ששכרו במושב חרות.
רביד, איש מחשבים, התחבר מייד. עוד לפני שנפגשו פנטז על חיים של רועה צאן. עברו את כל הארץ בחיפושי מקום שבו יוכלו לגדל עדר עיזים וילדים, וברגע שהגיעו לכנף היה ברור להם שזהו זה. "יש פה קסם, שלווה, קהילה. משהו באוויר שעושה טוב על הנשמה", היא אומרת את מה שכל מי שמבקר במקום יכול להרגיש בנשימה הראשונה.
שירי ברוך־נעלי: "השנה, בפעם הראשונה, הייתי בכנס של מגדלי צאן בצרפת וראיתי גיבון מסורתי. חשבתי שזה מגניב, אבל לא מתאים לי. אני, כמו שאני, מרגישה בכפות הידיים אם צריך עוד זמן, עוד ערבולים. הדיוק ממני והלאה"
אלוהי המעיזים היה עם הזוג נעלי כשזכו בקול קורא להקמת דיר עיזים לחלב שהוציא אז משרד החקלאות למתיישבים חדשים. את הדיר שבנו באזור המשק של כנף אכלסו בעדר אלפיניות, "כי אחוז המוצקים בחלב שלהן הוא גבוה".
שלושה ילדים, הבכור ביניהם כבר בן 18, נולדו להם על האדמה הטובה של כנף, שמרעה טבעי הוא לא בין המתנות שהיא מחלקת. בשנים הראשונות התמקדו בגידול העדר ובחליבה, עם שיעורי תמותה מטורפים שנגרמו ממחלות שהגיעו עם משולחים חיים שאכלסו עדרים שכנים באזור.
בקורונה בנו מחלבה בחצר הבית, שאליה החלב החם מגיע ישר אחרי החליבה, מהידיים של רביד לאלה של שירי. לא עובר שום קירור כמקובל. לצד המחלבה נפתחה חנות אמון הפתוחה 24/7, שם תמצאו את כל התוצרת של דיר עזיז, יינות מיקבים באזור ואת הדבש הנפלא של חן דרייליך, דבוראי מכנף. זה המופק מפרחי חורף, לצד זה שמופק מפרחים של קיץ.
"מי שמגיע יודע לאן הוא מגיע. זה מייצר משהו בתחושה של בן אדם שנותנים בו אמון", שירי אומרת כשאני שואלת איך קרה שככה היא סומכת על הלקוחות שלה. מוסיפה שבתיאום מראש אפשר לשבת שם על כוס יין ומגש גבינות, מאפים ומיני ירקות.
"אני מרגישה שאין לי ידע של גבן. לא נסעתי לחו"ל, לא הלכתי בדרך", היא אומרת לקראת פרידה, מוסיפה שעד היום היא אסירת תודה לכל אלה שסירבו לה בתחילת הדרך, כשביקשה לעבוד תמורת ידע.
"הלכתי בדרך משלי. השנה, בפעם הראשונה, הייתי בכנס של מגדלי צאן בצרפת וראיתי גיבון מסורתי. חשבתי שזה מגניב, אבל לא מתאים לי. אני, כמו שאני, מרגישה בכפות הידיים אם צריך עוד זמן, עוד ערבולים, לא שוקלת כשאני מכניסה מחמצות", היא צוחקת, וצוחקות עיניים כחולות שיש בהן איזו סערה, שמתיישבת בול עם דרך החלב שהיא מתארת ועם טעם הגבינות שהיא מייצרת.
כשאני שואלת איך היא שומרת על קביעות בטעם, היא אומרת שהיא לא. "הדיוק ממני והלאה. אבל אנשים חוזרים וקונים. עובדה".
עולם קטן ומוקפד
את הגבינות של שירי תמצאו גם במגש הגבינות של "טרה נובה", זה שבא לעולם ללוות את היינות של היקב שעל הקמתו הוחלט ב־2006. ב־2007 ניטעו הכרמים בתל פארס, ושלוש שנים אחר כך הופק היין הראשון. אחרי זה בא שמן הזית. שני זנים ניטעו, ככה שיתאימו לעבודת הבוצרת - קורנייקי וארבקינה - הזן הספרדי שבמסיק 2024 בטרה נובה עצרו ממנו שמן זית נפלא.
שלושה שותפים עומדים מאחורי עשיית המקום: אדריאן ויינסיחר הוא אשר על החקלאות ועל הנהלת החשבונות, אילן אפרים הוא איש התיירות והכלכלה, ואילן מטלון הוא אשר על מיני מזונות. רוקח ריבות ושאר ממרחים, כובש זיתים, עובד מול הייננים, והוא אשר על הפקת תשוקתו הגדולה, שמן הזית הנהדר של המקום.
איש עם חיוך מאיר, אוהב אדם ושר החוץ של כל העשייה, הכוללת בנוסף ליין ולשמן גם רפת חלב וגידול פירות יער כמו פטל, אסנה, אוכמניות ותות עץ אפגני, שביום בו ביקרנו שם בפעם האחרונה אי אפשר היה להפסיק לאכול ממנו.
"איך הכל גדל יותר טעים בגולן", אני אומרת, רואה איך עסיס ארגמן צובע לי את האצבעות. "ביני לבינך, אני לא ה־חקלאי בסיפור", מטלון אומר, "אבל יותר מפעם שמעתי ממדריכים חקלאיים שבגולן הקרקע היא כל כך טובה, שבעיקר צריך לדעת לא לקלקל".
בחנות הקטנה, שבמרכז המבקרים תפגשו את מטלון, נמכרים כל הפירות האלה. ככה, כמו שברא אותם אלוהי הגולן, או כריבות שאותן רוקח האיש שגדל במגדל העמק לשני הורים שההיסטוריה שלהם משוטטת ברחבי האימפריה העות'מאנית ובמצרים, משם המשפחה של אמא היגרה לאיטליה והתיישבה בכפר קטן סמוך למילאנו. אבל אצלה, בין האצבעות, השתמר בעיקר המטבח הספניולי - סוטלאץ', בויוס וסופריטו.
בין הסירים האלה נבטה אהבת המטבח של מטלון, ואיתה עלה לספינת חיל הים כשהתגייס, נצמד לטבח בכל רגע פנוי. ושם, בין סיפון לירכתיים, שמע מאחד החובלים על יישוב שעתיד לקום בדרום הגולן ומיועד לתיירות.
ב־85' חמישה רווקים מאותה הספינה הגיעו ל"מושבוצ" הסמוך לאלי־עד ומשם הלאה ליישוב הקבע בכנף. "עבדנו בחוף דוגית בכנרת ונטענו מטעי אגסים", הוא אומר, מתכופף להרים איזה פתית נייר שרק עיניים מאוהבות באדמה יכולות היו להבחין בו.
באחד הימים חבר שלו נתן טרמפ לסטודנטית מבאר שבע, שבאה לעבוד בחופשת הסמסטר. הביא אותה שתנוח על החוף לפני ראיון לקבלת עבודה במלון של רמות. "זו היתה רוחמה, שם הכרנו ומאז אנחנו יחד בכנף", מחייך מטלון את תולדות אהבתו. "הולדנו שלושה ילדים. אחת פלוס נכד ברמת גן, שניים בתל אביב, בתקווה שירצו לחזור מתישהו", הוא אומר וממלא כוס בפינוטאז', יין אדום מזן שנולד בדרום אפריקה.
כשמסתכלים עליו ככה, לוגם מכוסו מול נוף שהיה לשלו, אפשר להאמין שאלוהים עוד לא עזב את אדמת הארץ הזו. אדמה שהלוואי שתקרא אליה את הילדים והנכדים של מטלון והם יחזרו כמו שחזר תאיר ויינסיחר, הבן של אדריאן, השותף שלו. לפני שנה, במקום שבו עמדה פעם הרפת, שם הבריזה אף פעם לא מאכזבת, פתח את "ריקו", עגלת קפה על דשא, מרחק נגיעה מהיקב, מביא איתו ידע מעמיק בפולים אשר אותו צבר בשנים שבהן ניהל בתי קפה במרכז בזמן שאשתו למדה רפואה בתל אביב.
"חודשיים אחרי שבאנו לגולן פרצה המלחמה", אומר תאיר. אחרי סבב המילואים הראשון פתח את עגלת הקפה, ובשביל שיהיה ברור כמה הוא רציני קרא לה "ריקו", על שם הכלב שלו, שכמוהו גם הוא מהלך במתחם בשקט ובכוח השמורים לבעל בית.
ברא עולם קטן ומוקפד שבו נאפה הלחם ונאפים הפרעצלים ומיני עוגות שחלקן ללא גלוטן, כמו אותה עוגת גבינה נהדרת שידענו אצלו ביום שבו הגענו לשם. הפירות והירקות מגיעים מהשטחים שלו ושל חקלאי הסביבה, את גבינות העיזים הוא קונה מהמחלבה של שירי, ואת הקממבר מהמחלבה של שרה, גם היא פועלת בכנף, ובה היא מייצרת גבינות גם מחלב בקר.
"חודשיים אחרי שבאנו לגולן פרצה המלחמה", אומר תאיר. אחרי סבב המילואים הראשון פתח את עגלת הקפה וקרא לה "ריקו", על שם הכלב שלו, שכמוהו גם הוא מהלך בשקט ובכוח השמורים לבעל בית
הקפה, נשמת אפו של המקום, הוא פרי שיתוף פעולה עם בית קלייה מקומי. שתי מטחנות למכונת אספרסו מתמקדות בתערובות, הנבדלות גם בזמני הקלייה. משלושה סוגים של קפה חד־זני מפיקים את הקולד ברו, קפה בחליטה קרה שאם מישהו יבקש לקחת ממנו הביתה יאטמו לו אותו בתוך פחים במכונה הקטנה שגם היא, כמו המלוש והתנורים, איכשהו, הצליחה להתמקם בתוך העגלה.
"מה זה פנאי?"
בעגלת הקפה הזו לא תמצאו את הלחמים שלשה אווה מלכה, המגיעים ממאפייה קטנה הממוקמת בחצר ביתה ומשהו בפנים שלה מזכיר לי את רוחמה רז. "אווה לשה - לחם שירה", קראה למקום שלה, ובו על הקירות מילות שירה ועל השולחן מבחר לחמים וממרחים שאותם היא מפיקה מצמחי תבלין אשר גדלים אצלה בגינה.
שנים עבדה בתחום התיירות, אבל הרגישה שהיא מבקשת לעצמה משהו אחר, עד שבדרך מקרה נגעה בבצק. "מייד הבנתי שזהו זה", היא אומרת. מאז הם יחד, היא והלחם, מוכרת אותו לעסקים במושב, למבקרים, מעבירה סדנאות אפייה לכל דורש. המבחר משתנה ואפשר למצוא בו, בין השאר, לחם על חלוקי נחל כמו זה שהכינו אימהות אימותיה במגרב, בייגל ירושלמי, לחמניות כוסמין ולחמי מחמצת.
לחמים שאותם פגשנו אצל שירי במחלבה, ב"טרה נובה" ועל שולחן האוכל של מיכל נשיא. זה הממוקם בתוך בקתה יפהפייה שנראית כמו נלקחה מאיור לספר שעוד זוכר את הגבעות ברומניה, משם הגיעה המשפחה של מיכל.
בקתה שאליה מוליך בוסתן עצי פרי מניבים אשר את חלקם תפגשו שם בצנצנות ריבה נהדרת או בתוך סלטים, ואליה מתנקזת כל עשיית המטבחים של מיכל, רופאה סינית שלא תשמעו ממנה מילה רעה על מלח, שומן, בשר או גבינות. "הכל שאלה של איזון וצריכה של אוכל אמיתי", היא אומרת ומוסיפה כמה מילים בגנותו של האוכל המעובד, קורנפלקס, נקניקים תעשייתיים וסוכר.
סביב שולחן האוכל היא מגישה ארוחות פרטיות, שם מתקיימות סדנאות המתמקדות באכילה רגשית על כל מופעיה, סדנאות בישול לילדים, סדנאות בישול לנוער בסיכון, טיפול פרטני אחד על אחד המבקש לפתור את הפלונטרים שיוצרת מערכת היחסים המורכבת בין אנשים לאוכל, וסדנאות של אוכל כזיכרון. "כל אחת עם הזיכרונות שלה בעולם", היא אומרת בקול הרך שלה. זיכרונות כמו אלה שקראו לה במרוצת השנים לחזור ולהתחבר למטבח הרומני, זה של סבתא סוניה וסבתא צוצה, שכפות העץ שלה היו ללוגו של המקום.
על המדפים מצטופפים כלי האוכל שלהן, לצד כלים שהיא ושי בן זוגה הביאו מהנסיעה הגדולה לאוסטרליה. זו שאליה יצאו אחרי כמה שנים בכנף, שאליו הגיעו ב־1998, שנתיים אחרי שנפגשו בלימודים לרפואה סינית. היא פתחה קליניקה קטנה, הוא התמקצע בניהול בנייה, אומר לעצמו ולכל מי ששומע שבעצם הלך ללמוד רפואה סינית בשביל לפגוש את מיכל.
מיכל נשיא: "עבדתי בעמותה שמתעסקת בקשר בין תזונה לאוטיזם, לאסתמה, לאלרגיות או להפרעות קשב וריכוז, וכיום אני אומרת שתזונה היא לא רק מה שבצלחת, אלא כל מה שמזין אותנו, כמו מערכות יחסים ומה עושים בשעות הפנאי"
שלושה ילדים נולדו לבני הזוג בגולן. בסוף שנות ה־90, תחילת האלפיים, מיכל למדה שקליניקה לרפואה סינית לא תביא לה את כל הפרנסה, ולא משנה כמה פליירים תכניס לתיבות הדואר, אז היא התחילה להעביר סדנאות שבהן לימדה, למשל, מה עושים עם קינואה.
אחרי שנולדו הילדים הם נסעו לאוסטרליה, "כי רצינו טיול וכי רציתי לקנות חמאה בשפה אחרת", היא אומרת. החודש היה לשנה והשנה לעוד שנה. שש שנים חיו בסידני, וכשחזרו הקימה עם עוד חברה עמותה ומתחם בישול לנוער בסיכון. הפעילו בית קפה באניעם, היישוב הסמוך, שהיה להצלחה גדולה. "חשבתי שנפתח פעם בשבוע לעשות קצת כסף ומצאתי את עצמי מנהלת בית קפה", היא צוחקת, פורשת על השולחן מרבד צבעוני שבו לוקחים חלק מיני קציצות ירק, קאפקייקס מנגולד וגבינות מהמחלבה של שירי, גאלט סלקים שמעליו היא מזליפה דבש מהמכוורת של חן.
כל עשיית החקלאות של אנשי האזור בין ידיה המדייקות. נראית כמו רקדנית שמרחפת את התנועות. אין שום דבר מובן וצפוי בגישה שלה לאוכל. אומרת ש"באוסטרליה נפתח בפניי כל העולם הזה של תזונה ואורח חיים בריא. זה משהו שהיה לי מאוד חסר, כי לא מספיק לדקור מישהו ולהגיד לו תאכל דברים מסוימים.
"עבדתי שם בעמותה שמתעסקת בקשר בין תזונה לאוטיזם, לאסתמה, לאלרגיות או להפרעות קשב וריכוז. כיום אני אומרת שתזונה היא לא רק מה שנמצא בצלחת, אלא כל מה שמזין אותנו כמו מערכות יחסים ומה שאנחנו עושים בשעות הפנאי".
מה את עושה בפנאי שלך? אני שואלת. "מה זה פנאי?" היא צוחקת את התשובה. "עד 7 באוקטובר עבדתי 20 שעות ביום".
המולה יפהפייה
כשלילך אסרף ירדה מהמכונית שלה, במכנסי עור וציפורניים משוחות בלק אדום, כולם במושבוצ אמרו לדן שהם נותנים לה שבוע עד שתברח ממנו ומהגולן. היא עבדה בחנות לבגדי עור, מתכוננת ללימודים בשנקר, כשהוא נכנס עם חבר לקנות ז'קט ובסערת המפגש המרחק בין תל אביב לגולן נראה לשניהם הרבה יותר קצר. ב־86', שנה אחרי שדן עלה להתיישב בגולן, היא הצטרפה.
אאוטסיידרית בין 14 איש. היתה יורדת לשחות במעיין ולעשות פיקניק תחת עצי האיקליפטוס, עד שנספג גם בעור שלה קסם המקום.
מדריכים חקלאיים הגיעו מדי פעם לייעץ לאנשי המושבוצ מה כדאי לשתול, מה יביא להם פרנסה. ביניהם היה מוריס, שליח של הסוכנות שחזר לארץ מצרפת וחיפש איזה חקלאי מספיק מוטרף שינסה לגדל לבנדר. "כל המצ'ואים לא הבינו מה להם ולבושם הזה, חוץ מדן, שדווקא התחבר, וב־87' פרחה החלקה שאליה לא הגיע קו מים", היא מחייכת את הזיכרון, מתארת את גידול הבעל של צמח הבושם שעתיד לשנות את חייה.
שינויי מזג אוויר והבצורת ייבשו את החלקה, אבל הפרח הסגול המשיך לקרוא לה. לפני 12 שנה חזרו לגדל לבנדר, הפעם בליווי פרופ' נתיב דודאי, חוקר צמחי תבלין ממכון וולקני. 50 דונם, הפעם בהשקיה, חזרו לפרוח, ואת הגרגירים שלהם ייעדו האסרפים למילוי שקיות ריח שבאו לעולם להילחם בעש הבגדים.
"כל המצ'ואים לא הבינו מה להם ולבושם הזה, חוץ מדן, וב־87' פרחה החלקה שאליה לא הגיע קו מים", מחייכת לילך אסרף את הזיכרון, מתארת את גידול הבעל של צמח הבושם שעתיד לשנות את חייה
לילך אומרת שכמו כולם באזור, הם למדו שמחקלאות לבדה לא יוכלו להתפרנס והגו את מרכז המבקרים הראשון בכנף שבו מזקקה מפיקה שמן אתרי, ששימש אותם ליצירת נרות אשר הופכים בחום הלהבה לחמאת גוף. שקיות בדים מרהיבות שנתפרות בסין, סבונים, שוקולד על לבנדר, ליקר לבנדר, גלידת לבנדר, מי אמר קרפ ולא קיבל?
המולת מוצרים יפהפיה מציעה החנות, פרי אש היצירה של לילך שחיכתה לבעור כל השנים מאז ויתרה על לימודי עיצוב ברמת גן ועלתה לגולן. "היינו הראשונים שהלכו על תיירות חקלאית בכנף, הסתכלו עלינו כמו על משוגעים", היא אומרת, ולי קשה לדמיין את כנף, בו חיות היום 120 משפחות, בלי כל אותם מרכזי מבקרים המחברים בין חקלאות ליצרנים קטנים. מארחים מסבירים פנים בין זריחה לשקיעה, אז נסגר השער למושב, שם לא פועל אפילו צימר אחד.
לכבוד אנשי כנף, לכבוד אדמה שקשה לסרב לה, לכבוד מעיין שעוד זוכר, ולכבוד מקום עם בריזה גם בימים הכי חמים שעוד נכונו בקיץ הזה, אני מביאה בפניכם את המתכון לגאלט של מיכל נשיא.
גאלט סלק צלוי וגבינת "פרומעז"
המרכיבים:
√ 200 גרם קמח
√ 1/2 כפית מלח
√ 120 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות
√ 2 חלמונים
√ 2-1 כפות מי קרח
√ 4 סלקים צלויים בתנור, חתוכים לעיגולים
√ 4 ענפי טימין
√ 1 חבילת גבינת "פרומעז"
√ 1 ביצה להברשה
אופן ההכנה:
מחממים תנור ל־200 מעלות, עוטפים כל סלק בנייר אפייה ובנייר כסף וצולים במשך כ־45 דקות, עד שנהיה רך.
בינתיים ניגשים להכנת הבצק. שמים בקערה את הקמח, המלח והחמאה ומפוררים בעזרת מזלג או בידיים עד לקבלת פירורים. מוסיפים את החלמונים וכף אחת של מים ומעבדים עד לקבלת בצק רך ונעים. במידת הצורך מוסיפים עוד מים. עוטפים ומקררים כשעה.
את הבצק שקורר מרדדים בין שני ניירות אפייה לצורת עיגול. מסדרים את הסלק על העיגול, שמים מעל את הטימין, ומעל הכל מפזרים חתיכות גבינה. מקפלים את שולי הבצק מעל המילוי (אין צורך לכסות את כל המילוי), מברישים בביצה טרופה ואופים בחום של 180 מעלות במשך כחצי שעה, או עד שהבצק מקבל גוון חום־זהוב יפה.