שטח אש: מסע בין המילואימניקים בחזית והקיבוצים שנפגעו

מאות קילומטרים גמאתי השבוע בכבישי הדרום, עוטה שכפ"ץ וקסדה. צעדתי בין לוחמים נחושים וחדורי מטרה לצאת ולהשמיד את חמאס, פגשתי מילואימניקים שראו זוועות בכפר עזה ושמכים על חטא שלא הגיעו אליו מוקדם יותר. ראיתי לוחמי צנחנים השוהים בבתים בקיבוץ בארי, מטרים ספורים מהמקום שבו נרצחו ישראלים באכזריות, והם דורשים להיכנס פנימה כדי לנקום את נקמת הדם.

ראיתי קצינים, שחתמו על אי התייצבות רק לפני חודשים ספורים, ניצבים כעת לצד קצינים אחרים שפונו מגוש קטיף בהתנתקות. כולם לוחמים מכל קצוות הארץ שנלחמו במחבלים והצילו חיים. מבית לבית, בטנקים וברובי סער, הם מתחמשים כעת בסכיני קומנדו וברימונים, ברובים ובתותחים, ודורשים להיכנס ולהשלים את המשימה, להשמיד את חמאס. דגלי ישראל, רבים מספור, התנוססו בכל פינה, על נמ"רים ורכבים, על מובילי טנקים או על צמתים. מתנופפים ברוח ומבטיחים בלי מילים - רצחתם את בני משפחתנו, יקירינו ומכרינו, ואנחנו נביס אתכם.

הכבישים בעוטף עזה מלאים במשאיות ועליהן טנקים - עשרה, עשרים, שלושים, ארבעים. נגמ"שים, נמ"רים, האמרים. כולם בכיוון אחד - דרומה. העשן כבר מיתמר מעל העיר עזה בעוד הלוחמים וכליהם נערכים לקרב הקרקעי ברצועה. העשן סמיך ושחור. מדי פעם נשמע פיצוץ עז, כשכלי טיס ישראלי יורה טיל על יעד נוסף. מעלינו מסוק אפאצ'י חג באוויר. פתאום נראה מתוכו הבזק והוא הסתובב וחזר ליעדו. אחרי כמה שניות הגיע אלינו קול הפיצוץ העז שפגע במבנה של חמאס.

"אנחנו מפוצצים אותם, הא?" פניתי לאחד הלוחמים שלצידי, והוא השיב לי בפנים חתומות: "עוד לא התחלנו".

כמה שעות קודם הגעתי למכון הלאומי לפירוק תחמושת. הוצגו שם בפנינו טילי נ"מ ומטענים נגד טנקים, שהודבקו על רכבי נספים בטבח במסיבה ברעים, ומטעני בערה שכמותם נזרקו לתוך עוטף עזה. המחבלים תכננו טבח גדול בהרבה.

"אני הולך לבארי, רוצה לבוא?" שאל אותי שמואל, הצלם שלנו, ואני השבתי בחיוב.

קיבוץ בארי, יום ראשון, 15:00

שעתיים לאחר מכן מצאתי את עצמי בכניסה לקיבוץ, שבו נרצחו לפחות 118 מבניו, ורבים אחרים נחטפו. חשבתי שאני מוכן למראות הקשים, לחורבן ולמראה הבתים שבהם יהודים נשרפו חיים, אבל הם היו קשים מנשוא. הדמעות התערבבו בזיעה למראה אופניים חרוכים. "אבא ואמא - ברוכים הבאים הביתה", נכתב על אחת הדלתות. לא הצלחתי שלא לתהות אם עדיין יש אבא ואמא, ואם הילד שכתב את הכרזה עדיין חי.

דממת מוות שררה כשצעדתי לבתים הנטושים, רועד מפחד מפני מה שמצפה לי. מקרר שהוצב באמצע הסלון בניסיון נואש למנוע כניסת מחבלים, שולחנות הפוכים וממ"ד שבו נותרו גליל של נייר טואלט וכמה משחקי ילדים. הרצפה היתה מלאה במים. ידעתי היטב מדוע. את נהרות הדם צריך היה לשטוף בנהרות של מים.

מחוץ לבית, צוות צילום ניסה לשכנע כלב שנבח לבוא אליו. איליה, כתב הדרום שלנו, סיפר שבעליו מחפשים אותו כבר כמה ימים, אך הוא מסרב להתקרב לאדם כלשהו ונמלט וזנבו בין רגליו. כמה לוחמי צנחנים נעו מבית לבית על קלנועית של הקיבוץ, מוודאים ששום מחבל נוסף לא הסתנן פנימה. ריח של מוות התערבב בריח עשן שעלה מהבתים השרופים באוויר. כך נראה יישוב שחרב.

הנה חדר האוכל המקולל שבו התבצרו מחבלים עם בני ערובה. "לכבודם של מייסדי בארי שבנו מולדת, הקימו קיבוץ ולחמו על הקמת המדינה", נכתב על קיר המבנה, ולצידו חלון שחורר מקליעים. המזגן עדיין עובד, והקישוטים מסוכות תלויים על הקירות. הסוכה שנבנתה מחוץ לחדר האוכל עוד קיימת, אך ענפי הדקל ששימשו בתור סכך נבלו ונפלו. בחדר האוכל תמונות של ילדים ופעוטות על הקירות. "ילדות בבארי" נכתב על שרשרת דגלים צבעונית. המתקנים שהוצבו לילדים במסדרון נותרו מיותמים. האם יחזרו אי־פעם ילדים לקיבוץ בארי?

אני פונה ימינה ומוצא את עצמי ליד בית. ארבעה זוגות אופניים. אב, אם ושני ילדים גרו כאן, אני מדמיין. צעד וחצי קדימה, מעבר לשיחים, מתגלה הבית שרוף לחלוטין. המבנה מרוסק כולו. רעפים, אפר ועפר מעורבבים יחד. מה שהיה בית כעת הוא אזור אסון. בני המשפחה, אם בדרך נס שרדו את הטבח, לא יחזרו למבנה שהיה מוקף בעציצים ירוקים וכעת הוא שחור משחור.

עד לפני שבוע וחצי הבתים האלה היו שמחים ומאושרים. גרו בהם הורים וילדים, צעירים ומבוגרים. כעת הדלתות פתוחות לרווחה, והכתבים נכנסים לתוכם כדי להביא את הסיפור של הטבח המזעזע לידיעת העולם. בתים מפויחים, הרוסים, ניבטים אלי מכל עבר. באחד אופניים ששימשו פעם ילדה מאושרת וכיום הם אנדרטה לשנאה היוקדת של מפלצות אדם. באחר קלנועית ששימשה קשיש שהיה ואיננו עוד.

חיילת עוברת מולי וקסדה על ראשה. פיה רועד ועיניה דומעות למראה הזוועות. אני נכנס לעוד ועוד בתים, סופג לתוכי את הילדות המאושרת, את החוויות של המשפחות שנקרעו, נרמסו ונטבחו. על אחד מהמקררים רשימת תוכניות לחג הסוכות. באולינג, החלקרח, טיול, ולבסוף - חדר בריחה. והלב רועד, האם הצלחתם לברוח מהמחבלים הארורים?

באחד הבתים ההרוסים והחרבים ביישובי העוטף, בלב מה שהיה פעם בית מאושר, גיליתי תמונה שמסגרתה שבורה ושמתחתיה כיתוב: "אריאל שרון – ראש הממשלה". הסיבה והתוצאה, על פי לא מעט מאנשי הימין, בתמונה אחת

בית אחד נראה כאילו המחבלים לא הצליחו לגעת בו. נקי ומסודר בלב הכאוס. אך בחוץ הטבח שב וטופח על פניי באגרסיביות. אפודים של מחבלים ותיקים עם כיתובים בערבית זרוקים על המדרכה. לצידם ג'יפ שרוסס כולו על ידי המחבלים. הבית מולו מפויח והרוס לחלוטין. כאן היה מטבח ושם השולחן שעליו נותר אוכל. בדרך לממ"ד אני דורך על הריסות וחושש מפני מטען או רימון שנותר במקום, ולכן נסוג. כאן נרצחו בני אדם. גופותיהם הוצאו מבין הריסות מה שהיה ביתם, מבצרם. אבל הריח נשאר.

על המדשאה זרוקים אפודים נוספים של המחבלים, ספוגים בדמם לאחר שנורו על ידי לוחמי צה"ל. מימייה, מספריים לחיתוך גדר ומחסניות נוספות. הקרב הזה התרחש ממש מחוץ לגן ילדים. שלט "ברוכים הבאים לסוכה שלנו" ולצידו אפוד ספוג בדם.

השעה 16:30. זמן לצאת מהמקום, אף שאנו מרגישים שלא גירדנו את קצה קצהו של האסון שהתרחש על אדמה זו, על אדמתנו. בדרך החוצה אנו פוגשים מילואימניקים.

ג'וש, אב לשניים מתל אביב, משוחח איתנו בקצרה, מצביע על סכין קומנדו רצחנית למראה שתחובה בתוך אפודו. "אנחנו הולכים לפרק אותם", הוא אומר, "נתראה בעזה".

הדמעות התערבבו בזיעה למראה אופניים חרוכים. "אבא ואמא - ברוכים הבאים הביתה", נכתב על אחת הדלתות. לא הצלחתי שלא לתהות אם עדיין יש אבא ואמא, ואם הילד שכתב את הכרזה הזאת עדיין נמצא בין החיים

שטחי כינוס, יום שלישי, 14:00

שורות ארוכות של משוריינים ניצבים על מה שהיה עד לפני ימים ספורים שדה. טנקים, נמ"רים ואינספור דחפורי D9 עומדים מוכנים ומזומנים לקרב, והלוחמים עושים הכנות לקראת הכניסה הקרקעית. הכלים שונים ומגוונים, אך דבר אחד משותף להם - כולם פונים דרומה, לעזה.

גם לוחמי סיירת גבעתי עשו את ההכנות לכניסה לעזה. דגלי ישראל הוצבו מעל הנמ"רים, כלי הנשק צוחצחו והאפודים עברו שפצורים. לסיירת הזו יש חשבון פתוח עם חמאס. מפקד הסיירת בניה שראל נהרג בקרב ביום שישי השחור במבצע "צוק איתן". קצין היחידה הדר גולדין נהרג וגופתו נחטפה. מאז, כבר תשע שנים, הם מזכירים את שמו ומבטיחים להביא אותו. כעת לוחמי הסיירת חוזרים לעזה. הפעם, כך הם מקווים, אף אחד לא יעצור בעדם.

סרן רתם היה קצין צעיר באירוע ההוא, וכיום הוא מילואימניק בסיירת. כמו כולם, גם הוא הוקפץ ב־7 באוקטובר. "החזרתי את אשתי ואת בני הקטן, ים, בן ארבעה חודשים, ויצאתי לשטח". הוא מוותיקי הסיירת, וזוכר היטב את נוהל חניבעל שהופעל אחרי חטיפתו של הדר גולדין ואת הלווייתו של בניה שראל.

"יש לנו, סיירת גבעתי, חשבון פתוח עם חמאס, ומאז רק המשכנו להתעצם ולהיות קטלניים יותר, מדויקים יותר ונחושים יותר. אנחנו חדורי מטרה. אנחנו מוכנים לכל תרחיש. ברגע הורדת הפקודה אנחנו מוכנים להשמיד את ארגון חמאס. לא למוטט. להשמיד. לפרק אותו לחלוטין. כדי שהבן שלי, ים הקטן, יוכל לחיות חיים בלי דאגות".

המתחם שהפך לשטח כינוס הוא שדה שבשנים קודמות בוודאי פרח, אך כעת הוא חרב, נדרס כולו תחת זחלי הכלים הכבדים. אנפה נוחתת על צינור השקיה בשדה ומחפשת מעט מים להרוות את נפשה אחרי הנדידה הארוכה דרומה. פריחת השדות מפנה את מקומה לעשן המנועים ולאבק הזחלים הרועמים. מדינת ישראל מקריבה את הפריחה למען הדורות הבאים. בצד שטח הכינוס מושמע כמעט ברצף השיר "אנחנו מאמינים בני מאמינים".

אנו מסתובבים בין הכלים הכבדים ופוגשים לוחמים נחושים שרק מחכים לרגע שבו יפגשו את המחבלים בצד השני של הכוונת. ליד דחפור D9 עובדים דניאל (25) מירושלים וליאור (30) מגן דרום. "כולם רק מחכים ורוצים להשלים את המשימה", מבהיר דניאל. ליאור הגיע ביום חמישי שעבר למילואים לאחר שקבר כמה ממכריו שנרצחו בטבח במסיבת "נובה" ליד רעים. "אנחנו חייבים להחזיר להם על מה שהם עשו לנו. יש מורל אדיר, תחושה של רצון להיכנס ולהשמיד את המחבלים. כולם יחד, עם ישראל חזק".

נהוראי, גם הוא לוחם סיירת גבעתי, הוקפץ כמו כולם בשבת בבוקר. ימים ספורים לאחר מכן זיהה מחבלים בסמוך לגבול, ויחד עם חבריו חיסל את האיום. "התאמנו בדיוק בשביל הרגע הזה. יש לנו את האמצעים, את הכוח ואת היכולות, וכעת צריך רק להתחיל. אנחנו יודעים לעשות את הדבר הנכון ונחזור עם הראש של מוחמד דף".

נמ"ר אחד לוכד את עיניי. מתחת לדגל ישראל מתנופפים כמה סרטים כתומים. רוב הלוחמים צעירים ואינם מבינים מה המשמעות, אך מתניה, מפקד נמ"ר מאיתמר, שנשוי לבתו של רב היישוב גני טל, אחד היישובים שפונו בהתנתקות, מבהיר כי לא מדובר בטעות או בקישוט בלבד. 18 שנה אחרי ההתנתקות, שהובילה לדעת רבים לעליית ארגון הטרור חמאס, צה"ל נכנס כדי לתקן את המעוות ולהשמיד את מפלצות האדם. "אני מחכה לרגע שאדרוך שוב על אדמת נצרים או גני טל. אנחנו נכנסים להשמיד את מי שרצח אותנו, אנחנו נשמיד את חמאס".

התזכורות מההתנתקות לא מפסיקות להגיע, למרות שכלל לא תכננתי לעסוק בנושא הנפיץ מבחינה פוליטית גם כיום. קצין שריון צעיר שהגיע להתראיין התברר כתושב היישוב בני נצרים, שנלחם על ביתו בשבת השחורה. כשהיה בן 5 פונה עם משפחתו מהיישוב נצרים. באחד הבתים ההרוסים והחרבים ביישובי העוטף, בלב מה שהיה פעם בית מאושר, גיליתי תמונה שמסגרתה שבורה ושמתחתיה כיתוב: "אריאל שרון - ראש הממשלה". הסיבה והתוצאה, על פי לא מעט מאנשי הימין, בתמונה אחת.

כפר עזה, יום שלישי, 18:00

קרני שמש אחרונות האירו את צומת סעד רגע לפני שקיעת החמה. ענן אבק שיצרו טנקים ונמ"רים מעניק למראה נופך אפוקליפטי. קצין שהגיע לעיתונאים המעטים שעמדו בתחנת האוטובוס הנטושה, דרש מהם לזוז מהמקום. כשהשבתי לו שאני מחכה לסא"ל (מיל') גלעד, מג"ד מילואים שילווה אותי לכפר עזה, הוא אמר שאזהר מכיוון שיש התרעה על ירי טילים נגד טנקים מכיוון עזה. "תשמרו מרחקים, ותיסעו מהר", הורה.

"כפר עזה, נוסד בשנת 1951, ברוכים הבאים", מבשר שלט ירוק בכניסה לקיבוץ שבו התחוללו זוועות שכמוהן נראו רק בשואה. 52 בני הקיבוץ נרצחו באכזריות. עשרות מתוכם היו ילדים ותינוקות שנטבחו ונשרפו בחיים על ידי 70 מפלצות אדם.

"בהתחלה, כשהורו לחיילים שלי להגיע ליישובים, הוצאתי הנחיה שאף אחד לא מצלם שום דבר. ידעתי שאנשים מתו כאן. זמן קצר לאחר מכן נפל לי האסימון והוצאתי הוראה חדשה - תצלמו, תתעדו. חייבים לדעת מה היה כאן", מספר המג"ד גלעד. זו הפעם השלישית שהוא נמצא בכפר עזה מאז פרוץ המלחמה. המראות בפעמיים הקודמות היו נוראים הרבה יותר. "כשהגעתי לפה בפעם השנייה ראיתי שמתחילים לנקות את השבילים ולהזיז את הגופות. הבנתי שחייבים לתעד את זה, אחרת מי יזכור מה היה פה?"

אני נכנס לעוד ועוד בתים, סופג לתוכי את הילדות המאושרת, את החוויות של המשפחות שנקרעו. על אחד מהמקררים רשימת תוכניות לחג הסוכות. באולינג, החלקרח, טיול, ולבסוף – חדר בריחה. והלב רועד, האם הצלחתם לברוח מהמחבלים הארורים?

הסמג"ד, איתמר, היה ממובילי המחאה מול בית הנשיא בשנה האחרונה, וחתם לפני כמה חודשים על ביטול התנדבותו לצה"ל. בשמחת תורה הוא היה מראשוני המילואימניקים שחזרו ליחידה. "במלחמה אין אי התייצבות. אנחנו חייבים להביס את האויב".

אנו מתהלכים יחד בכפר עזה. זה היה יישוב פסטורלי, עם שבילים קטנים בין הבתים. בשבילים אלו רצו רק לפני שבועיים עשרות מחבלים, זורעים הרס, רצח ואימה. גם כשהחושך יורד אנו ממשיכים ללכת. הזוועות כבר לא נראות לעינינו כפי שאולי נראו במהלך היום, אך התחושה קשה בהרבה. כל כניסה לבית מלווה בחשש מצמית. ייתכן שעדיין יש מחבלים מתים בחלק מהמבנים.

כתמי דם בכל מקום. "אולי טוב שבאת בחושך", גלעד אומר לי בעצב. "שמנו לנו למטרה לעזור, ולא רק להגן על היישוב", מספר גלעד. "הבאנו תרופות לאנשים. החזרנו טלפון של אבא שנרצח למשפחה השכולה. אספנו כלבים וחתולים. לוחמים אפילו סייעו באחד היישובים לחלוב את הפרות. זה חלק מלהיות אנושי, להיות ישראלי".

פתאום נשמעת אזעקת "צבע אדום". אנו רצים למיגונית סמוכה, ממתינים כמה דקות וממשיכים בצעידה. באחד השבילים אנו רואים סנדל קטנטן של ילדה ומעליו שלט בחירות מצמרר. "ממשיכים יחד, אופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב". ראש המועצה שהסתער על מחבלים כדי להגן על כפר עזה ונרצח.

וצעדת הזוועות לא נגמרת. כאן גרו חמשת בני משפחת קוץ. גופת אב המשפחה התגלה כשהוא מגונן על ילדיו - כולם ירויים. הלוויותיהם התקיימו בכפר עזה רק שעה קלה לפני שהגעתי לקיבוץ האפל והחרב. בהמשך השביל התגוררו הדר ואיתי ברדיצ'בסקי עם ילדיהם התאומים. מחבלים חדרו לבית, רצחו את הדר במטבח, חדרו לממ"ד וטבחו באיתי בין מיטות התינוקות. התאומים שרדו שעות על גבי שעות וחולצו על ידי כוחות צה"ל.

רגע לפני פרידה אנחנו עוצרים ליד רכב שכולו מלא חורי קליעים. אני מתקרב ברעד ורואה סלקל במושב האחורי. בחושך אנו לא רואים דם ומניחים שאולי לוחמים ניהלו קרב מול מחבלים מאחורי המכונית. גלעד ואיתמר שותקים לרגע ארוך ומודים שקשה להם מאוד עם המראות.

"עצוב לנו. אתה יודע על מה אני מכה על חטא? שלא שלחו אותנו בצוותים של עשרים, שלושים. לא יודעים מה היינו עושים, אבל בטוח שזה היה עוזר", אומר גלעד, ואיתמר מוסיף: "אמרו לנו מהאוגדה לצאת, אבל לא ידענו מה קורה, לא הבנו מה קורה. חיכינו להתאספות של הכוח. אולי זה היה עושה את ההבדל".

התותחים רועמים בעוד אני יוצא מכפר עזה האפל, ורקטות נורות לעבר גוש דן והשפלה, הבזקים מאירים את השמיים השחורים. בסמוך למחסום משטרתי אני רואה מחזה סוריאליסטי - שלט שעליו המילה "קפה" מואר בשלל צבעים באמצע שדה קרב.

"קוראים לי יוסי אברהם ממושב סגולה. אני עושה לחיילים קפה, שתייה, מחלק מאפים. כל לילה מחמש בערב עד חמש בבוקר הבסטה שלי פתוחה. יש תחתונים, יש חזיות, יש מציתים, יש הכל. כל מה שחיילים צריכים". פיסה קטנה של אופטימיות בלב המאפליה.

hanangreenwood@gmail.com