יש משהו אחד שמפחיד אותי ממש - היום שאחרי המלחמה בעזה. היום שבו ייפתח הגבול והתקשורת הבינלאומית תוכל להיכנס, ולגלות שאין רפיח ואין עזה. שהמקום נראה כמו אחרי פצצת אטום, רק בלי הקרינה.
אני לא מומחה גדול למלחמות העבר, אבל נדמה לי שמאז שדרזדן שוטחה על ידי כוחות הברית במלחמת העולם השנייה לא נמחק שום מקום על פני כדור הארץ באופן כל כך מוחלט כמו שאנחנו עשינו ועושים בעזה.
פעילות כוחות צוות הקרב של חטיבת כפיר במרחב חאן יונס // צילום: דובר צה"ל
אישית, אין לי שום בעיה מוסרית עם הכלים ההנדסיים הכבדים ההופכים את ערי האויב לאבק. אין לי שום ביקורת על כוחות ההנדסה המפוצצים מבנה אחר מבנה. ההפך, אני מצדיע ללוחמים שהפכו להיות קבלני עפר. אבל צריך להתכונן לכך שהתמונות של המרחבים החרבים יציפו את אמצעי התקשורת ואת תודעת כל העולם ברמות קשות ביותר. אנחנו נצטרך לענות על שאלות עוינות ולהסביר למה מחקנו מעל פני האדמה את עזה ובנותיה.
יש לי תחושה שכמו שהמערכה ההסברתית על קיומנו מתנהלת באופן המרושל ביותר, שרק מתי מעט דוברים מוכשרים מנסים להציג את הטיעונים שלנו בפני העולם, גם כשנעמוד מול האתגר ההסברתי הבא לא יהיו בארגז הכלים שלנו לא דוברים טובים ולא טיעונים טובים. כך נגיע די מהר למצב של מדינה מצורעת לחלוטין.
זמן טוב להסיר מהרשתות סרטונים של שמחה לאיד בזמן פיצוץ בתים, כי הם עומדים לככב באינסוף כתבות על הנזק האדיר שגרמנו לתושבי סדום ועמורה בעזה
זה הזמן לחשוב היטב מה קורה ביום שאחרי, כי הוא כבר נוקש בדלת. אפשר להתעלם מנוכחותו, אבל אני מניח שבתוך חודש-חודשיים הוא כאן, ויחד איתו מאות ואלפי צוותי צילום באפודים כחולים עם המילה "PRESS" עליהם, שיחפשו בכל פינה עדויות לחיים שהיו ונגדעו. יראיינו את העזתי שפעם היה לו איפה לגור ועכשיו מסתובב בין החורבות ומחפש דובי של ילד שאפשר להציל, גם אם הוא ממולכד.
זמן טוב עכשיו להסיר מהרשתות סרטונים של שמחה לאיד בזמן פיצוץ בתים, כי הם עומדים לככב באינסוף כתבות שייצאו מכאן עם דיווחים על הנזק האדיר שגרמנו לתושבי סדום ועמורה האלה.
ויותר מכל, גם אם איחרנו מאוד להגיע לנשף ההסברה העולמי - אף פעם לא מאוחר מדי להקים גוף אפקטיבי, מתוקצב בנדיבות, עם דוברים ודוברות שיודעים לדבר אנגלית, עם אנשים מבריקים ששולטים ברשתות החברתיות, שיסבירו למה לא היתה לנו ברירה אלא להפוך את רצועת עזה למקום שגם דורות קדימה יהיה בלתי ניתן ליישוב מחדש.
אירופה
יש לאירופה כרגע שתי בעיות מרכזיות. האחת, היא נכבשת במהירות מבפנים על ידי מוסלמֵי כל העולם. השנייה, היא מבועתת מהאפשרות שתיכבש מבחוץ על ידי רוסיה, משל היתה אוקראינה. דאבל כיבוש און דה רוקס. מה עושים? את הכיבוש בפנים כבר לא ניתן לעצור, זה עניין של זמן קצר עד שאירופה תאוסלם ותיעלם כערש התרבות המערבית, אריוודרצ'י. ומול האיום הרוסי ברור שיש להתחמש עד צוואר, ועדיף בנשק הגנתי נגד טילים ארוכי טווח.
פה אנחנו נכנסים לתמונה. אחרי תצוגת התכלית המדהימה של המערכות שלנו מול שיגורי החות'ים והאיראנים, מי לא רוצה איזה "חץ" בארסנל, כמה כיפות ברזל ליום צרה, כמה סוללות ספיידר טובות? כולם רוצים. הנה השבוע רכשה רומניה, מאוימת ראשית על ידי רוסיה הבולענית, מערכות שלנו ביותר מחמישה מיליארד שקלים. עסקה טובה. אבל מי שמעניינת אותי יותר היא דווקא שבדיה, מהצד השני של האיום הרוסי, גם הם משקשקים וגם הם רוכשים יותר נשק ישראלי בכל שנה. אבל בניגוד לרומניה, השבדים כבר נכבשו על ידי המוסלמים, והם חייבים להראות עוינות לישראל כדי למצוא חן בעיני הפולשים. אז מה עושים? מצד אחד מעצימים את הסנקציות נגדנו, ומצד אחר מתחמשים בתוצרתנו.
והיא לא באה לי טוב, כל הדו־פרצופיות הזאת. רוצים הגנה? תהיו חברים. רוצים להיות מוסלמים בבלונד? תשכחו מכיפת ברזל. אין גם וגם. זה מה שאני אומר, אבל זה בהחלט לא מה שישראל הרשמית אומרת כרגע. וחבל. רק השבוע מתכנסת הנהלת האירוויזיון כדי לנקנק אותנו, להשפיל אותנו, למנוע מאיתנו להשתתף בשנה הבאה. ככה? אם בשנה הבאה אנחנו לא שם, אז שהאירופאים יישבו על המרפסת ויספרו טילים נודדים בלתי מיורטים. הא בהא תליא. יש לינקים בחיים, וזה הזמן לעשות אותם.
המלחמה הזאת, למרות כל נזקיה, עומדת להפוך את ישראל לעוד יותר עשירה. נשק, הייטק וגז, שלושת העמודים שעליהם עומדת הכספת המתפוצצת ממזומנים של המדינה. אנחנו חזקים, מבוקשים, חיוניים ביותר. אז מספיק להיות ילדי הכאפות של אירופאים חלושים שמנסים לרצות את עוטי הכאפיות והחיג'אב.
ישראל חייבת להעמיד כתנאי שאין לעבור עליו תמיכה פומבית בנו, לפני שחץ אחד מועמס על אונייה בדרך למדינה המאוימת. ומי שלא רוצה - לא נורא, רשימת ההזמנות מלאה, יש רשימת המתנה, ושבדיה תצטרך לחכות להזמנה שלה עד שתתיישר. בין כה וכה זאת מדינה ללא עתיד, והמוסלמים שבה אולי דווקא ישמחו לפלישת פוטין. הם אוהבים משטרים רודניים.
האח
אני לא מתכוון לכתוב כאן משהו אתי, או אסתטי, או פואטי. אני כותב מתוך הבטן. וכן, יש לי אינטרס, התוכנית שלי ושל שרקי אוכלת נזק לא פשוט ממפלצת הרייטינג שנקראת "האח הגדול", אבל תאמינו לי, זה לא העניין. אני כבר זאב זקן. לא מחפש לנצח, מחפש לעשות טוב בעולם ושימותו המספרים.
אז בואו נדבר על ה"אח".
מעולם לא אהבתי את התוכנית הזאת. לא כשהיתה בקשת עם ארז ואסי, לא כשהיתה ברשת בזמן שאני עבדתי בה, ובטח לא עכשיו כשהיא מגרדת את תחתית הקיום האנושי מלמטה. הרעיון עצמו תמיד נשמע לי כמו ניסוי חברתי לא מוסרי: קחו קבוצה של אנשים, רובם ריקים מערכים, מלאים בעצמם, כילאו אותם בלי שום מטרה אמיתית - ותנו להם זמן. הרוע יופיע מעצמו, והרוע מידבק. אני מאמין גדול בתדרים. אני יודע שתדר רע שיוצא מהמרקע נכנס לנשמה של הצופים ומשנה אותם מבפנים. אני מאמין שחלק מהרוע בחברה שלנו מקורו ב"אח". קשה למדוד, קשה להוכיח, אבל קל להרגיש.
בגלל זה סירבתי בזמנו להצעה יפה מאוד להנחות את "האח הגדול". יכולתי להתעשר, ויתרתי. סירבתי גם לראיין את המודחים בתוכנית הבוקר. כעסו עלי ממש. ובכל עונה ביקשתי דבר פשוט מההנהלה: תנו לדיירים משימות שמצמיחות חמלה, שותפות, אהבה. צחקו עלי. ביקשתי והתחננתי גם להפסיק את העישון בבית. סיגריות בפריים טיים הן נורמליזציה של רעל. אבל נאמר לי שהעישון הוא הדלק של הבית. אם לא יהיו סיגריות, לא יקרה כלום. מבחינתי, לקדם עישון בפריים טיים זו הריגה ברשלנות.
השנה, לראשונה, אני חווה את זה מקרוב. האולפן שלי ושל שרקי צמוד לבית "האח" ומהצד השני של הגדר, לילה־לילה, מגיעים מקורבים של הדיירים עם רמקולים בגודל של קרווילה וצורחים דברי הבל לעבר הבית ולעבר המוחות שלנו. עורכי חדשות לא מצליחים להתרכז, תושבי יד השמונה לא מצליחים להירדם. זו כבר לא טלוויזיה. זה מטרד סביבתי. זה מפגע.
"האח הגדול" הוא חבל ההצלה של רשת 13, ואני שמח בשמחתם, באמת. זה היה ביתי, ואני רוצה בהצלחתו לטובת כל החברים שהשארתי שם. אבל חבל שחבל ההצלה הזה הוא חבל התלייה של כל מה שמוסרי, חברי, אנושי. מצער שכדי לשרוד צריך לגרום נזק היקפי כזה לצופים, למשתתפים, לשכנים, לעם.
אולי הגיע הזמן להדיח את האח הגדול עצמו. אני אשמח לראיין אותו רגע אחרי.
avrigilad@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו